מוסר לא מחייב להזדהות

העובדות פחות או יותר ידועות: חייל שהגיע למקום אירוע דקירה לאחר שהסתיים, ירה למוות במחבל פצוע אנוש ששכב על הקרקע. מכיוון שהעובדות העיקריות מוסכמות, עיקר הויכוח הציבורי נסוב על הפן המוסרי – וכאן רבים מידי מתבלבלים. בעוד שרוב מנהיגי הציבור כולל בימין בחרו לגנות את מעשה החייל, נדמה שרוב הציבור, גם בקרב אלה שמכנים את עצמם מתונים, לא מבינים מה כל כך לא בסדר בסיטואציה וממהרים על גבי הפייסבוק לגבות את החייל ואת המעשה שעשה. אין לי ספק שרבים מהחיילים מזדהים עם החייל ורואים כפגיעה אישית את חוסר הגיבוי שהוא מקבל מהדרגים העליונים. על כן הודעות הגינוי ואמירתו הנחרצת של הרמטכ"ל נגד האירוע לא מספיקות. אל מול התהיה הציבורית והתמיכה לה זוכה האירוע, לא מספיק להתקומם ולגנות. על הרמטכ"ל במיוחד, לצד מנהיגי ציבור אחרים שבחרו לגנות, לשבת ולהסביר. לאט וברור, כמו אב שמסביר לבתו או אם לבנה, בדיוק מה לא בסדר. לצערנו בישראל שנת 2016 כבר לא ברור מאליו שלא מוציאים להורג ביריות ברחוב אנשים.

הסיבה שבגינה רוב האנשים מתבלבלים היא עניין ההזדהות. בעוד שמוסר הוא עניין מורכב לפעמים, הזדהות היא רגש אינטואיטיבי לחלוטין. כאשר ההזדהות והמוסר תואמים אז קל לנו לזהות את הבחירה המוסרית כבחירה הנכונה: ככה המבחן המוסרי הקל ביותר לשכנוע הוא התשובה לשאלה "מה אם זה היה קורה לך? או לביתך? או לחבר שלך?". אבל המבחן הזה בעצם איננו מבחן של מוסר כלל, הוא בסך הכל מבחן של הזדהות, ובמקרה הזה פשוט אי אפשר להפעיל אותו.

לא רק שאי אפשר להזדהות כלל עם הצעיר המחבל הפלסטיני שבחר לקחת סכין ולצאת להרוג יהודים, אלא שהרבה יותר  קל להזדהות עם החייל הצעיר המבוהל שהגיע לזירה בעייתית, בימים מתוחים מאוד, בעוד שחבריו פצועים וחייהם עמדו בסכנה לפני דקות בודדות. החייל הזה עונה הרבה יותר על המוכר לנו – הוא יכול להיות אנחנו, הבן שלנו, החבר שלנו, הבן של חברים שלנו. המחבל הפלסטיני לעומת זאת הרבה פחות.

מסיבה זו אין לנו שום רחמים על המחבל הפלסטיני. בכלל החושים שלנו נהיו קהים – אחרי חודשים של אינתיפאדה ופחד ללכת ברחובות, פלסטינים עם סכין שיוצאים לדקור מתוך מסע שנאה ורצח בעיניים הם מבחינתנו דמות השד שרודף אותנו, בטח שלא מישהו לרחם עליו. אם כבר נרחם, אז נרחם על החייל שנשלח בסיטואציה בלתי אפשרית, לאזור מפחיד ומסוכן באמת, שצריך לשאת על מדיו ואחריותו את כל המצב הביטחוני, המתיחות המדינית והשנאה הפלסטינית כלפי הישראלים.

עם החייל אנחנו מזדהים ועל החייל אנחנו מרחמים, ואת המחבל אנחנו שונאים ועל מותו לא מזילים דמעה. ובכל זאת לכל זה אין קשר לשאלה המוסרית. אנחנו צריכים לשים את כל זה בצד ולהבין שמה שהחייל עשה זה לא מוסרי, שאסור לעודד את זה בשום צורה, שזה לא צריך היה לקרות ואסור שיקרה בעתיד, ושהחייל ומפקדיו צריכים לתת על כך את הדין – כמו גם המסיתים הציבוריים לאווירה הנוכחית שיש להם אחריות ישירה להתדרדרות המוסרית של החברה הישראלית בכלל ושל החיילים נושאי הנשק בפרט.

נתחיל בזה שלהרוג זה לא מוסרי נקודה. הריגה איננה מוסרית גם אם לפעמים היא נדרשת. כאשר היא נעשית כחוק, באין ברירה או בהתאם לפקודות חוקיות ופסק דין, אז ההריגה לגיטימית – אך האחריות המוסרית לא משתנה. כאשר הריגה מתבצעת בניגוד לחוק, בניגוד לנהלים, או במקרה הזה תוך הפרת פקודה ונהלי פתיחה באש אז היא גם פשע או רצח. חיילים הולכים לכלא על התחצפות לקצין, על הפרות משמעת ולפעמים על תספורת לא ראויה, אז מה על עבירה חמורה על נהלי פתיחה באש והפרת פקודה של רמטכ"ל?

הריגה איננה מוסרית. הריגה באמצע הרחוב בניגוד לחוק היא עבירה נוראית. ההבנה הזו היא בדיוק מה שאמור להפריד ביננו לבין אויבנו. אחרת, כל ההבדל ביננו מצטמצם לאללה נגד אלוהים. גזר דין מוות הוא בחירה נדירה של מדינה לפעול כיישות בצורה לא מוסרית, על מנת להעביר מסר חד פעמי נגד עבירה קיצונית על כללי החברה. בישראל התקבלה בצדק המוסכמה שרק הנאצים, על הפשעים שביצעו בעמנו, ראויים לעונש הקיצוני הזה. גם זאת, לאחר משפט צדק, בסמכות בית משפט גבוה, ועם תליין אנונימי. שהמדינה מבקשת מתליין להרוג היא דורשת ממנו לבצע מעשה נוראי, בעל אחריות אישית קשה, והיא מודיעה לו שהיא לקחה על עצמה את האחריות המוסרית הזו לאחר שיקול דעת כבד שרק המדינה יכולה לעשות.

שמדינה ריבונית שמה בידי חיילים נשק ושולחת אותם לשדה קרב היא לוקחת על עצמה את אותה אחריות. היא נותנת לחיילים רישיון להרוג כזרוע שלה. מעשיהם יהיו מעשיה, הם מייצגים אותה. שהם הורגים בקרב – הם הורגים בשם המדינה ששלחה אותם ומוסריות המדינה במלחמה תקבע בהתאם למוסריותם. על כן מדינה מתוקנת תקבע כללי פתיחה באש נוקשים ומחמירים (במיוחד בפעולות שיטור עירוני). אלימות שרירותיות מצד חיילים, שימוש בכוח מוגזם, הוצאות להורג ללא משפט, עבירה על פקודות שימוש בנשק – הם לא רצח, הם פשעי מלחמה. שחייל צה"ל מבצע פשעי מלחמה הוא מכתים את כל המדינה שלנו בפשע הזה. הכתם הוא על כולנו.

יש להסביר זאת לחיילי צה"ל: יש לא רק לגנות אותו, כי אם להבהיר לחיילי צה"ל האחרים מדוע עליהם להוקיע אותו.

יתכן ובמישור האישי החייל הוא גם קורבן של הנסיבות וראוי לרחמים. אבל אסור שהרחמים הללו יהפכו לסיפור המרכזי. גם במחיר של הקרבת קורבן מוסרי כלפי החייל הספציפי הזה, יש לעשות זאת – כי השאלה המוסרית על כל החברה שלנו הרבה יותר גדולה וחשובה. אסור שהכתם יהפוך לנורמה. העובדה שרבים מבני הנוער היום רואים במעשה של החייל כאות גבורה מחייבת מעשה. לא להסתפק בגינויים, צריך לשבת ולהסביר עד שיבינו. הם יכולים לרחם על החייל, ולא צריכים להזדהות עם המחבל, אבל הם חייבים להבין שלהוציא להורג אדם פצוע ולא מסוכן זה פשע מוסרי ולא שאלה פוליטית.

