מוסר לא מחייב להזדהות

 

העובדות פחות או יותר ידועות: חייל שהגיע למקום אירוע דקירה לאחר שהסתיים, ירה למוות במחבל פצוע אנוש ששכב על הקרקע. מכיוון שהעובדות העיקריות מוסכמות, עיקר הויכוח הציבורי נסוב על הפן המוסרי – וכאן רבים מידי מתבלבלים. בעוד שרוב מנהיגי הציבור כולל בימין בחרו לגנות את מעשה החייל, נדמה שרוב הציבור, גם בקרב אלה שמכנים את עצמם מתונים, לא מבינים מה כל כך לא בסדר בסיטואציה וממהרים על גבי הפייסבוק לגבות את החייל ואת המעשה שעשה. אין לי ספק שרבים מהחיילים מזדהים עם החייל ורואים כפגיעה אישית את חוסר הגיבוי שהוא מקבל מהדרגים העליונים. על כן הודעות הגינוי ואמירתו הנחרצת של הרמטכ"ל נגד האירוע לא מספיקות. אל מול התהיה הציבורית והתמיכה לה זוכה האירוע, לא מספיק להתקומם ולגנות. על הרמטכ"ל במיוחד, לצד מנהיגי ציבור אחרים שבחרו לגנות, לשבת ולהסביר. לאט וברור, כמו אב שמסביר לבתו או אם לבנה, בדיוק מה לא בסדר. לצערנו בישראל שנת 2016 כבר לא ברור מאליו שלא מוציאים להורג ביריות ברחוב אנשים.

הסיבה שבגינה רוב האנשים מתבלבלים היא עניין ההזדהות. בעוד שמוסר הוא עניין מורכב לפעמים, הזדהות היא רגש אינטואיטיבי לחלוטין. כאשר ההזדהות והמוסר תואמים אז קל לנו לזהות את הבחירה המוסרית כבחירה הנכונה: ככה המבחן המוסרי הקל ביותר לשכנוע הוא התשובה לשאלה "מה אם זה היה קורה לך? או לביתך? או לחבר שלך?". אבל המבחן הזה בעצם איננו מבחן של מוסר כלל, הוא בסך הכל מבחן של הזדהות, ובמקרה הזה פשוט אי אפשר להפעיל אותו.

לא רק שאי אפשר להזהות כלל עם הצעיר המחבל הפלסטיני שבחר לקחת סכין ולצאת להרוג יהודים, אלא שהרבה יותר  קל להזדהות עם החייל הצעיר המבוהל שהגיע לזירה בעייתית, בימים מתוחים מאוד, בעוד שחבריו פצועים וחייהם עמדו בסכנה לפני דקות בודדות. החייל הזה עונה הרבה יותר על המוכר לנו – הוא יכול להיות אנחנו, הבן שלנו, החבר שלנו, הבן של חברים שלנו. המחבל הפלסטיני לעומת זאת הרבה פחות.

מסיבה זו אין לנו שום רחמים על המחבל הפלסטיני. בכלל החושים שלנו נהיו קהים – אחרי חודשים של אינתיפדה ופחד ללכת ברחובות, פלסטינים עם סכין שיוצאים לדקור מתוך מסע שנאה ורצח בעיניים הם מבחינתנו דמות השד שרודף אותנו, בטח שלא מישהו לרחם עליו. אם כבר נרחם, אז נרחם על החייל שנשלח בסיטואציה בלתי אפשרית, לאזור מפחיד ומסוכן באמת, שצריך לשאת על מדיו ואחריותו את כל המצב הביטחוני, המתיחות המדינית והשנאה הפלסטינית כלפי הישראלים.

עם החייל אנחנו מזדהים ועל החייל אנחנו מרחמים, ואת המחבל אנחנו שונאים ועל מותו לא מזילים דמעה. ובכל זאת לכל זה אין קשר לשאלה המוסרית. אנחנו צריכים לשים את כל זה בצד ולהבין שמה שהחייל עשה זה לא מוסרי, שאסור לעודד את זה בשום צורה, שזה לא צריך היה לקרות ואסור שיקרה בעתיד, ושהחייל ומפקדיו צריכים לתת על כך את הדין – כמו גם המסיתים הציבוריים לאווירה הנוכחית שיש להם אחריות ישירה להתדרדרות המוסרית של החברה הישראלית בכלל ושל החיילים נושאי הנשק בפרט.

נתחיל בזה שלהרוג זה לא מוסרי נקודה. הריגה איננה מוסרית גם אם לפעמים היא נדרשת. כאשר היא נעשית כחוק, באין ברירה או בהתאם לפקודות חוקיות ופסק דין, אז ההריגה לגיטימית – אך האחריות המוסרית לא משתנה. כאשר הריגה מתבצעת בניגוד לחוק, בניגוד לנהלים, או במקרה הזה תוך הפרת פקודה ונהלי פתיחה באש אז היא גם פשע או רצח. חיילים הולכים לכלא על התחצפות לקצין, על הפרות משמעת ולפעמים על תספורת לא ראויה, אז מה על עבירה חמורה על נהלי פתיחה באש והפרת פקודה של רמטכ"ל?

הריגה איננה מוסרית. הריגה באמצע הרחוב בניגוד לחוק היא עבירה נוראית. ההבנה הזו היא בדיוק מה שאמור להפריד ביננו לבין אויבנו. אחרת, כל ההבדל ביננו מצטמצם לאללה נגד אלוהים. גזר דין מוות הוא בחירה נדירה של מדינה לפעול כיישות בצורה לא מוסרית, על מנת להעביר מסר חד פעמי נגד עבירה קיצונית על כללי החברה. בישראל התקבלה בצדק המוסכמה שרק הנאצים, על הפשעים שביצעו בעמנו, ראויים לעונש הקיצוני הזה. גם זאת, לאחר משפט צדק, בסמכות בית משפט גבוה, ועם תליין אנונימי. שהמדינה מבקשת מתליין להרוג היא דורשת ממנו לבצע מעשה נוראי, בעל אחריות אישית קשה, והיא מודיעה לו שהיא לקחה על עצמה את האחריות המוסרית הזו לאחר שיקול דעת כבד שרק המדינה יכולה לעשות.

