הממשלה ה-33, ההרכב הסופי

לא הייתי כאן שבועיים. מה פספסתי? היה משהו חשוב? אה כן, הורכבה סופסוף קואליציה. הממשלה ה-33 של ישראל, ממשלת נתניהו השלישית, תכלול 30 חברים, מתוכם 22 שרים שמהם ארבע שרות נשים בלבד. הקואליציה מורכבת מחמש סיעות, וגודלה 68 חברי כנסת. זה לקח לנתניהו הרבה זמן: בהתחלה הוא בדק את הרעיון של הקמת קואליציה בלי נפתלי בנט שנוא אשתו. הנסיון הטיפשי הזה דחף את בנט לזרועותיו המחבקות של לפיד שמצידו העדיף ללכת לבחירות חדשות מאשר להיכנס לקואליציה עם חרדים. נתניהו ניסה להקים קואליציה בלי לפיד, אך בנט הוכיח יושרה אמיתית ועמד בכל הפיתויים ובהבטחותיו ללפיד בברית שכוננו ביניהם. נתניהו השתעשע ברעיון של הקמת קואליציית מיעוט – אך נתניהו הוא לא מישהו שבנוי להרפתקה כזו. ובסופו של דבר אחרי חודש וחצי של דיונים חזרו למבנה הקואליציוני ההגיוני היחיד שהולידו תוצאות הבחירות. בפוסט שכתבתי כאן שלושה ימים בלבד אחרי הבחירות הבאתי תחזית להרכב הממשלה השלושים ושלושה בישראל. אני מוכח להגיד שיחסית למועד מסירת ההימורים (עוד לפני שמלאכת הרכבת הממשלה הוטלה רשמית על נתניהו) עשיתי עבודה לא רעה בכלל. והיו גם כמה פישולים. בסוף הפוסט אני מביא טבלה מסכמת.

נתחיל מהתחזית הגדולה על הרכב הקואליציה. צדקתי. טוב חוץ ממופז, חשבתי שמופז על שני חברי הכנסת שלו יהיה בפנים וממש ברגע האחרון הסתבר שלא. אני חושב שמופז עצמו עדיין לא יודע את זה ובטח שלא יודע איך זה קרה לו. פשוט שכחו אותו בסערת הימים האחרונים והוא נשאר מאחור.

שנית, גודל הממשלה. אני הימרתי על 24 שרים. בפועל יש לנו 22 שרים ועוד שמונה סגני שרים. שניים מסגני השרים יכהנו במעמד שר (אלי בן דהאן שיכהן כסגן שר במעמד שר במשרד הדתות, וזאב אלקין שיהיה ממלא מקום וסגן שר החוץ).

שני הדברים הגדולים שפספסתי בהם קשורים באחד והוא הרצון העז של ליברמן להיאחז בתיק החוץ. אני הייתי משוכנע, בניגוד לכל ההצהרות, שהתיק שליברמן באמת רוצה שליטה בו הוא תיק האוצר ולא החוץ. אבל הפעם, לראשונה בממשלות ישראל, היה מאבק על איך להפטר מתיק האוצר בממשלה. התיק ששולט על כל משרדי הממשלה האחרים, התיק שלבעל שליטה חזק בו יכולות להיות השפעות שלא ניתן לגמד אותן על כל עבודת המדינה, התיק שתמיד מוחזק על ידי מפלגת השלטון- דוקא אותו רצו גם נתניהו וגם ליברמן לזרוק כמה שיותר מהר. משהו על גרעון של 40 מילארד שקל שהממשלה הקודמת (מי היה ראש ממשלה ושר על לענייני אסטרטגיה כלכלית?) השאירה.  אז ליברמן נאחז בתיק החוץ, תיק האוצר ניתן (שלא לומר נדחף בכוח) ליאיר לפיד, וציפי לבני קיבלה את משרד המשפטים.