כמה קל להיות ימני

 

*כמה עובדות:

אין הצדקה לטרור

טרור הוא  לא מוסרי נקודה. אין שום דרך להצדיק פעולות טרור ורצח. מי שיוצא לרצוח אדם אחר הוא רשע. רצח אידיאולוגי שמתבצע רק לשם הרצח עצמו, בשביל להפחיד או לנקום נקמה דמיונית, הוא פגיעה אנושה במוסר האנושי ופשע נגד האנושות. שאיפות לאומיות, מוצדקות ככול שיהיו, לעולם לא יכולות להצדיק טרור.

ההנהגה הפלסטינית באמת לא בסדר

פוליטקאים זקנים, משומשים, רבים מהם מושחתים שמחפשים בעיקר להצדיק את הכיסא של עצמם ומחפשים איך לשדרג את מעמדם הפוליטי. השאיפה לכוח של האליטה הפלסטינית עומדת זה שנים במרכז המאבק הלאומי הפלסטיני ולא נסיון אמיתי לשפר את חיי הפלסטינים. אף אחד מהמנהיגים הפלסטינים הוא לא גנדי או מרטין לוטר קינג, אם מישהו מהם היה כזה אולי מזמן כבר היה כאן שלום. ואלה עוד הטובים: מול מנהיגי הפת"ח יש דור חדש ומפחיד של הנהגות דתיות וקיצוניות. גברים שוביניסטים ואלימים מאוד שמוכנים להבעיר את השטח, לדכא את העם שלהם עצמם והכל בשם הדת ולשם עוד כוח פוליטי. הם מדברים בסיסמאות מערביות של זכות להגדרה עצמית וזכויות אדם שישראל מפרה, אבל מתכוונים לשלטון דתי ואלים שלאף אחד לא יהיה זכויות בו.    

באמת שופטים אותנו לחומרה בעולם

לעולם יש סטדנרט כפול, הרוב האוטומטי המוסלמי באו"ם, היחס האנטי ישראלי באירופה, כוונות אנטישמיות נסתרות והטפות גזעניות במסגדים. הכל נכון. באמת יש יותר מידי גילויים מביכים בעולם של שנאה מוגזמת לישראל ולמדיניות הישראלית. הגם שחלק מהביקורת על הממשלה הישראלית מוצדקת, היא מהולה ביותר מידי אינפורמציה לא נכונה ושקרים מרגיזים. העולם מתעלם מפשעים נוראיים בעולם המוסלמי, אבל מדגיש ומעצים כל תאונה או אירוע בעייתי קטן שהצד שלנו אחראי לו.

רוב העם ימני

המשא ומתן המדיני לשלום מת מזמן, השמאל לא הציג פתרון חדש ריאלי למצב כבר שנים. פינוי השטחים יהיה מאוד מסובך בעת הזאת, יעלה מילארדים ולא בטוח שבכלל עוד אפשרי טכנית. רוב גדול בעם ימני בדעותיו, הימין נבחר שוב ושוב בבחירות חופשיות ודמוקרטיות וצריך לכבד את החלטת הרוב. עובדה שאי אפשר לערער עליה היא שביבי לכל הפחות מרגיע את העם הרבה יותר מכל איש ואישה שהציג השמאל מולו. תחושת בטחון לא פחות חשובה מהבטחון עצמו לפעמים, וביבי נותן יותר תחושה כזו מבוז'י או שלי.   

 

* ונגיד שאתה רוצה להגיד משהו. המצב המדיני קשה, יש מתח ועצבים באוויר. הפייסבוק מלא בפרסומים על המצב וערוצי הטלווזיה לא מפסיקים לשדר חדשות. גם אתה רוצה להיות שותף ולהגיד משהו. נגיד שאתה גם פוליטיקאי. נגיד שיועץ התקשורת שלך (או שהגעת למחשבה הזו לבד גאון) אמר לך שלהגיד משהו "לאומי" יהיה הרבה יותר טוב בעת הזאת מלהגיד משהו שמאל(נ)י חלילה. ערוצי התקשורת שגם ככה נתפסים על ידי הציבור כשמאליים מפחדים פחד מוות להגיד משהו או לשדר עמדה שתתפס כלא פטריוטית. כולם זוכרים מה קרה לאורנה בנאי בצוק איתן שאמרה בטעות משהו על הילדים בעזה. הפגנת שמאלנות בפרהסיה נתפסת כהתאבדות לקריירה, סטיגמה לכל החיים, סכין בגב האומ.. מטאפורה לא טובה. אבל איך תמצא משהו ימני מספיק להגיד. לא חשוב כמה פעמים תגיד שאתה מרכז, הרי כולם יודעים שאתה שמאלה מביבי. על האלקטורט של הבית היהודי כבר לא תתחרה. אז מה עושים? אז זהו שזה ממש לא בעיה. פשוט עוצמים עין אחת, לוקחים נשימה ומסתכלים על העולם רק דרך משקפת צרה. אני לא ציני: אין הצדקה לטרור, ההנהגה הפלסטינית באמת לא בסדר, שופטים אותנו לחומרה בעולם ורוב העם באמת ימני. רוב מוחלט מאיתנו חושב ויודע את הדברים האלה. אז מה הבעיה להציג אותם כאילו הם אידיאולוגיה, להדגיש דוקא אותם ורק אותם, לא להציג שום פתרון או עמדה אמיתית ביחס לסכסוך ולהנות מפירות הקונסנזוס. מה נעשה אם מישהו אחר עשה את הטעות והציג "עמדה", משהו שלא מתיישר עם הטפיחה העצמית על האגו הלאומי? כבר הלכנו צעד אחד ימינה, אז מה הבעיה ללכת עוד צעד ולתקוף אותו. "השמאלנים האלה, שלא לדבר על חברי הכנסת הערבים, איך הם מדברים?! אם הם לא אומרים את הקלישאות שאנחנו גזרנו על עצמנו להגיד אז הם בטח מיעוט קטן וקיצוני, נותנים דלק לגרועים שבאנטישמים שבעולם, משת"פים של ההנהגה הפלסטינית, תומכים בטרור!" אוי כמה קל להיות ימני. הנה דני קושמרו כבר סוגר לנו ראיון היום בשמונה בערוץ 2. נוכל לתקוף את אבו מאזן, איזה כיף.         

רגע לפני שמדברים על הרתעה

עוד מעט, יום יומיים, שבוע בשבועיים, יסתיים המבצע צוק איתן בהסכם הפסקת אש כזה או אחר. עוד כמה אזעקות פה, עוד כמה הפצצות שם. ואז כולם ידברו שוב על הרתעה. הממשלה תטעה, התקשורת תטעה ומומחי בטחון מטעם עצמם ידברו שטויות.  מבצעי אש בעזה הם אולי תגובה, אבל הם בטח לא הרתעה. תזכורת לדברים שכתבתי על הרתעה שבוע אחרי שהסתיים מבצע עמוד ענן לפני שנתיים: "כשהתותחים רעמו" http://goo.gl/1yPdXA

נקמה כי

בימי הביניים הנקמה היתה קלה. בעל השררה היה תופס את האשמים (או החשודים) בפשע שהוא הגדיר, ואז מוציא אותם להורג בדרך משונה כזו או אחרת. לרוב באופן פומבי בכיכר העיר, ובאופן האכזרי ככול האפשר. תלייה, צליבה, צליבה הפוכה, עריפת ראש, שריפה חיים, טביעה, סקילה באבנים. האירועים הללו היו פופלארים מאוד. כל תושבי העיר, כולל ילדים, היו נאספים בכיכר המרכזית לחזות בהוצאה להורג. בתי כלא הם המצאה מאוחרת, רק במהלך המאה ה-19 החלו בתי משפט לגזור כליאות ממושכות בבתי כליאה כתחליף לענישה פיזית. היום אפשר לספור על יד אחת את המדינות שמנהיגות קבוע עונש מוות (בראשם סין, איראן וטקסס). אבל זה לא נועד להיות פוסט על עונש מוות והשימוש בו, זה פוסט על נקמות. על ההמון בכיכר העיר שכל אחד מאיתנו יכול להזדהות איתו. יש דברים בסיסיים כמו נקמה על רצח ילדים שכל אחד יכול להתחבר אליהם. לנו יש כוח, לנו יש יכולת, בואו ננקום, וחזק.

אני לא מזלזל בכלל בערך של נקמה. אני חושב שבכל מערכת הענישה שלנו, גם ענישות המאסר, המימד החשוב ביותר הוא מימד הנקמה. הציבור דורש נקמה על פשעים ואת הנקמה הזו צריך לפרוק בדרך כזו או אחרת. לאווירה הציבורית יש משמעות. הקתרזיס הוא הכרחי. רק צריך לזכור שנקמה זה לא תוכנית, נקמה זה לא מדיניות, ונקמה לא מביאה פתרון. נקמה היא נקמה. לטוב ולרע.