שמדינה ריבונית שמה בידי חיילים נשק ושולחת אותם לשדה קרב היא לוקחת על עצמה את אותה אחריות. היא נותנת לחיילים רישיון להרוג כזרוע שלה. מעשיהם יהיו מעשיה, הם מייצגים אותה. שהם הורגים בקרב – הם הורגים בשם המדינה ששלחה אותם ומוסריות המדינה במלחמה תקבע בהתאם למוסריותם. על כן מדינה מתוקנת תקבע כללי פתיחה באש נוקשים ומחמירים (במיוחד בפעולות שיטור עירוני). אלימות שרירותיות מצד חיילים, שימוש בכוח מוגזם, הוצאות להורג ללא משפט, עבירה על פקודות שימוש בנשק – הם לא רצח, הם פשעי מלחמה. שחייל צה"ל מבצע פשעי מלחמה הוא מכתים את כל המדינה שלנו בפשע הזה. הכתם הוא על כולנו.

יש להסביר זאת לחיילי צה"ל: יש לא רק לגנות אותו, כי אם להבהיר לחיילי צה"ל האחרים מדוע עליהם להוקיע אותו.

יתכן ובמישור האישי החייל הוא גם קורבן של הנסיבות וראוי לרחמים. אבל אסור שהרחמים הללו יהפכו לסיפור המרכזי. גם במחיר של הקרבת קורבן מוסרי כלפי החייל הספציפי הזה, יש לעשות זאת – כי השאלה המוסרית על כל החברה שלנו הרבה יותר גדולה וחשובה. אסור שהכתם יהפוך לנורמה. העובדה שרבים מבני הנוער היום רואים במעשה של החייל כאות גבורה מחייבת מעשה. לא להסתפק בגינויים, צריך לשבת ולהסביר עד שיבינו. הם יכולים לרחם על החייל, ולא צריכים להזדהות עם המחבל, אבל הם חייבים להבין שלהוציא להורג אדם פצוע ולא מסוכן זה פשע מוסרי ולא שאלה פוליטית.

כמה קל להיות ימני

 

*כמה עובדות:

אין הצדקה לטרור

טרור הוא  לא מוסרי נקודה. אין שום דרך להצדיק פעולות טרור ורצח. מי שיוצא לרצוח אדם אחר הוא רשע. רצח אידיאולוגי שמתבצע רק לשם הרצח עצמו, בשביל להפחיד או לנקום נקמה דמיונית, הוא פגיעה אנושה במוסר האנושי ופשע נגד האנושות. שאיפות לאומיות, מוצדקות ככול שיהיו, לעולם לא יכולות להצדיק טרור.

ההנהגה הפלסטינית באמת לא בסדר

פוליטקאים זקנים, משומשים, רבים מהם מושחתים שמחפשים בעיקר להצדיק את הכיסא של עצמם ומחפשים איך לשדרג את מעמדם הפוליטי. השאיפה לכוח של האליטה הפלסטינית עומדת זה שנים במרכז המאבק הלאומי הפלסטיני ולא נסיון אמיתי לשפר את חיי הפלסטינים. אף אחד מהמנהיגים הפלסטינים הוא לא גנדי או מרטין לוטר קינג, אם מישהו מהם היה כזה אולי מזמן כבר היה כאן שלום. ואלה עוד הטובים: מול מנהיגי הפת"ח יש דור חדש ומפחיד של הנהגות דתיות וקיצוניות. גברים שוביניסטים ואלימים מאוד שמוכנים להבעיר את השטח, לדכא את העם שלהם עצמם והכל בשם הדת ולשם עוד כוח פוליטי. הם מדברים בסיסמאות מערביות של זכות להגדרה עצמית וזכויות אדם שישראל מפרה, אבל מתכוונים לשלטון דתי ואלים שלאף אחד לא יהיה זכויות בו.    

באמת שופטים אותנו לחומרה בעולם

לעולם יש סטדנרט כפול, הרוב האוטומטי המוסלמי באו"ם, היחס האנטי ישראלי באירופה, כוונות אנטישמיות נסתרות והטפות גזעניות במסגדים. הכל נכון. באמת יש יותר מידי גילויים מביכים בעולם של שנאה מוגזמת לישראל ולמדיניות הישראלית. הגם שחלק מהביקורת על הממשלה הישראלית מוצדקת, היא מהולה ביותר מידי אינפורמציה לא נכונה ושקרים מרגיזים. העולם מתעלם מפשעים נוראיים בעולם המוסלמי, אבל מדגיש ומעצים כל תאונה או אירוע בעייתי קטן שהצד שלנו אחראי לו.

רוב העם ימני

המשא ומתן המדיני לשלום מת מזמן, השמאל לא הציג פתרון חדש ריאלי למצב כבר שנים. פינוי השטחים יהיה מאוד מסובך בעת הזאת, יעלה מילארדים ולא בטוח שבכלל עוד אפשרי טכנית. רוב גדול בעם ימני בדעותיו, הימין נבחר שוב ושוב בבחירות חופשיות ודמוקרטיות וצריך לכבד את החלטת הרוב. עובדה שאי אפשר לערער עליה היא שביבי לכל הפחות מרגיע את העם הרבה יותר מכל איש ואישה שהציג השמאל מולו. תחושת בטחון לא פחות חשובה מהבטחון עצמו לפעמים, וביבי נותן יותר תחושה כזו מבוז'י או שלי.   