אפרופו לבני ומשרד המשפטים – הנה עוד משהו משמעותי שלא חזיתי מראש. אני חשבתי לתומי שהברית שלפיד יכרות אחרי הבחירות תהיה עם לבני. כמובן שברית עם בנט היא ברית מוצלחת יותר מבחינתו של לפיד (בלי בנט ולפיד לנתניהו אין שום אופציות), אבל הסיכויים לברית אמיתית כזו נראו לי נמוכים. לפיד קרוב אידיאולוגית הרבה יותר לליבני, והבית היהודי קרובים למפלגות החרדיות ברוב התחומים יותר מאשר ללפיד. אבל כאמור השגיאות של נתניהו מתחילת המשא ומתן הובילו לברית "האחים" בין לפיד ובנט והשאר היסטוריה. נתניהו חתם עם לבני מוקדם בניסיון לשבור את הברית של לפיד ובנט. נתניהו הביא ללבני את תיק המשפטים – אין לי ספק שזה התיק שיאיר לפיד הכי רצה לעצמו. בטח שלא שר האוצר. אם נתניהו היה מתאפק עם לבני ונותן ללפיד את המשפטים יתכן והיה מצליח לשמור בידיו גם את משרד האוצר ולתת אותו לאחד ממקורביו הצעירים.

 להלן טבלה מסכמת עם ההימורים שלי ועם מצב הממשלה הסופי. הערות מצורפות בצד. כן אני קצת משוויץ.

שרים - סיכום סופי

תחזית פוליטאה להרכב הממשלה ה-33

ימים אלה של הרכבת קואליציה ראשונית, עוד לפני שמתחילות השיחות הרשמיות (ועדת הבחירות עדיין לא העבירה את התוצאות הסופיות לנשיא שעדיין לא הטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו), הם ימים של הרבה דיסאינפורמציה, מלחמה פסיכולוגית, ערפל קרב, והדלפות לתקשורת. המשחק הוא כפול ומשולש: כל מפלגה משחקת על כניסה או אי כניסה לקואליציה, על הכוח היחסי בתוך הקואליציה, על כוח השררה האבסולוטי (מספר השרים וזהותם), ועל הצגת "הישגים אידיאולוגיים" מיידיים בהסכם הקואליציוני. במקביל חברי הכנסת השונים הרואים עצמם מועמדים לתפקיד שר נלחמים מלחמה פסיכולוגית משלהם על שדרוג מעמדם, או חלילה נגד הדחתם. מכל האיומים, הדרישה של לפיד לממשלה קטנה היא זו שהכי מפחידה את שרי הליכוד. היום יש לליכוד 27 ח"כים על 15 שרים מתוך 30 בממשלה. בכנסת הנבחרת יש לליכוד (סיעת הליכוד ללא ישראל ביתנו) 20 ח"כים בלבד ויאיר לפיד מאיים בממשלה רזה (אני מהמר שיסגרו על 24 שרים). המשמעות היא שגם בניקוי השרים הפורשים (בגין, מרידור, איתן וכחלון) עדיין יהיו כמה שרי ליכוד שימצאו את עצמם מחוץ לממשלה. שלא לדבר על אלה שקיוו לשדרוג בממשלה החדשה ולא יקבלו אותו.

עכשיו נעבור לתחזיות שאינן מבוססות על שום היכרות אישית עם המעורבים בדבר. זה חשוב להגיד כי בכל העיתונים אנחנו קוראים על כל מיני שיקולים קואליציוניים שנובעים מיחסים אישיים כאלה או אחרים (ליברמן חבר של אריה דרעי, שרה לא סובלת את נפתלי בנט, וכדומה). אם נשפוט אבל רק על סמך ההצהרות האידיאולוגיות ועל מה שאנחנו יודעים על המוטיבציות האסטרטגיות של השחקנים החזקים אני מהמר על הקואליציה הבאה: ליכוד (20), יש עתיד (19), הבית היהודי (12), ישראל ביתנו (11), התנועה (6) וקדימה (2) – סה"כ קואליציה של 70 ח"כים שמתוכם לימין בראשות נתניהו יש רוב של 43 חברים.