אבל מה קורה שזרם פוליטי מנצל רגשות פחד וסלידה ומציע נקמה כמדיניות? נקמה במי? ברוצחים, ובארגונים שהם חברים בהם, ובמי שסייע להם, ובמי שלא הסגיר אותם, ובמי שתומך בהם, ובמי שלא גינה אותם, ובמי שלא מכנה אותם טרוריסטים בצורה נחושה מספיק, ובמי שלא קורא לנקום בהם. נקמה מהר ובנחישות, כי "זה לא זמן לדיבורים". וגם מציעים לבנות התנחלות חדשה במקום שבו נמצאו הגופות, כי אנחנו יכולים וכי זו כבר נקמה טובה ממש בכל פלסטיני באשר הוא. הימין מציע לנו נקמות, לא פתרונות, הוא מציע העמקה של הסכסוך כתגובה. נקמה פומבית. ואנחנו הולכים אחריו מחוץ לבתים ודורשים כהמון זועם דם בכיכרות.

בימי הביניים זה היה קל. למה היום לא? הלא יש לנו את הכוח לעשות את זה. ואפילו הימין בשלטון. אז למה לא מיישמים את כל מה שהימין הפוליטי דורש? באווירה הציבורית של היום כנראה שאין שום בעיה לעשות את זה. לא סתם "להעניש", לא "בנק מטרות", פשוט באמת לנקום. וכואב. שופך דם באדם, באדם דמו ישפך.

אלא שאנחנו לא חיים בימי הביניים. אנחנו חיים בעידן לאומי שבו העולם מחולק לאומות ומדינות ולא לנסיכויות ואימפריות. יש לזה השפעה מכרעת. הפושע לא נתון למרותנו רק בגלל שיש לנו כוח עליו, הוא חבר בעם אחר. והוא שוכן בשטח שלא הוכר, לא על ידינו ולא על ידי העולם, כשטח שלנו. אנחנו אולי יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל יהיה לזה מחיר. אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי שבו לחברות פרטיות גלובליות שפועלות למען רווח יש השפעה מכרעת על חיינו אולי יותר מכל ממשלה. אנחנו רוצים לקנות את הדור הבא של האייפון, אנחנו רוצים מחשבים של HP, הופעות בקיץ, ונשק חדיש לצה"ל. על אף חלק מהצהרות ראשיה, ישראל רוצה להיות חלק מהעולם. ויש לזה מחיר.

שיקפוץ העולם, ובכלל למה העולם מסתכל עלינו בשבע עיניים ולא נותן לנו לנקום רצח של ילדינו בידי פושעים? כי האמת היא כזו: מבחינת העולם מדובר באזור שנמצא בסכסוך אתני ארוך. במסגרת הסכסוך הזה אנחנו (ישראל) היא הצד החזק מאז 67 שמחזיק בשטח כבוש שלא סופח מעולם ובו נמצאים כשלושה מיליון בני אדם ללא זכויות אזרח. במקביל אנחנו מיישבים את השטח הלא מסופח הזה באוכלוסיה אזרחית שלנו שנהנת מזכויות אזרחיות בישראל. אני יודע שקשה לנו לתפוס את זה (היסטוריה יהודית, תנ"ך וכ"ו) אבל מדובר בעבירה שמוגדרת בדין הבינלאומי כפשע מלחמה. אנחנו יכולים לא לאהוב את זה או לא להסכים, אבל ככה העולם רואה את זה. זו לא טענה, זו לא תקווה, זו לא פרשנות שמאלנית – זו עובדה. הנחת עבודה שצריך להבין אותה.

אנחנו יכולים להסביר לעצמנו מהבקר עד הערב ששני הנערים הפלסטינים שנהרגו החודש מאש צה"ל בטעות שונים לגמרי משלושת הנערים שלנו שנרצחו בדם קר בכוונת תחילה. זה נכון לאומית מבחינתנו,  אבל עבור האמהות שלהם הם מתים באותה צורה, ועבור העולם הם מתו כחלק מסכסוך דמים נורא שלנו יש חלק בקיומו. המו"מ (שהממשלה הישראלית הנוכחית מעולם לא התכוונה שיבשיל) שקרס לפני חודשיים הוא החדשה המעניינת היחידה מבחינת העולם. קריסת המו"מ זכתה כאן בארץ להתייחסות מועטה עד איזוטרית. על הנושא הפלסטיני אף אחד לא דיבר כלל מאז פסח ועד החטיפה והרצח לפני שבועיים. חמאס יכולים לטעון בגאווה שהנה הם שוב הוכיחו לפת"ח שישראל מבינה רק כוח.

הנשיא הנבחר ראובן ריבלין הגיע לפני שבועיים לביקור בישיבה בגוש עציון שבה למדו שניים מהנרצחים. ריבלין נשאל אז בהתרגשות על ידי אחד התלמידים "למה אני במדינה יהודית צריך לחשוש מזה שאני אחזור הביתה בטרמפים?". זו שאלה מצוינת. שאלה שצריך לענות עליה, שאלה שראויה לפתרון. התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו. בארצנו.

רטוריקה שלטת על ויתורים כואבים

עיתון הארץ הביא במוסף השבת האחרון שלו מאמר מדהים ומרתק של הסוציולוגית אווה אילוז על המאבק המוסרי המתקיים היום בתוך החברה הישראלית והיהודית בכלל על הכיבוש. המאמר ארוך ושווה קריאה עד הסוף ובמרכזו אנלוגיה חשובה (ומעוררת קנאה שלא עשיתי אותה בעצמי) בין הויכוח על הכיבוש היום לויכוח על העבדות בארה"ב במאה ה-19. בתמצות שלא עושה עם המאמר המורכב חסד, טוענת אילוז שהפלסטינים נמצאים היום במצב של עבדות (להבדיל מעבדות) המתקיים בד בבד ובמקביל למציאות המאבק הבטחוני. החברה הישראלית לא משכילה לראות את הסתירה שבין הנאורות, הערכים ההומניים והדמוקרטים שבהם היא רוצה לקחת חלק במשפחת האומות המערביות, לבין המציאות שבה היא שולטת באמצעים של כפייה וכוח באנשים חסרי זכויות ומדירה בני אדם מחיים מינימליים של כבוד בגלל שייכותם למוצא האתני (הדתי?) הלא נכון. בסתירה הזו תומך שיח אידיאולוגי שלט, שיח מתנחלי דומיננטי בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית ברובה,  שמציג את כל המציאות המדינית בישראל דרך משקפיים בטחוניות של סכסוך צבאי במקרה הטוב, ודרך משקפיים גזעניות של עליונות יהודית במקרה הרע (והנפוץ היום  יותר יותר).

אם לצטט קטע קטן מהמאמר (ובאמת כדאי לקרוא את כולו, גם מי שלא מנוי על הארץ דיגיטל מגיע לכם 10 מאמרים בחודש חינם אם אני לא טועה, זה בודאי צריך להיות האחד לקריאה):

"אידיאולוגיה מורכבת מסיפורים ומטאפורות בעלי עוצמה המגדירים כיצד אנו תופסים ומבינים את המציאות. כך, כשישראלים יוצקים את יחסיהם עם הפלסטינים למסגרת צבאית בלבד, תיוג היחסים כ"עימות צבאי" גוזר כמה תוצאות לוגיות, מוסריות ופוליטיות: הפלסטינים הם "חיילים", לא אזרחים; הם אויבים שיש להכניעם, לא אזרחים רגילים; הם מסכנים את הישראלים ואינם חסרי אונים; יש לשעבדם בכוח, במשחק סכום אפס, שבו ניצחון של צד אחד הוא הפסדו של האחר."