 

* ונגיד שאתה רוצה להגיד משהו. המצב המדיני קשה, יש מתח ועצבים באוויר. הפייסבוק מלא בפרסומים על המצב וערוצי הטלווזיה לא מפסיקים לשדר חדשות. גם אתה רוצה להיות שותף ולהגיד משהו. נגיד שאתה גם פוליטיקאי. נגיד שיועץ התקשורת שלך (או שהגעת למחשבה הזו לבד גאון) אמר לך שלהגיד משהו "לאומי" יהיה הרבה יותר טוב בעת הזאת מלהגיד משהו שמאל(נ)י חלילה. ערוצי התקשורת שגם ככה נתפסים על ידי הציבור כשמאליים מפחדים פחד מוות להגיד משהו או לשדר עמדה שתתפס כלא פטריוטית. כולם זוכרים מה קרה לאורנה בנאי בצוק איתן שאמרה בטעות משהו על הילדים בעזה. הפגנת שמאלנות בפרהסיה נתפסת כהתאבדות לקריירה, סטיגמה לכל החיים, סכין בגב האומ.. מטאפורה לא טובה. אבל איך תמצא משהו ימני מספיק להגיד. לא חשוב כמה פעמים תגיד שאתה מרכז, הרי כולם יודעים שאתה שמאלה מביבי. על האלקטורט של הבית היהודי כבר לא תתחרה. אז מה עושים? אז זהו שזה ממש לא בעיה. פשוט עוצמים עין אחת, לוקחים נשימה ומסתכלים על העולם רק דרך משקפת צרה. אני לא ציני: אין הצדקה לטרור, ההנהגה הפלסטינית באמת לא בסדר, שופטים אותנו לחומרה בעולם ורוב העם באמת ימני. רוב מוחלט מאיתנו חושב ויודע את הדברים האלה. אז מה הבעיה להציג אותם כאילו הם אידיאולוגיה, להדגיש דוקא אותם ורק אותם, לא להציג שום פתרון או עמדה אמיתית ביחס לסכסוך ולהנות מפירות הקונסנזוס. מה נעשה אם מישהו אחר עשה את הטעות והציג "עמדה", משהו שלא מתיישר עם הטפיחה העצמית על האגו הלאומי? כבר הלכנו צעד אחד ימינה, אז מה הבעיה ללכת עוד צעד ולתקוף אותו. "השמאלנים האלה, שלא לדבר על חברי הכנסת הערבים, איך הם מדברים?! אם הם לא אומרים את הקלישאות שאנחנו גזרנו על עצמנו להגיד אז הם בטח מיעוט קטן וקיצוני, נותנים דלק לגרועים שבאנטישמים שבעולם, משת"פים של ההנהגה הפלסטינית, תומכים בטרור!" אוי כמה קל להיות ימני. הנה דני קושמרו כבר סוגר לנו ראיון היום בשמונה בערוץ 2. נוכל לתקוף את אבו מאזן, איזה כיף.         

רגע לפני שמדברים על הרתעה

עוד מעט, יום יומיים, שבוע בשבועיים, יסתיים המבצע צוק איתן בהסכם הפסקת אש כזה או אחר. עוד כמה אזעקות פה, עוד כמה הפצצות שם. ואז כולם ידברו שוב על הרתעה. הממשלה תטעה, התקשורת תטעה ומומחי בטחון מטעם עצמם ידברו שטויות.  מבצעי אש בעזה הם אולי תגובה, אבל הם בטח לא הרתעה. תזכורת לדברים שכתבתי על הרתעה שבוע אחרי שהסתיים מבצע עמוד ענן לפני שנתיים: "כשהתותחים רעמו" http://goo.gl/1yPdXA

נקמה כי

בימי הביניים הנקמה היתה קלה. בעל השררה היה תופס את האשמים (או החשודים) בפשע שהוא הגדיר, ואז מוציא אותם להורג בדרך משונה כזו או אחרת. לרוב באופן פומבי בכיכר העיר, ובאופן האכזרי ככול האפשר. תלייה, צליבה, צליבה הפוכה, עריפת ראש, שריפה חיים, טביעה, סקילה באבנים. האירועים הללו היו פופלארים מאוד. כל תושבי העיר, כולל ילדים, היו נאספים בכיכר המרכזית לחזות בהוצאה להורג. בתי כלא הם המצאה מאוחרת, רק במהלך המאה ה-19 החלו בתי משפט לגזור כליאות ממושכות בבתי כליאה כתחליף לענישה פיזית. היום אפשר לספור על יד אחת את המדינות שמנהיגות קבוע עונש מוות (בראשם סין, איראן וטקסס). אבל זה לא נועד להיות פוסט על עונש מוות והשימוש בו, זה פוסט על נקמות. על ההמון בכיכר העיר שכל אחד מאיתנו יכול להזדהות איתו. יש דברים בסיסיים כמו נקמה על רצח ילדים שכל אחד יכול להתחבר אליהם. לנו יש כוח, לנו יש יכולת, בואו ננקום, וחזק.

אני לא מזלזל בכלל בערך של נקמה. אני חושב שבכל מערכת הענישה שלנו, גם ענישות המאסר, המימד החשוב ביותר הוא מימד הנקמה. הציבור דורש נקמה על פשעים ואת הנקמה הזו צריך לפרוק בדרך כזו או אחרת. לאווירה הציבורית יש משמעות. הקתרזיס הוא הכרחי. רק צריך לזכור שנקמה זה לא תוכנית, נקמה זה לא מדיניות, ונקמה לא מביאה פתרון. נקמה היא נקמה. לטוב ולרע.

אבל מה קורה שזרם פוליטי מנצל רגשות פחד וסלידה ומציע נקמה כמדיניות? נקמה במי? ברוצחים, ובארגונים שהם חברים בהם, ובמי שסייע להם, ובמי שלא הסגיר אותם, ובמי שתומך בהם, ובמי שלא גינה אותם, ובמי שלא מכנה אותם טרוריסטים בצורה נחושה מספיק, ובמי שלא קורא לנקום בהם. נקמה מהר ובנחישות, כי "זה לא זמן לדיבורים". וגם מציעים לבנות התנחלות חדשה במקום שבו נמצאו הגופות, כי אנחנו יכולים וכי זו כבר נקמה טובה ממש בכל פלסטיני באשר הוא. הימין מציע לנו נקמות, לא פתרונות, הוא מציע העמקה של הסכסוך כתגובה. נקמה פומבית. ואנחנו הולכים אחריו מחוץ לבתים ודורשים כהמון זועם דם בכיכרות.

בימי הביניים זה היה קל. למה היום לא? הלא יש לנו את הכוח לעשות את זה. ואפילו הימין בשלטון. אז למה לא מיישמים את כל מה שהימין הפוליטי דורש? באווירה הציבורית של היום כנראה שאין שום בעיה לעשות את זה. לא סתם "להעניש", לא "בנק מטרות", פשוט באמת לנקום. וכואב. שופך דם באדם, באדם דמו ישפך.

אלא שאנחנו לא חיים בימי הביניים. אנחנו חיים בעידן לאומי שבו העולם מחולק לאומות ומדינות ולא לנסיכויות ואימפריות. יש לזה השפעה מכרעת. הפושע לא נתון למרותנו רק בגלל שיש לנו כוח עליו, הוא חבר בעם אחר. והוא שוכן בשטח שלא הוכר, לא על ידינו ולא על ידי העולם, כשטח שלנו. אנחנו אולי יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל יהיה לזה מחיר. אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי שבו לחברות פרטיות גלובליות שפועלות למען רווח יש השפעה מכרעת על חיינו אולי יותר מכל ממשלה. אנחנו רוצים לקנות את הדור הבא של האייפון, אנחנו רוצים מחשבים של HP, הופעות בקיץ, ונשק חדיש לצה"ל. על אף חלק מהצהרות ראשיה, ישראל רוצה להיות חלק מהעולם. ויש לזה מחיר.

שיקפוץ העולם, ובכלל למה העולם מסתכל עלינו בשבע עיניים ולא נותן לנו לנקום רצח של ילדינו בידי פושעים? כי האמת היא כזו: מבחינת העולם מדובר באזור שנמצא בסכסוך אתני ארוך. במסגרת הסכסוך הזה אנחנו (ישראל) היא הצד החזק מאז 67 שמחזיק בשטח כבוש שלא סופח מעולם ובו נמצאים כשלושה מיליון בני אדם ללא זכויות אזרח. במקביל אנחנו מיישבים את השטח הלא מסופח הזה באוכלוסיה אזרחית שלנו שנהנת מזכויות אזרחיות בישראל. אני יודע שקשה לנו לתפוס את זה (היסטוריה יהודית, תנ"ך וכ"ו) אבל מדובר בעבירה שמוגדרת בדין הבינלאומי כפשע מלחמה. אנחנו יכולים לא לאהוב את זה או לא להסכים, אבל ככה העולם רואה את זה. זו לא טענה, זו לא תקווה, זו לא פרשנות שמאלנית – זו עובדה. הנחת עבודה שצריך להבין אותה.

אנחנו יכולים להסביר לעצמנו מהבקר עד הערב ששני הנערים הפלסטינים שנהרגו החודש מאש צה"ל בטעות שונים לגמרי משלושת הנערים שלנו שנרצחו בדם קר בכוונת תחילה. זה נכון לאומית מבחינתנו,  אבל עבור האמהות שלהם הם מתים באותה צורה, ועבור העולם הם מתו כחלק מסכסוך דמים נורא שלנו יש חלק בקיומו. המו"מ (שהממשלה הישראלית הנוכחית מעולם לא התכוונה שיבשיל) שקרס לפני חודשיים הוא החדשה המעניינת היחידה מבחינת העולם. קריסת המו"מ זכתה כאן בארץ להתייחסות מועטה עד איזוטרית. על הנושא הפלסטיני אף אחד לא דיבר כלל מאז פסח ועד החטיפה והרצח לפני שבועיים. חמאס יכולים לטעון בגאווה שהנה הם שוב הוכיחו לפת"ח שישראל מבינה רק כוח.

הנשיא הנבחר ראובן ריבלין הגיע לפני שבועיים לביקור בישיבה בגוש עציון שבה למדו שניים מהנרצחים. ריבלין נשאל אז בהתרגשות על ידי אחד התלמידים "למה אני במדינה יהודית צריך לחשוש מזה שאני אחזור הביתה בטרמפים?". זו שאלה מצוינת. שאלה שצריך לענות עליה, שאלה שראויה לפתרון. התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו. בארצנו.

רטוריקה שלטת על ויתורים כואבים

עיתון הארץ הביא במוסף השבת האחרון שלו מאמר מדהים ומרתק של הסוציולוגית אווה אילוז על המאבק המוסרי המתקיים היום בתוך החברה הישראלית והיהודית בכלל על הכיבוש. המאמר ארוך ושווה קריאה עד הסוף ובמרכזו אנלוגיה חשובה (ומעוררת קנאה שלא עשיתי אותה בעצמי) בין הויכוח על הכיבוש היום לויכוח על העבדות בארה"ב במאה ה-19. בתמצות שלא עושה עם המאמר המורכב חסד, טוענת אילוז שהפלסטינים נמצאים היום במצב של עבדות (להבדיל מעבדות) המתקיים בד בבד ובמקביל למציאות המאבק הבטחוני. החברה הישראלית לא משכילה לראות את הסתירה שבין הנאורות, הערכים ההומניים והדמוקרטים שבהם היא רוצה לקחת חלק במשפחת האומות המערביות, לבין המציאות שבה היא שולטת באמצעים של כפייה וכוח באנשים חסרי זכויות ומדירה בני אדם מחיים מינימליים של כבוד בגלל שייכותם למוצא האתני (הדתי?) הלא נכון. בסתירה הזו תומך שיח אידיאולוגי שלט, שיח מתנחלי דומיננטי בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית ברובה,  שמציג את כל המציאות המדינית בישראל דרך משקפיים בטחוניות של סכסוך צבאי במקרה הטוב, ודרך משקפיים גזעניות של עליונות יהודית במקרה הרע (והנפוץ היום  יותר יותר).