אני רוצה להתייחס לנקודה האחרונה הזו ולהוסיף עליה. אחד מהטיעונים הרטוריים שמשמיע הימין הפוליטי המתון בישראל לאורך כל השנים הוא טיעון ה"ויתור". הטיעון הרטורי הזה הפך כל כך שגור ונפוץ עד שהוא השתלט לחלוטין על הקונסנזוס הישראלי, החברתי והתקשורתי. מה שנקרא "כמה מחברי השמאליים הטובים ביותר אומרים אותו בעצמם בלי לשים לב". פוליטיקאים מהשמאל לכאורה מאמצים אותו בעצמם כמס שפתיים ולא מבינים את עוצמות הנזק שהוא עושה לעמדה הפוליטית שלהם. על פי טיעון הויתור, במסגרת הסכם שלום, אם יהיה כזה, ישראל תאלץ לעשות ויתורים כואבים, ויתורים שלא בטוח שהיא מסוגלת לעשות בלי לקרוע את העם. אם תחשבו על זה, מדובר במהלך רטורי גאוני: אם המשחק בינינו לבין הפלסטינים הוא משחק  סכום אפס, הרי שברור מאליו שעל מנת להגיע להסכם בינינו לפלסטינים עלינו לעשות ויתורים, ויתורים כואבים. הטיעון הימני מדלג על צורך ההוכחה של משחק סכום אפס וישר מגדיר את הויתור הכואב, ומתרכז בגודל הכאב – ככה שההוכחה של אופי הקונפליקט הופכת מיותרת. ברגע שהגדרנו את ההסכם בבחינת ויתור הרי שאנחנו בהכרח מתפשרים על משהו בהסכם ועל כן הוא באופן מובנה גרוע יותר מהמצב שבו אין הסכם. למה בכל זאת יהיה הסכם (או לא יהיה) לפי הגישה הזו – בגלל שהעולם לוחץ. על ישראל לפי ההיגיון הזה לתמרן בין העולם העויין לבין הצרכים הביטחוניים המינימליים שלה ולהגיע להסכם שבמסגרתו היא תצטרך לותר הכי פחות בתמורה לשקט יחסי מהעולם שיניח לנו לנפשנו. יתרה מזו, הצגת המצב ככזה ממילא מצמצמת את כל הויכוח לגודל הויתור ולשאלה המתבקשת עד כמה אנחנו מסוגלים לותר ובתמורה למה. אם אנחנו לא מקבלים תמורה הולמת מספיק מהפלסטינים, למה שנותר על כל כך הרבה. ומכיוון שהפלסטינים כל כך חלשים ובקושי שולטים על עצמם (מעניין למה…) אזי ממילא אין להם יכולת להציע לנו תמורה הולמת לויתור הכואב שלנו. ככה הגדרת הויתור עצמה הופכת את הויתור ללא כדאי מראש. במשחק סכום האפס הדמיוני של השיח המתנחלי, כל נתינה שלנו היא נצחון לצד השני, נצחון לאויב. מה הפלא אם כן שחותמי ההסכמים והמותרים הגדולים, מרבין ועד שרון, נחשבים בעיני הימין הקיצוני לבוגדים.

מעטים מידי בשמאל המדיני, בקול חלש מידי, ובנחישות לא קיימת (מה ההפך מנחישות?) מדגישים את התפיסה הנגדית לפיה סיום הכיבוש הוא אינטרס עליון שלנו, לא שלהם. מסירת השטחים לידיים ריבוניות פלסטיניות, הקמת מדינה ריבונית ומתפקדת פלסטינית לצידנו, מדינה עם גבולות ברורים וכוח אכיפת חוק, מדינה לגיטימית ויציבה החברה בקהילה הבינלאומית, הפסקת פעולות השיטור והדיכוי על ידי צבא (הילדים שלנו) הישראלי בשטחים – כל אלה הם לא ויתורים. ההיפך, אלו הישגים שעלינו לשאוף אליהם. סיום הסתירה המוסרית והקונפליקט הערכי שבו אנו נמצאים הוא הצעד ההכרחי החשוב ביותר בדרך לחברה צודקת יותר, אלימה פחות, דתית פחות, מערבית יותר, וליברלית. זה שהפלסטינים במקרה גם ירויחו מכך רק מלמד שמשחק השלום הוא משחק סכום חיובי ולא אפס.

יצחק רבין היה האחרון שאמר כאן שהמלחמה על השלום היא המלחמה היחידה שתענוג להלחם בה. רבין נרצח במלחמה על השלום. מי שהוביל את האופוזיציה לרבין ובמידה רבה היה אחראי על בניית שיח הויתורים בתקופה של הסתה אלימה (רבין בוגד) הוא לא אחר מראש הממשלה הנוכחי שלנו. נתניהו שבימים אלה נמצא בעיצומו של מו"מ כזה או אחר עם הפלסטינים או עם האמריקאים או עם לפיד ובנט (לא ברור). אלא שעבור נתניהו השלום איננו מלחמה שתענוג להלחם בה. זהו מאבק על ויתורים ואופי משיחי של המדינה המבודדת היהודית. דחיית הקץ, הורדת הלחץ הבינלאומי, מסמוס התהליך, משיכת זמן עד שהשלטון בארה"ב יתחלף בשלטון רפובליקאי נוח יותר, שמירה קפדנית על הסטאטוס קוו – כל אלה הם הישגים עליונים בעיניו של נתניהו. הישגים שעבורם הוא מוכן לעשות אפילו ויתורים כואבים אם צריך (כמו הקפאת בניה, אולי פינוי מאחזים). לנתניהו אין אופוזיציה מדינית אמיתית. בוז'י הרצוג ידבר על הזדמנות היסטורית מוחמצת, אבל לא יאתגר באמת את שיח הויתור השולט. האחרון שהיה מוכן להלחם באמת על השלום נרצח, ויורשיו בשמאל אימצו את השיח של הימין בלי לשים לב. כל עוד אנחנו משחקים נגד הפלסטינים ולא בעד עצמנו, אנחנו ממשיכים להתדרדר בתהום המוסרית שבה אנחנו נופלים.

ג'ון קרי ומשחק השפן

מסתבר שג'ון קרי די מתוחכם. כולם אמרו לו שהוא נאיבי, שהוא מנסה לשדך בין שני אנשים שלא מחפשים שידוך, שהוא רודף אחרי פרס נובל לשלום במקום בו הוא בטוח לא ימצא אותו, שהמזרח התיכון היא רעה חולה שעדיף פשוט לא להכנס אליה. וכל זה נכון במובן מסויים. אבל צריך לתת לו גם קרדיט.  ג'ון קרי לקח את כל תנאי הפתיחה הבעייתיים ועשה משהו מעניין. הוא הכניס את שני הצדדים ל"משחק השפן" והתוצאה עשויה להיות טובה לפחות מבחינתו.

נתניהו לא רוצה, ואבו מאזן כנראה לא רוצה (לפחות לא רוצה עם נתניהו), ושניהם ממש ממש לא סומכים אחד על השני. אבל אף אחד משניהם לא יכול להודות בפומבי שהוא לא רוצה. אז קרי הציע להם להכנס לשיחות דרכו עם לוח זמנים כזה שלשני הצדדים ישתלם מצד אחד להכנס אליו (דחיה בזמן, התעסקות לכמה חודשים של "שקט", ומחוות קטנות בלבד בין לבין) אך יהיה ברור לשניהם (לכאורה) מהתחלה ששום דבר מחייב או דרמתי מידי לא יצא בסופו. עבור נתניהו למשל מדובר היה פשוט במשיכת זמן נוחה: אחרי הבחירות המפחידות מבחינתו בארה"ב וההימור על הסוס הלא נכון של שלדון אנדלסון, והבחירות בארץ בהן נוצר כמעט תיקו בין גושי, נתניהו רצה בהפוגה לאורך זמן. ככול שהמו"מ ימשך יותר בלי שהוא יאלץ לעשות משהו דרמתי מידי או לקבל החלטות ככה טוב.

אבל יש קאטץ', אלמנט במשחק ששני הצדדים לא לקחו עד הסוף בחשבון.. הנחת מוצא של הצדדים במו"מ היא שהמו"מ יכשל, אבל לכל צד יש אינטרס שהצד השני יהיה זה שיפוצץ את המו"מ ולא הם. מי "שיצא אחרון" ינצח. בנתיים, בנתיים משחקים אסקלצייה ובכל פעם נאלצים להעלות את הסיכון. ככל שהמו"מ מתקדם ונעשים יותר ויותר צעדים, ככה יותר מסוכן לפרוש ראשון ולהפסיד הכל. סכנה של בידוד בינלאומי וחמור מזה משבר פוליטי פנימי מרחפים על הצדדים. בתורת המשחקים זה נקרא משחק הפחדן או השפן (התרנגולת, צ'יקן, באנגלית): על פי המשחק שתי מכוניות נוסעות זו מול זו באותו נתיב. מנצחת מי שנשארת בנתיב בעוד שהשניה סוטה ממנו ועוצרת בצד. המכונית הסוטה מפסידה. אבל אם שתי המכוניות לא יסטו התוצאה תהיה התנגשות חזיתית והכי גרועה לשתי המכוניות. סטיה הדדית בו זמנית כמעט בלתי אפשרית במשחק כזה מכיוון שהיא דורשת תיאום שאין לשני הנהגים. ככול שהמכוניות מתקרבות זו לזו הסיכון בהתנגשות גדל, וההפסד של הרכב שיסטה לבסוף גדל.