אם לצטט קטע קטן מהמאמר (ובאמת כדאי לקרוא את כולו, גם מי שלא מנוי על הארץ דיגיטל מגיע לכם 10 מאמרים בחודש חינם אם אני לא טועה, זה בודאי צריך להיות האחד לקריאה):

"אידיאולוגיה מורכבת מסיפורים ומטאפורות בעלי עוצמה המגדירים כיצד אנו תופסים ומבינים את המציאות. כך, כשישראלים יוצקים את יחסיהם עם הפלסטינים למסגרת צבאית בלבד, תיוג היחסים כ"עימות צבאי" גוזר כמה תוצאות לוגיות, מוסריות ופוליטיות: הפלסטינים הם "חיילים", לא אזרחים; הם אויבים שיש להכניעם, לא אזרחים רגילים; הם מסכנים את הישראלים ואינם חסרי אונים; יש לשעבדם בכוח, במשחק סכום אפס, שבו ניצחון של צד אחד הוא הפסדו של האחר."

אני רוצה להתייחס לנקודה האחרונה הזו ולהוסיף עליה. אחד מהטיעונים הרטוריים שמשמיע הימין הפוליטי המתון בישראל לאורך כל השנים הוא טיעון ה"ויתור". הטיעון הרטורי הזה הפך כל כך שגור ונפוץ עד שהוא השתלט לחלוטין על הקונסנזוס הישראלי, החברתי והתקשורתי. מה שנקרא "כמה מחברי השמאליים הטובים ביותר אומרים אותו בעצמם בלי לשים לב". פוליטיקאים מהשמאל לכאורה מאמצים אותו בעצמם כמס שפתיים ולא מבינים את עוצמות הנזק שהוא עושה לעמדה הפוליטית שלהם. על פי טיעון הויתור, במסגרת הסכם שלום, אם יהיה כזה, ישראל תאלץ לעשות ויתורים כואבים, ויתורים שלא בטוח שהיא מסוגלת לעשות בלי לקרוע את העם. אם תחשבו על זה, מדובר במהלך רטורי גאוני: אם המשחק בינינו לבין הפלסטינים הוא משחק  סכום אפס, הרי שברור מאליו שעל מנת להגיע להסכם בינינו לפלסטינים עלינו לעשות ויתורים, ויתורים כואבים. הטיעון הימני מדלג על צורך ההוכחה של משחק סכום אפס וישר מגדיר את הויתור הכואב, ומתרכז בגודל הכאב – ככה שההוכחה של אופי הקונפליקט הופכת מיותרת. ברגע שהגדרנו את ההסכם בבחינת ויתור הרי שאנחנו בהכרח מתפשרים על משהו בהסכם ועל כן הוא באופן מובנה גרוע יותר מהמצב שבו אין הסכם. למה בכל זאת יהיה הסכם (או לא יהיה) לפי הגישה הזו – בגלל שהעולם לוחץ. על ישראל לפי ההיגיון הזה לתמרן בין העולם העויין לבין הצרכים הביטחוניים המינימליים שלה ולהגיע להסכם שבמסגרתו היא תצטרך לותר הכי פחות בתמורה לשקט יחסי מהעולם שיניח לנו לנפשנו. יתרה מזו, הצגת המצב ככזה ממילא מצמצמת את כל הויכוח לגודל הויתור ולשאלה המתבקשת עד כמה אנחנו מסוגלים לותר ובתמורה למה. אם אנחנו לא מקבלים תמורה הולמת מספיק מהפלסטינים, למה שנותר על כל כך הרבה. ומכיוון שהפלסטינים כל כך חלשים ובקושי שולטים על עצמם (מעניין למה…) אזי ממילא אין להם יכולת להציע לנו תמורה הולמת לויתור הכואב שלנו. ככה הגדרת הויתור עצמה הופכת את הויתור ללא כדאי מראש. במשחק סכום האפס הדמיוני של השיח המתנחלי, כל נתינה שלנו היא נצחון לצד השני, נצחון לאויב. מה הפלא אם כן שחותמי ההסכמים והמותרים הגדולים, מרבין ועד שרון, נחשבים בעיני הימין הקיצוני לבוגדים.

מעטים מידי בשמאל המדיני, בקול חלש מידי, ובנחישות לא קיימת (מה ההפך מנחישות?) מדגישים את התפיסה הנגדית לפיה סיום הכיבוש הוא אינטרס עליון שלנו, לא שלהם. מסירת השטחים לידיים ריבוניות פלסטיניות, הקמת מדינה ריבונית ומתפקדת פלסטינית לצידנו, מדינה עם גבולות ברורים וכוח אכיפת חוק, מדינה לגיטימית ויציבה החברה בקהילה הבינלאומית, הפסקת פעולות השיטור והדיכוי על ידי צבא (הילדים שלנו) הישראלי בשטחים – כל אלה הם לא ויתורים. ההיפך, אלו הישגים שעלינו לשאוף אליהם. סיום הסתירה המוסרית והקונפליקט הערכי שבו אנו נמצאים הוא הצעד ההכרחי החשוב ביותר בדרך לחברה צודקת יותר, אלימה פחות, דתית פחות, מערבית יותר, וליברלית. זה שהפלסטינים במקרה גם ירויחו מכך רק מלמד שמשחק השלום הוא משחק סכום חיובי ולא אפס.

יצחק רבין היה האחרון שאמר כאן שהמלחמה על השלום היא המלחמה היחידה שתענוג להלחם בה. רבין נרצח במלחמה על השלום. מי שהוביל את האופוזיציה לרבין ובמידה רבה היה אחראי על בניית שיח הויתורים בתקופה של הסתה אלימה (רבין בוגד) הוא לא אחר מראש הממשלה הנוכחי שלנו. נתניהו שבימים אלה נמצא בעיצומו של מו"מ כזה או אחר עם הפלסטינים או עם האמריקאים או עם לפיד ובנט (לא ברור). אלא שעבור נתניהו השלום איננו מלחמה שתענוג להלחם בה. זהו מאבק על ויתורים ואופי משיחי של המדינה המבודדת היהודית. דחיית הקץ, הורדת הלחץ הבינלאומי, מסמוס התהליך, משיכת זמן עד שהשלטון בארה"ב יתחלף בשלטון רפובליקאי נוח יותר, שמירה קפדנית על הסטאטוס קוו – כל אלה הם הישגים עליונים בעיניו של נתניהו. הישגים שעבורם הוא מוכן לעשות אפילו ויתורים כואבים אם צריך (כמו הקפאת בניה, אולי פינוי מאחזים). לנתניהו אין אופוזיציה מדינית אמיתית. בוז'י הרצוג ידבר על הזדמנות היסטורית מוחמצת, אבל לא יאתגר באמת את שיח הויתור השולט. האחרון שהיה מוכן להלחם באמת על השלום נרצח, ויורשיו בשמאל אימצו את השיח של הימין בלי לשים לב. כל עוד אנחנו משחקים נגד הפלסטינים ולא בעד עצמנו, אנחנו ממשיכים להתדרדר בתהום המוסרית שבה אנחנו נופלים.

ג'ון קרי ומשחק השפן

מסתבר שג'ון קרי די מתוחכם. כולם אמרו לו שהוא נאיבי, שהוא מנסה לשדך בין שני אנשים שלא מחפשים שידוך, שהוא רודף אחרי פרס נובל לשלום במקום בו הוא בטוח לא ימצא אותו, שהמזרח התיכון היא רעה חולה שעדיף פשוט לא להכנס אליה. וכל זה נכון במובן מסויים. אבל צריך לתת לו גם קרדיט.  ג'ון קרי לקח את כל תנאי הפתיחה הבעייתיים ועשה משהו מעניין. הוא הכניס את שני הצדדים ל"משחק השפן" והתוצאה עשויה להיות טובה לפחות מבחינתו.

נתניהו לא רוצה, ואבו מאזן כנראה לא רוצה (לפחות לא רוצה עם נתניהו), ושניהם ממש ממש לא סומכים אחד על השני. אבל אף אחד משניהם לא יכול להודות בפומבי שהוא לא רוצה. אז קרי הציע להם להכנס לשיחות דרכו עם לוח זמנים כזה שלשני הצדדים ישתלם מצד אחד להכנס אליו (דחיה בזמן, התעסקות לכמה חודשים של "שקט", ומחוות קטנות בלבד בין לבין) אך יהיה ברור לשניהם (לכאורה) מהתחלה ששום דבר מחייב או דרמתי מידי לא יצא בסופו. עבור נתניהו למשל מדובר היה פשוט במשיכת זמן נוחה: אחרי הבחירות המפחידות מבחינתו בארה"ב וההימור על הסוס הלא נכון של שלדון אנדלסון, והבחירות בארץ בהן נוצר כמעט תיקו בין גושי, נתניהו רצה בהפוגה לאורך זמן. ככול שהמו"מ ימשך יותר בלי שהוא יאלץ לעשות משהו דרמתי מידי או לקבל החלטות ככה טוב.

אבל יש קאטץ', אלמנט במשחק ששני הצדדים לא לקחו עד הסוף בחשבון.. הנחת מוצא של הצדדים במו"מ היא שהמו"מ יכשל, אבל לכל צד יש אינטרס שהצד השני יהיה זה שיפוצץ את המו"מ ולא הם. מי "שיצא אחרון" ינצח. בנתיים, בנתיים משחקים אסקלצייה ובכל פעם נאלצים להעלות את הסיכון. ככל שהמו"מ מתקדם ונעשים יותר ויותר צעדים, ככה יותר מסוכן לפרוש ראשון ולהפסיד הכל. סכנה של בידוד בינלאומי וחמור מזה משבר פוליטי פנימי מרחפים על הצדדים. בתורת המשחקים זה נקרא משחק הפחדן או השפן (התרנגולת, צ'יקן, באנגלית): על פי המשחק שתי מכוניות נוסעות זו מול זו באותו נתיב. מנצחת מי שנשארת בנתיב בעוד שהשניה סוטה ממנו ועוצרת בצד. המכונית הסוטה מפסידה. אבל אם שתי המכוניות לא יסטו התוצאה תהיה התנגשות חזיתית והכי גרועה לשתי המכוניות. סטיה הדדית בו זמנית כמעט בלתי אפשרית במשחק כזה מכיוון שהיא דורשת תיאום שאין לשני הנהגים. ככול שהמכוניות מתקרבות זו לזו הסיכון בהתנגשות גדל, וההפסד של הרכב שיסטה לבסוף גדל.