קרי הכניס את נתניהו ואבו מאזן למשחק דומה. ככל שהמו"מ מתקדם הסיכון להתנגשות חזיתית (הצלחת המו"מ והגעה להסכם שיחייב את הצדדים בתשלום פוליטי כבד ופשרה היסטורית) גדל, וכך גם ההפסד הפוטנציאלי כתוצאה מסטיה ושבירת המו"מ. אז מה עושים הצדדים? משחקים אותה אמיצים, עושים פשרות ונותנים מחוות, ומקווים שהצד השני ישתפן ויפרוש לבסוף. בשביל לנצח במשחק הצדדים חייבים לשדר לצד השני שהם יותר אמיצים ממנו. וככה נאלצים לעשות דברים שקודם לא היו מוכנים לעשות, גם בלי רצון; להסכים לפשרות שלא היו מסכימים אליהם במשחק אחר מאחורי הקלעים, משחררים אסירים כמחווה בלי תמורה לכאורה, אפילו דוחים הכרזות על התחלות בניה. מה הפלא שנתניהו קיבל את קרי בעצבים בתחילת השבוע בלשכתו. המועד מתקרב, המו"מ נמשך, ואבו מאזן עוד לא משתפן. נתניהו מתחיל לפחד והוא יודע שפחדנים מפסידים במשחק.

ועכשיו מתפרסם שקרי עובד על אבו מאזן לעשות את הצעד הבא שכבר באמת יפחיד את נתניהו. קרי מנסה (מסתמן שבהצלחה) לשכנע את אבו מאזן להכיר פובמית במדינת ישראל כמדינה יהודית. נתניהו המציא את השטות הזו לפני כמה שנים בהיותו שר חוץ של שרון ומאז דבק בה וכבר הפך אותה למדיניות מקודשת. תנאי לפשרה היסטורית עם הפלסטינים הוא הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. נתניהו חשב שמדובר בתנאי דמיוני שהפלסטנים לא יעמדו בו, בעוד שלציבור בישראל ואולי קצת בעולם ישמע מספיק הגיוני ומשכנע. אפילו בשמאל הישראלי עזרו לנתניהו עם התנאי הזה בכך שתקפו אותו והציגו אותו כבלתי אפשרי (או רבו בינם לבין עצמם בנושא). אבל המימדים המיתולוגים של התנאי הזה כל כך גדלו שכולם שכחו שבעצם מדובר בסך הכל בהצהרה סמנטית וחסרת מחיר אמיתי לצד השני. פתאום מדובר בקלף מאוד מאוד חזק שיש לפלסטינים בידיים מול נתניהו. תחשבו על זה, מה יקרה אם אבו מאזן, כמחווה נגדית לישראל, יכריז פתאום שהוא מכיר בקיומה של מדינת ישראל (לאחר הסכם וכ"ו וכ"ו) כמדינת הלאום של העם היהודי בהתאם להצהרת בלפור. נוק אווט. לבנימין נתניהו לא תהיה שום תשובה טובה על זה. שום שחרור אסירים או הקפאת בנייה, שניהם עשה בעבר, לא יעזרו לו. הוא יהיה חייב או לפוצץ את המו"מ בעצמו ולספוג את כל ההשלכות הבינלאומיות והפוליטיות של מעשה כזה. או לחילופין לאמץ את ההסכם, לספוג את זעמו של הימין ושל אשתו מבית, בנסיון לחשוף את הבלוף של אבו מאזן. איך אבו מאזן יגיב? מה אתם יודעים, אולי קרי צודק וזה יסתיים בהתנגשות חזיתית, כלומר הסכם שלום.

 

פראוור-בגין, סובסידיאריות והכיבוש

השבוע התקיימו בכל הארץ הפגנות זועמות נגד מה שמכונה תוכנית פראוור-בגין (הנוסח האחרון שלה הוכן על ידי בני בגין) ל"העתקה" ו"יישוב" ערביי הנגב. במסגרת התוכנית אמורים להתפנות בכפייה אלפי משפחות מכפרים בדואים בנגב ולעבור לעיירות פיתוח שבונה המדינה במקום. מכיוון שפרויקט עיירות הפיתוח הצליח כל כך עם יהודי ערב שעלו בשנות החמישים למדינה, המדינה רוצה לשחזר את ההצלחה: לרכז אוכלוסיה ענייה ומופלית ציבורית ממליא לאזורים קטנים ורחוקים מהעין ומהמרכז בתקווה שכך גם יתרחקו מהלב ומהכוח הפוליטי.

עכשיו ראשי השלטון בישראל לא מבינים מה רע בתוכנית, מדוע מתנגדים לה – וגם אם מתנגדים אז טוענים האחים שההתנגדות לא רלוונטית כי אנחנו מדינת חוק דמוקרטית וצריך לפעול בהתאם לחוק ובהתאם להחלטת הרוב. היישובים הערבים בנגב הם ברובם יישובים לא מוכרים או "לא חוקיים" (שכן רק ליהודים מאשרים הקמת "חוות בודדים" בנגב – אם ערבי יבקש זאת הדבר יחשב נסיון לגזול קרקע) ולתוכנית פראוור ממילא תהיה כנראה תמיכה רחבה בכנסת. ההפגנות, הזעקות וההתנגדות של נציגי הציבור הערבי לתוכנית ממש לא מעניינות את שר האוצר או את שר הכלכלה מכיוון שהמתנגדים במיעוט.  גורמים בימין הקיצוני יותר כמו שר החוץ ליברמן ויושבת ראש ועדת הפנים של הכנסת מירי רגב, טענו שאת הכפרים הבלתי חוקיים צריך לפנות ממילא (מכיוון שאינם חוקיים) ועל הציבור הבדואי בנגב להגיד תודה בכלל שהם מקבלים "הטבה" בדמות ההשקעה בתשתיות בעיירות החדשות. ליברמן איים שאם ההתנגדות תמשך אז סעיף ההטבות יבוטל ורק יפנו בכוח. כמו הרגל אוטומטי, האשימו בימין את השמאל בצביעות על כך שהם תומכים בהכשרת היישובים הערבים בנגב אבל מתנגדים למאחזים הבלתי חוקיים בשטחים. ובאמת מה ההבדל? אם כבר, יטענו, להכשרת המאחזים היהודים יש אולי רוב פרלמנטרי בכנסת ולהכשרת היישובים הערבים לא. אז מדוע השמאל טוען לחוסר דמוקרטיות דוקא במקרה השני?

טענות אלו ראויות, בחלקן לפחות, למענה. והתשובה המוסרית נוגעת בסוגיות סבוכות של ריבונות המדינה ומקורות הלגטימציה של ריבונות זו. בלי לגיטימציה אין ריבונות, ובלי ריבונות אין חוק. כל הרעיון הדמוקרטי בנוי מייסודו על ההנחה שהסכמת רוב תאשפר קבלת החלטות שתתפס כלגטימית על ידי הכלל ובכך תמנע סטאטיס (שזה ההפך מלגיטימציה – לשתי המילים אני לא מכיר חלופה ראויה בעברית). החלטת הרוב היא בגדר פשרה בחלוקת השררה הפוליטית – פעם אני אהיה בדעת הרוב ופעם אתה; בצורה כזו נשלוט שנינו. כמובן שעקרון זה מופר ומתיתר כאשר מישהו מוצא את עצמו תמידית בעמדת המיעוט. התופעה הופכת לחמורה כאשר האחד שמוצא את עצמו במיעוט תמידי אינו פרט יחיד כי אם אוכלוסיה שלמה.  מצב זה ידוע גם כעריצות הרוב.

לצערנו בחיים האמיתיים כמעט ובלתי ניתן להמנע מפגם זה. תמיד יהיו נושאים שיהוו מבחינת עריצות רוב ואוכלוסייה מסויימת תמיד תמצא את עצמה במיעוט בהם. אבל חשוב לשים לב לתופעה ולנסות לצמצם אותה כאשר זה אפשרי. אם אוכלוסייה ספציפית מוצאת את עצמה כמיעוט קבוע לא בנושא אחד או שניים או שלושה, כי אם בכל הנושאים כמעט – אזי הפגיעה ביסוד הדמוקרטי חמורה. אוכלוסיה מוגדרת וספציפית שתמיד נמצאת בצד המפסיד למעשה לא לוקחת חלק ולא נהנית מהדמוקרטיה.