קרי הכניס את נתניהו ואבו מאזן למשחק דומה. ככל שהמו"מ מתקדם הסיכון להתנגשות חזיתית (הצלחת המו"מ והגעה להסכם שיחייב את הצדדים בתשלום פוליטי כבד ופשרה היסטורית) גדל, וכך גם ההפסד הפוטנציאלי כתוצאה מסטיה ושבירת המו"מ. אז מה עושים הצדדים? משחקים אותה אמיצים, עושים פשרות ונותנים מחוות, ומקווים שהצד השני ישתפן ויפרוש לבסוף. בשביל לנצח במשחק הצדדים חייבים לשדר לצד השני שהם יותר אמיצים ממנו. וככה נאלצים לעשות דברים שקודם לא היו מוכנים לעשות, גם בלי רצון; להסכים לפשרות שלא היו מסכימים אליהם במשחק אחר מאחורי הקלעים, משחררים אסירים כמחווה בלי תמורה לכאורה, אפילו דוחים הכרזות על התחלות בניה. מה הפלא שנתניהו קיבל את קרי בעצבים בתחילת השבוע בלשכתו. המועד מתקרב, המו"מ נמשך, ואבו מאזן עוד לא משתפן. נתניהו מתחיל לפחד והוא יודע שפחדנים מפסידים במשחק.

ועכשיו מתפרסם שקרי עובד על אבו מאזן לעשות את הצעד הבא שכבר באמת יפחיד את נתניהו. קרי מנסה (מסתמן שבהצלחה) לשכנע את אבו מאזן להכיר פובמית במדינת ישראל כמדינה יהודית. נתניהו המציא את השטות הזו לפני כמה שנים בהיותו שר חוץ של שרון ומאז דבק בה וכבר הפך אותה למדיניות מקודשת. תנאי לפשרה היסטורית עם הפלסטינים הוא הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. נתניהו חשב שמדובר בתנאי דמיוני שהפלסטנים לא יעמדו בו, בעוד שלציבור בישראל ואולי קצת בעולם ישמע מספיק הגיוני ומשכנע. אפילו בשמאל הישראלי עזרו לנתניהו עם התנאי הזה בכך שתקפו אותו והציגו אותו כבלתי אפשרי (או רבו בינם לבין עצמם בנושא). אבל המימדים המיתולוגים של התנאי הזה כל כך גדלו שכולם שכחו שבעצם מדובר בסך הכל בהצהרה סמנטית וחסרת מחיר אמיתי לצד השני. פתאום מדובר בקלף מאוד מאוד חזק שיש לפלסטינים בידיים מול נתניהו. תחשבו על זה, מה יקרה אם אבו מאזן, כמחווה נגדית לישראל, יכריז פתאום שהוא מכיר בקיומה של מדינת ישראל (לאחר הסכם וכ"ו וכ"ו) כמדינת הלאום של העם היהודי בהתאם להצהרת בלפור. נוק אווט. לבנימין נתניהו לא תהיה שום תשובה טובה על זה. שום שחרור אסירים או הקפאת בנייה, שניהם עשה בעבר, לא יעזרו לו. הוא יהיה חייב או לפוצץ את המו"מ בעצמו ולספוג את כל ההשלכות הבינלאומיות והפוליטיות של מעשה כזה. או לחילופין לאמץ את ההסכם, לספוג את זעמו של הימין ושל אשתו מבית, בנסיון לחשוף את הבלוף של אבו מאזן. איך אבו מאזן יגיב? מה אתם יודעים, אולי קרי צודק וזה יסתיים בהתנגשות חזיתית, כלומר הסכם שלום.

 

פראוור-בגין, סובסידיאריות והכיבוש

השבוע התקיימו בכל הארץ הפגנות זועמות נגד מה שמכונה תוכנית פראוור-בגין (הנוסח האחרון שלה הוכן על ידי בני בגין) ל"העתקה" ו"יישוב" ערביי הנגב. במסגרת התוכנית אמורים להתפנות בכפייה אלפי משפחות מכפרים בדואים בנגב ולעבור לעיירות פיתוח שבונה המדינה במקום. מכיוון שפרויקט עיירות הפיתוח הצליח כל כך עם יהודי ערב שעלו בשנות החמישים למדינה, המדינה רוצה לשחזר את ההצלחה: לרכז אוכלוסיה ענייה ומופלית ציבורית ממליא לאזורים קטנים ורחוקים מהעין ומהמרכז בתקווה שכך גם יתרחקו מהלב ומהכוח הפוליטי.

עכשיו ראשי השלטון בישראל לא מבינים מה רע בתוכנית, מדוע מתנגדים לה – וגם אם מתנגדים אז טוענים האחים שההתנגדות לא רלוונטית כי אנחנו מדינת חוק דמוקרטית וצריך לפעול בהתאם לחוק ובהתאם להחלטת הרוב. היישובים הערבים בנגב הם ברובם יישובים לא מוכרים או "לא חוקיים" (שכן רק ליהודים מאשרים הקמת "חוות בודדים" בנגב – אם ערבי יבקש זאת הדבר יחשב נסיון לגזול קרקע) ולתוכנית פראוור ממילא תהיה כנראה תמיכה רחבה בכנסת. ההפגנות, הזעקות וההתנגדות של נציגי הציבור הערבי לתוכנית ממש לא מעניינות את שר האוצר או את שר הכלכלה מכיוון שהמתנגדים במיעוט.  גורמים בימין הקיצוני יותר כמו שר החוץ ליברמן ויושבת ראש ועדת הפנים של הכנסת מירי רגב, טענו שאת הכפרים הבלתי חוקיים צריך לפנות ממילא (מכיוון שאינם חוקיים) ועל הציבור הבדואי בנגב להגיד תודה בכלל שהם מקבלים "הטבה" בדמות ההשקעה בתשתיות בעיירות החדשות. ליברמן איים שאם ההתנגדות תמשך אז סעיף ההטבות יבוטל ורק יפנו בכוח. כמו הרגל אוטומטי, האשימו בימין את השמאל בצביעות על כך שהם תומכים בהכשרת היישובים הערבים בנגב אבל מתנגדים למאחזים הבלתי חוקיים בשטחים. ובאמת מה ההבדל? אם כבר, יטענו, להכשרת המאחזים היהודים יש אולי רוב פרלמנטרי בכנסת ולהכשרת היישובים הערבים לא. אז מדוע השמאל טוען לחוסר דמוקרטיות דוקא במקרה השני?

טענות אלו ראויות, בחלקן לפחות, למענה. והתשובה המוסרית נוגעת בסוגיות סבוכות של ריבונות המדינה ומקורות הלגטימציה של ריבונות זו. בלי לגיטימציה אין ריבונות, ובלי ריבונות אין חוק. כל הרעיון הדמוקרטי בנוי מייסודו על ההנחה שהסכמת רוב תאשפר קבלת החלטות שתתפס כלגטימית על ידי הכלל ובכך תמנע סטאטיס (שזה ההפך מלגיטימציה – לשתי המילים אני לא מכיר חלופה ראויה בעברית). החלטת הרוב היא בגדר פשרה בחלוקת השררה הפוליטית – פעם אני אהיה בדעת הרוב ופעם אתה; בצורה כזו נשלוט שנינו. כמובן שעקרון זה מופר ומתיתר כאשר מישהו מוצא את עצמו תמידית בעמדת המיעוט. התופעה הופכת לחמורה כאשר האחד שמוצא את עצמו במיעוט תמידי אינו פרט יחיד כי אם אוכלוסיה שלמה.  מצב זה ידוע גם כעריצות הרוב.

לצערנו בחיים האמיתיים כמעט ובלתי ניתן להמנע מפגם זה. תמיד יהיו נושאים שיהוו מבחינת עריצות רוב ואוכלוסייה מסויימת תמיד תמצא את עצמה במיעוט בהם. אבל חשוב לשים לב לתופעה ולנסות לצמצם אותה כאשר זה אפשרי. אם אוכלוסייה ספציפית מוצאת את עצמה כמיעוט קבוע לא בנושא אחד או שניים או שלושה, כי אם בכל הנושאים כמעט – אזי הפגיעה ביסוד הדמוקרטי חמורה. אוכלוסיה מוגדרת וספציפית שתמיד נמצאת בצד המפסיד למעשה לא לוקחת חלק ולא נהנית מהדמוקרטיה.

אחד מהעקרונות הדמוקרטים שנוסחו בשביל לצמצם פגיעות מסוג זה הוא עקרון הסובסידיאריות (עקרון שמנחה משטרים פדרלים ומהווה אבן תשתית של האיחוד האירופי היום למשל). עקרון הסובסידיאריות הוא פשוט ואומר שכל החלטה תתקבל ביחידה הקטנה ביותר הרלוונטית לביצועה. אם ליישם על בסיס גאוגרפי אזי כאשר כל החלטה מתקבלת על ידי הרשות הקטנה ביותר הרלוונטית לביצועה המלא, אזי עקרון הסובידיאריות עובד והרווח הדמוקרטי עולה. לשם המחשה בואו נפעיל את העקרון בדוגמאות: אם ההחלטה נוגעת לבטחון של המדינה, כמו למשל הגנת גבולות ובניית צבא, אזי ברור שהיחידה הקטנה ביותר הרלוונטית לביצועה היא המדינה. אם ההחלטה נוגעת לריסוס פרדסים במועצת רמת השופט, ולהחלטה אין משמעות מחוץ לגבולות המועצה, אז מועצת רמת השופט צריכה לקבל את ההחלטה. ואם (בקיצוניות מכוונת) החלטה נוגעת רק לאדם יחיד ובודד – כמו למשל התפטרות של פלוני מהעבודה בשל חוסר מוטיבציה – אז פלוני הוא זה שצריך לקבל את ההחלטה הזו.

ההחלטה על יישוב הנגב נוגעת קודם כל, ועשרות מונים יותר מבכל השאר, בתושבי הנגב. כן, להחלטה הזו יש אולי השלכות פוליטיות ארוכות טווח, והאידיאולוגיה הלאומנית של חלק מתושבי ישראל האחרים אולי תפגע במשהו מההחלטה, אבל האוכלוסיה הרלוונטית לקבלתה של ההחלטה הזו היא בראש ובראשונה אוכלוסיית הנגב. מסופקני אם במשאל תושבים כולל בנגב היתה החלטת פראוור-בגין עוברת. וגם אם כן, אין ספק שהיא היתה נתפסת כלגיטימית הרבה יותר במקרה כזה.

מה בין זה ובין מאחזים בלתי חוקיים בשטחים? נדמה לי שהדבר כבר מובן: לא רק שלא ברור אם להכשרת המאחזים הבלתי חוקיים בשטחים יש תמיכת רוב בקרב הציבור בישראל, גם אם היה רוב כזה הדבר כלל אינו רלוונטי. האוכלוסיה הרלוונטית לקבלת ההחלטה היא האוכלוסיה שגרה באותם שטחים והנפגעת העיקרית מההאחזות היהודית בהם – היינו הפלסטינים ביהודה ושומרון. או אם תרצו להרחיב ולהגיד שלהחלטה כזו יש השפעה על כולנו, אז אדרבה, יש לשאול את כלל האנשים שעשויים להיות מושפעים מאותה החלטה – שזה אומר לכל הפחות כלל האנשים הגרים ממערב לירדן. החלטה של מיעוט קיצוני קטן לייהד בכוח גבעות בלב אוכלוסייה פלסטינית שלא זוכה שקולו ישמע בהחלטה היא היא הכיבוש שהימין הישראלי כל הזמן מנסה לחזור ולהגיד שלא קיים.