אחד מהעקרונות הדמוקרטים שנוסחו בשביל לצמצם פגיעות מסוג זה הוא עקרון הסובסידיאריות (עקרון שמנחה משטרים פדרלים ומהווה אבן תשתית של האיחוד האירופי היום למשל). עקרון הסובסידיאריות הוא פשוט ואומר שכל החלטה תתקבל ביחידה הקטנה ביותר הרלוונטית לביצועה. אם ליישם על בסיס גאוגרפי אזי כאשר כל החלטה מתקבלת על ידי הרשות הקטנה ביותר הרלוונטית לביצועה המלא, אזי עקרון הסובידיאריות עובד והרווח הדמוקרטי עולה. לשם המחשה בואו נפעיל את העקרון בדוגמאות: אם ההחלטה נוגעת לבטחון של המדינה, כמו למשל הגנת גבולות ובניית צבא, אזי ברור שהיחידה הקטנה ביותר הרלוונטית לביצועה היא המדינה. אם ההחלטה נוגעת לריסוס פרדסים במועצת רמת השופט, ולהחלטה אין משמעות מחוץ לגבולות המועצה, אז מועצת רמת השופט צריכה לקבל את ההחלטה. ואם (בקיצוניות מכוונת) החלטה נוגעת רק לאדם יחיד ובודד – כמו למשל התפטרות של פלוני מהעבודה בשל חוסר מוטיבציה – אז פלוני הוא זה שצריך לקבל את ההחלטה הזו.

ההחלטה על יישוב הנגב נוגעת קודם כל, ועשרות מונים יותר מבכל השאר, בתושבי הנגב. כן, להחלטה הזו יש אולי השלכות פוליטיות ארוכות טווח, והאידיאולוגיה הלאומנית של חלק מתושבי ישראל האחרים אולי תפגע במשהו מההחלטה, אבל האוכלוסיה הרלוונטית לקבלתה של ההחלטה הזו היא בראש ובראשונה אוכלוסיית הנגב. מסופקני אם במשאל תושבים כולל בנגב היתה החלטת פראוור-בגין עוברת. וגם אם כן, אין ספק שהיא היתה נתפסת כלגיטימית הרבה יותר במקרה כזה.

מה בין זה ובין מאחזים בלתי חוקיים בשטחים? נדמה לי שהדבר כבר מובן: לא רק שלא ברור אם להכשרת המאחזים הבלתי חוקיים בשטחים יש תמיכת רוב בקרב הציבור בישראל, גם אם היה רוב כזה הדבר כלל אינו רלוונטי. האוכלוסיה הרלוונטית לקבלת ההחלטה היא האוכלוסיה שגרה באותם שטחים והנפגעת העיקרית מההאחזות היהודית בהם – היינו הפלסטינים ביהודה ושומרון. או אם תרצו להרחיב ולהגיד שלהחלטה כזו יש השפעה על כולנו, אז אדרבה, יש לשאול את כלל האנשים שעשויים להיות מושפעים מאותה החלטה – שזה אומר לכל הפחות כלל האנשים הגרים ממערב לירדן. החלטה של מיעוט קיצוני קטן לייהד בכוח גבעות בלב אוכלוסייה פלסטינית שלא זוכה שקולו ישמע בהחלטה היא היא הכיבוש שהימין הישראלי כל הזמן מנסה לחזור ולהגיד שלא קיים.

אישה צעירה ומאבטח

עמדתי היום, כרגיל לימי ראשון, בתור לאוטובוס שעולה לירושלים. שתי שורות לפני עמדה אישה צעירה וגבוהה בלבוש שמסגיר את שייכותה הדתית (מוסלמית). היא החזיקה תיק יד כבד, שקית עם דברים ותיק גב. במהרה ניגש אליה איש בטחון ממושקף ושמנמן שמזג האויר החם של היום ניכר היטב בחולצתו. הוא היה נמוך ממנה לפחות בראש, ובקול חלוש ביקש ממנה לראות תעודת זהות. סיטואציה לא נעימה. לשני הצדדים, כמו גם לכל יתר הנוסעים מסביב, היה ברור לחלוטין שאיש הביטחון מבקש דווקא ממנה להציג תעודת זהות בגלל שהיא מוסלמית, או כהגדרתו מעוררת חשד.

בעברית רהוטה ובטחון מאולץ, שכן ניכר היה היטב שהסיטואציה מפריעה לה מאוד, סרבה האישה להציג לו תעודת זהות ומחתה על כך שרק ממנה מתבקש להציג תעודה. כנראה שלא היה עליה אחת כזו, יתכן ואינה אזרחית כלל או שאולי שכחה אותה בבית. איש הבטחון הרגיש מבוכה רבה, לטובתו יש לציין כי על אף המבוכה הניכרת לא איבד את שלוותו ולא הרים את קולו. שני הצדדים רצו לסיים את העימות הלא נעים במהרה אך לא ידעו איך לסגת. בשלב זה האישה הצעירה כבר נראתה פגועה מאוד ובמתח ניכר, היא רצתה להגיע הביתה ופחדה שאיש הבטחון יממש את איומו ויזמין משטרה. היא יכלה לנחש היכן תבלה את הלילה מוסלמית צעירה ללא תעודות אם יביאו בשבילה ניידת משטרה.

למרבה המזל היא נפלה על איש בטחון נחמד, אם כי אני בטוח שהיא לא חושבת ככה וחזרה הביתה בהרגשה קשה של השפלה. האיש הסכים לבסוף, לאחר שיחה קצרה במכשיר הקשר, לבדוק את חפציה במקום תעודה ולתת לה לעלות לאוטובוס שהגיע מכבר. האישה ישבה בקדמת האוטובוס בפנים מעט עצובות כל הנסיעה. בירושלים שוב חלקנו אוטובוס מהתחנה המרכזית להר הצופים. היא ירדה תחנה אחת אחרי, משם אפשר ללכת או כמה מטרים למעונות הסטודנטים או לרדת ברגל ולחצות את הוואדי למחנה הפליטים שועפאת.

עד כאן הסיפור הקטן שבודאי מתרחש על בסיס יום יומי במקומתנו. סיפור שבו כולם צודקים. הסיטואציה שבה נציג בטחוני ניגש לאדם, רק בגלל מוצאו, צבעו או דתו ומבקש להזדהות או לעבור בדיקה בטחונית הוא מצב מאוד לא נעים ועל גבול המשפיל – במקרה הזה לשני הצדדים. גם איש הבטחון בסיפור הרגיש לא נעים ואני בטוח שגם אחר הצהריים שלו נהרס. עבור האישה הצעירה ההשפלה והמתח היו גדולים אף יותר כמובן. בעולם ליברלי ואידאלי זה לא אמור לקרות. אבל אני לא בא להגיד כאן שזה לא צריך לקרות, כי לצערי אין באמת ברירה. כמו האישה, גם איש הבטחון צודק. מדינת ישראל נמצאת במלחמה עם מדינות מוסלמיות, בשליטתה של ישראל שטחים כבושים בהם חיים מיליוני פלסטינים מוסלמים. למוסלמים יש יותר סיבות לשנוא את המדינה שלנו, ולצורך העניין גם אותנו כאזרחיה מאנשים שאינם מוסלמים. על כן אדם שבברור הוא מוסלמי, אוטומטית כמעט מהווה פוטנציאל לחשוד ביום ראשון אחר הצהריים בתל אביב. זה לא מתוך גזענות, זה מתוך הבנה שיש למוסלמים סיבה לשנוא אותנו, ושחלקם פועלים נגדנו באופן לוחמני ואלים מסיבה זו. הדרישה לבידוק בטחוני קצר ו/או הצגת תעודה מזהה היא סבירה, גם אם ניתנה לאדם אחד בלבד, במקרה זה אישה, בגלל מראהו החיצוני ושייכותו הדתית.

ושוב מצד שני, זו כאמור סיטואציה מאוד לא נעימה בעלת השלכות קשות. במיוחד למי שאמורים להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה הזו, אזרחי ישראל הערבים. מכיוון שכך, האחריות לפתרון הבעיה הזו נמצאת קודם כל אצל המדינה שחייבת זאת לאזרחיה. גם אזרחיה הערבים, וגם אזרחיה היהודים המאבטחים שזכאים גם הם לא להידרש לסיטואציות מביכות כאלה.  והדרך היחידה לפתור את הבעיה הזו היא שלום. או לפחות סיום הכיבוש וקביעת הגבולות הסופיים של מדינת ישראל; יחסי ישראל עם הפלסטינים אינם לוקסוס שבו אנחנו מוותרים לפלסטינים ופותרים להם בעיות לאומיות – הם צורך מהותי של מדינה השואפת ליחסים חברתיים נורמאליים ומרגישה אחריות כלפי אזרחיה; השלום חשוב כמובן כפתרון לסכסוך והאלימות בשטחים, אך הוא חשוב לא פחות מכך ליחסים בתוך מדינת ישראל ולחברה אזרחית בריאה יותר.

נ.ב. קיבלתי מייל ממישהו בשם רונן מפרויקט הדמוקרטיה בבקשה להפיץ פרויקט תוכן חדש שלהם בשם הכתובת על הקיר. אני מודה שלא הכרתי אותם קודם, אבל זה נראה לי פרויקט ראוי ונחמד אז אני נענה לבקשה ומפיץ הלאה את הלינק.

שלוש סתירות בנאום נתניהו בקונגרס

אם חשבתנו שיש ביבי א' וביבי ב', עכשיו מסבר שיש גם ג' וד'. וכולם יכולים לחיות בו זמנית ובאותו נאום. לא אדם דו פרצופי, כי אם הידרה של ממש. הנה שלוש הסתירות המהותיות ביותר בנאום נתניהו בקונגרס האמריקאי מהיום:

ישראל לא מדינה קולוניאלית

נתניהו התחיל מבטיח עם מה שלרגע נדמה היה כתמיכה בנאום אובמה. נתניהו הדגיש את המהפכות בעולם הערבי ואת שאיפת הצעירים ברחובות לדמוקרטיה. ביבי של לפני חודשיים אגב היה אומר לנתניהו של היום שהצעירים במצרים ותוניס לא מייצגים את השאיפה לדמוקרטיה כי אם את האסלאם המסוכן של איראן שמפיל משטרים מתונים. אבל נתניהו של היום קצת יותר אופטימי כנראה. רק קצת אבל, כי מיד נתניהו סובב את הטיעון מהאביב הערבי לכך שישראל היא הדמוקרטיה היחידה האמיתית במזרח התיכון. לא רק שישראל המדינה הדמוקרטית היחידה, הדגיש ביבי, האזרחים הערבים החופשיים היחידים, בכל העולם, חיים בישראל. ביבי שכח כמובן להזכיר שהם האוכלוסייה הענייה והמקופחת  ביותר בישראל שלא הייתה מעולם, ולא תהיה בעתיד הנראה לעין, מיוצגת בשלטון, בממשלה, או בצבא באופן הולם. אבל נניח לזה, המסר הוא כזה: ישראל היהודית, היא קרן אור מערבית יחידה במזרח תיכון עוין, ערבי, לא ליברלי ואוריאנטליסתי.

בסוף הנאום ממש נתניהו סוגר באותו נושא והפעם פשוט אומר מפורשות שישראל היא השליחה של ארה"ב במזרח התיכון. ישראל היהודית מייצגת את העם האמריקאי – עם קשריה הטובים (שלא לאמר נהדרים) עם הממשל של ארה"ב. ישראל אם כן, אליבא דה נתניהו, לא רק אי של שפיות יהודית בתוך עולם ערבי פרימיטיבי, היא גם סוכן שתול של ארה"ב בתוך המזרח התיכון.

אבל (ונתניהו לא מציג את זה כ"אבל", וכאן טמונה הסתירה הפנימית) ישראל אינה מדינה קולוניאליסטית. ולמה אנחנו לא מדינה קולוניאליסטית? כי יהודה ושומרון הם שטחי אבותינו שהובטחו לאברהם שהביא את המונותיאיזם לעולם. ואז מוסיף במה שמכל דובר אחר הייתי רואה כבדיחה או אירוניה: "לא ניתן לעוות את ההיסטוריה". כן, אברהם אבינו הוא ההיסטוריה שאסור לעוות. (ואגב מבחינה תיאולוגית אברהם הוא גם אביו של ישמעאל "האהוב" על ידי אלוהים). שיהיה ברור, אני ממש לא חושב שישראל היא מדינה קולוניאליסטית. אבל שנתניהו מציג את זה ככה…

ישראל רוצה בשלום

ישראל מאוד רוצה שלום. נתניהו נזכר איך נלחם בעצמו בתעלה במצרים ובנהר הירדן ובנס נצלו חייו. ואיך משפחות רבות בישראל מכירות את השכול מקרוב כולל זו שלו. על כן סיכם, הישראלים מודעים לצורך בשלום… עם מצרים ועם ירדן ורואים ערך גדול בלשמור עליו. כן, תשימו לב ותחזרו שוב לדברים: כל הדיבור על הרצון של ישראל בשלום בשביל למנוע מלחמות נאמרו רק בהקשר של מצרים וירדן. אחר כך עשה ביבי הפרדה ברורה בין זה השלום הרצוי הזה, לבין השלום עם הפלסטינים. נתניהו התחיל את הדברים מפורשות בכך שישראל רוצה שלום גם עם הפלסטינים. אבל כאן היה לו נימוק אחר, למה? כי הפלסטינים זכאים לשלוט על עצמם, וכי לפלסטינים זה יעזור כלכלית.  רגע, רגע משהו לא מסתדר – נתניהו אומר שישראל רוצה שלום אבל מציג סיבות של אינטרסים פלסטינים. אפשר להגיד שאולי לא הבנתי נכון ונתניהו התכוון שזה רק תוספות לסיבת העדר המלחמה, אותה ציין כבר קודם בהקשר של מצרים וירדן. אבל אז נתניהו ממשיך ומבהיר שלצד השלום (עם הפלסטינים) חייבים לשמור על הבטחון. נתניהו מפרט שורה של צעדים שנועדו לכאורה לשמור על בטחונה של ישראל מהסכנה של השלום. את ה"שלום" צריך לאזן עם הבטחון. אם כך הטיעון הבטחוני ודאי אינו נכון לצורך בשלום עם הפלסטינים. לא יכול להיות שישראל רוצה שלום מסיבות בטחוניות, אבל צריכה לאזן אותו כי הוא מהווה בעיה בטחונית. בקיצור נתניהו עדיין לא מאמין בשלום ולא חושב שהוא אינטרס חיוני של מדינת ישראל. הוא משתמש ברטוריקה של השמאל על הצורך בשלום לצרכים זמניים בלבד וכדיי לא להשמע כמו ליברמן ובוגי, אבל בפועל הוא לא מוצה הצדקה רציונאלית אחת שתסביר את "הרצון" הזה.

ישראל רוצה מדינה פלסטינית

הנה החידוש. פעם הימין היה בעד שלום בכללי אבל לא חשב שהוא נחוץ אסטרטגית (כמו בסעיף הקודם שתארתי). על מדינה פלסטינית לא רצו לשמוע בכלל. ביבי עצמו עשה לשרון את המוות במרכז הליכוד על זה ששרון העיז להכיר במדינה פלסטינית. אבל מזה שנתיים, ומאז נאום בר אילן, נתניהו מרגיש גיבור גדול בזה שהוא מדבר על מדינה פלסטינית. בנאום הזה הוא הגדיל לעשות ואמר דברים שאפילו ביבי של בר אילן לא היה מוכן לאמר: ישראל לא רק מוכנה למדינה פלסטינית, ישראל רוצה מדינה פלסטינית. מה זה רוצה, משתוקקת. זה צורך ישראלי וישראל תהיה הראשונה להכיר במדינה ("אמיתית") כזו באו"ם. אבל בדיוק כמו בטיעון על השלום (שנתניהו אגב התבלבל לפעמים וערבב בין הדברים), ביבי משתמש ברטוריקה של כל מי ששמאלה מהליכוד על הצורך הישראלי במדינה פלסטינית, בלי להבין או להסכים מדוע בעצם זה נכון. לא רק שביבי לא הצליח להביא טיעון אחד משכנע מדוע הוא פתאום כן רוצה מדינה פלסטינית מצרכים ישראלים, הוא באותו נאום ממש קרא לה "ויתור" ואמר שישראל תהיה מוכנה להיות "נדיבה" על מנת להבטיח למדינה הזו שטחים "מספיקים" לשליטה הגיונית. מר ראש הממשלה הנכבד, אי אפשר להגיד שמדינה פלסטינית היא צורך ישראלי וויתור גדול באותו משפט; אי אפשר להגיד שאנחנו רוצים נורא ומצד שני נהיה מוכנים להיות נדיבים מחמת הספק כלפי הצד השני.

ואיזו מדינה פלסטינית רואה נתניהו בעיני רוחו? ישראל לפי נתניהו חייבת רצועת בטחון במערב המדינה על מנת שהישובים הפלסטינים לא יהיו מרחק יריקה מתל אביב; היא גם חייבת רצועת בטחון במזרח כדיי שהפלסטינים לא ישלטו על הירדן; כמובן שכל גושי ההתנחלויות ישארו בריבונות ישראלית, כי היו שינויים דמוגרפים (כנראה מעשה נס) מאז 67; וגם רמז שההתנחלויות המבודדות לא יפונו כי אם יישארו בריבונות פלסטינית. המדינה הפלסטינית הזו גם תהיה מפורזת לחלוטין, מי יאכוף את הפירוז?.. ותהיה פשרה בירושלים אבל בתנאי שירושלים תשאר מאוחדת ובריבונות יהודית (כי רק היהודים שמרו על חופש דת אמיתי בירושלים – שקר מוחלט אגב, גם בימי האנגלים לפני הפרעות ואפילו בימי העות'מנים היה בירושלים יותר חופש דת, כולל ליהודים, מאשר היום). על פורד סיפרו פעם שהיה אומר שלא אכפת לו באיזה צבע לייצר מכונית, העיקר שתהיה שחורה. כך גם ביבי: לא אכפת לו שתהיה מדינה פלסטינית, הוא אפילו רוצה כזו, העיקר שלא תהיה מדינה.

* ועוד הערה קטנה על המעמד שבו נתניהו הציב את עצמו: נשיא ארה"ב הוא גם ראש הרשות המבצעת וגם ראש המדינה. ראש ממשלת בריטניה לא – ראש ממשלת בריטניה הוא ראש הרשות המבצעת, אבל ראש המדינה והמייצגת של העם כולו היא מלכת אנגליה. על כן שנתניהו אומר שהוא the leader of Israel, ושהוא מדבר "בשם העם הישראלי" הוא פשוט טועה ומטעה. ראש ממשלת ספרד בחיים לא יגיד בנושא פוליטי שהוא מייצג את העם הספרדי, כי אם את הממשלה הספרדית. כך צריך לנהוג גם נתניהו – שמעון פרס מייצג את העם בישראל, נתניהו (על אחת כמה וכמה בנאום מדיני פוליטי) מייצג את ממשלת ישראל. ואשתו היקרה שרה, אינה הגברת הראשונה של מדינת ישראל ולא ברור מה היא עשתה שם בקונגרס בכלל.

עצה חינם

עצה פוליטית לביבי בחינם. למה חינם? לא כי אני גובה כסף על עצות בדרך כלל, אלא כי העצה היא בניגוד לאינטרס שאני תופס אותו כעדיף בטווח הארוך לשלום, לשמאל בישראל, ולמדינה בכלל. זוהי עצה שטובה לביבי אם ברצונו (ורצונו אכן כזה) לשמור על ממשלתו הקיימת ועל מעמדו הנסבל בעולם ולהעביר את הכדור עוד קצת לצד הפלסטיני. עצה שטובה למדינה תהיה כמובן לפרק את הממשלה, להעיף את אלי ישי ואת ליברמן וליצור קואליציה משותפת בראשות קדימה (או רוטציה). אבל מכיוון שאופציה זו אינה עומדת על הפרק של אף אחד, אז צריך לעשות משהו אחר.

ביבי צריך לעשות מהלך שמקובל ביותר בארצות רבות כאשר רוצים לשנות את אופי הממשלה מבלי לשנות את חבריה. בדרך כלל עושים זאת לאחר בערך מחצית מקדנציית הממשל, כפי שקורה בימים אלה בארה"ב למשל. לפעמים עושים זאת מוקדם יותר, לפעמים מאוחר יותר. "רישפל"= חלוקה מחדש של התיקים בממשלה:  ביבי צריך להפוך את ברק לשר החוץ במקום אביגדור ליברמן, את ליברמן לשר אוצר במקום יובל שטייניץ, ואת יובל שטייניץ לשר בטחון במקום אהוד ברק. הקסם: אף אחד מהשלושה לא יוכל לסרב להצעה שכזו.

ליברמן ישמח לעזוב את תפקיד שר החוץ במסגרת שלא בועטת אותו החוצה בכעס. ליברמן יקבל שליטה על משרד האוצר, המשרד הכי חשוב בממשלה שאינו קשור (לכאורה) לעמדות מדיניות. ליברמן ירגיש שם הרבה יותר בנוח. ביבי לא צריך לחשוש, ליברמן יגשים את המדיניות הכלכלית של ביבי אפילו יותר טוב מביבי עצמו. הבונוס: בעולם כולו ייתפס המהלך הזה כהצהרה של כוונות טובות מצד ביבי וכעונש על נאום ליברמן באו"ם. הזזת ליברמן מתפקיד שר החוץ, תשדר מסר של רצינות ביחס למו"מ עם הפלסטינים ותקנה לביבי עוד כמה חודשים של שקט אותו הוא כל כך מחפש.

שטייניץ לא יוכל לסרב לעזוב את משרד האוצר, או אפילו להיעלב, כי לשטייניץ יוצע התפקיד שהוא מעולם לא הסתיר שהוא הכי חושק בו- שר הבטחון. בתור ראש ועדת החוץ ובטחון בכנסת שטייניץ היה אחד הבולטים; הוא ביקר את הצבא לא אחת בחריפות ושימש דוגמא טובה לפרלמנטר אזרחי שמבקר את המערכת הצבאית החלודה. שטייניץ יכול להתגלות כשר בטחון מעולה. בודאי יותר בולט משטייניץ האפור כשר אוצר.

הנפגע העיקרי הוא לכאורה אהוד ברק, כי לוקחים ממנו את המשרה שהוא כה אוהב של שר בטחון. אבל גם ברק לא יוכל לסרב: ככה, יסבירו לו, הוא מונע במו ידיו מליברמן להמשיך לכהן כשר חוץ. ממילא אהוד ברק משמש כבר כשר חוץ בפועל וחצי מזמנו הוא נמצא בחו"ל. עכשיו הוא יכול להשקיע את כל מרצו וזמנו לנסיעות לחו"ל ולפגישה עם מנהיגי עולם. במידה ויושג משהו מדיני, קרדיט רב יופנה כלפיו. ולגבי שר הבטחון, אהוד ברק יזכור שממילא הוא כבר מינה את כל המינויים החשובים לשלושת השנים הקרובות: רמטכ"ל, סגן רמטכ"ל, ראש אמ"ן… והציבור אוהב אותו כשר בטחון (למה?), עדיף לעזוב בשיא, לפני שאיזו מלחמה תהרוס לו את המוניטין.

אז כולם מרוויחים ממהלך של רישפל כזה. ומעל כולם ביבי עצמו שמרוויח ממשלה יציבה ושלמה לשנתיים נוספות לפחות מצד אחד, ועולם קצת רגוע יותר בטווח הקצר מצד שני.

העצה הזו רעה למדינה, מאותן סיבות בדיוק. הממשלה הנוראית הנוכחית תחזיק מעמד ביציבות עוד שנתיים לפחות. מפלגת העבודה תמשיך לשבת כעלה תאנה בממשלת הימין ותרסק את האלטרנטיבה השמאלית לשלטון. והעולם ישקע בתרדמה נוספת, ולא ישים לב שביבי מנהל מדיניות אולטרה ימנית בפועל, במסווה של שיחות שלום.

אבל בהינתן המצב הנוכחי, אפשר שזה הרע במיעוטו. גם אם תיפול הממשלה הנוכחית, סקרים אחרונים מראים שהציבור לא זז במילימטר מאז הבחירות האחרונות. סקר עיתון הארץ מיום שישי מצביע על 67-53 לטובת הימין במקרה של בחירות היום. וזה בהנחה שקדימה נחשבת שמאל. השמאל הישראלי עדיין אינו מוכן ואינו מנסה לייצר אלטרנטיבה אטרקטיבית אמיתית לימין. אולי צריך עוד זמן, או קטסטרופה.