הדבר הראשון שצריך להסביר הוא למה נתניהו, על אף האיבה האישית אולי, יעדיף בסופו של דבר את בנט על פני ש"ס בקואליציה כזו. כי אם נכניס לשם את ש"ס אז יהיו מי שיטענו שהימין הפך למיעוט בתוך הקואליציה שלו. נתניהו לא יכול להרשות לעצמו שהליכוד תהיה הסיעה הכי ימנית בקואליציה. המשמעות היא יותר מידי כאבי ראש מצד החזית הלאומית בתוך הליכוד. אם לעומת זאת בנט ואורי אריאל יושבים בתוך הקואליציה ומצליחים לחיות בעיקום אף עם (נגיד) הקפאה 2 או משהו כזה, אז מה תוכלנה להגיד ציפי חוטובלי, דני דנון ואופיר אקוניס (ראיתם איך הבאתי אותה במירב מיכאלי). למה לא גם וגם? גם ש"ס וגם בנט? נגיד ועברנו את המכשול האידיאולוגי, עדיין יותר שרים לש"ס משמעם פחות שרים לליכוד (בהנחה שלפיד יתעקש על ממשלה רזה) וזה כבר יהיה יותר מידי לחברים שהתרגלו לשלטון.

מהצד השני, מה עושה שם ציפי לבני עם התנועה תשאלו. התשובה היא כי יאיר לפיד צריך את ציפי לבני. הוא צריך אותה בדיוק מאותה סיבה שביבי צריך את בנט. לפיד צריך שמישהו יהיה יותר שמאלי ממנו בממשלה. עם לבני מצד אחד ובנט מהצד השני, נתניהו ולפיד יוכלו לשלוט בשקט ביחד באמצע ולתת ל"נערים" לריב ביניהם משני קטבי הקואליציה. נתניהו ולפיד, כמובגרים האחראים, ייקחו על עצמם את תפקיד המפשרים והמכריעים. אם האגף השמאלי לא יהיה מרוצה ממדיניות מסוימת, הלחץ התקשורתי ייפול על לבני להצטדק (במקום על לפיד) ואם הצד הימני יהיה לא מרוצה ממדיניות אחרת אז הלחץ ייפול על נפתלי בנט (במקום על ביבי). את הלחצים ואת ההאשמות יפנו לבני ובנט כלפי זה וזו, ונתניהו ולפיד יישארו נקיים.

ציפי לבני זכתה בשישה מנדטים בלבד. היא עומדת בראש סיעה לא הומגנית, חסרת כוח, ששניים מבכיריה מתנגדים לשותפות עם נתניהו. איך יאיר לפיד יכול בכל זאת להכניס אותה לתוך הממשלה? הפתרון לחידה פותר על הדרך דילמה נוספת ליאיר לפיד: עם סיעה ששווה בגודלה לליכוד, ושותפות בכירה בקואליציה, לפיד לא יכול להשאיר את שלושת התיקים הבכירים בידי נתניהו. ההיגיון הפוליטי המתבקש הוא לקחת את אחד התיקים לעצמו. אבל לפיד קצת מסונדל בתדמית של עצמו. בכלל לא בטוח שהוא רוצה או יכול להצטייר כעמיר פרץ חדש שנבחר על מדיניות הרווחה ולוקח את תיק הביטחון רק כי אפשר. לפיד יכול לפתור את הדילמה עם העסקה הבאה – ציפי לבני תקבל את תיק החוץ ובכך תסכים להיכנס לממשלה. הוא מצידו יותר לכאורה על תיק בכיר לטובת שורה של תיקים בינוניים אך חשובים ובראשם כל שלשת התיקים השניים בחשיבותם (משפטים, חינוך ופנים). הליכוד בעסקה הזו יקבלו שר אחד יותר מלפיד בנוסף לראשות הממשלה, אך יוותרו קצת בחשיבות התיקים אותם יקבלו.

ומה עם ליברמן? הוא יקבל ארבעה תיקים, כמו בנט. אבל לצערו הוא אינו יכול להתמנות לשר כבר עם הרכבת הממשלה בגלל שהתיק שעומד נגדו בבית המשפט. התזמון הלא נוח יכול להמשך שנים, מי כמו ליברמן יודע. אך לא הוא יהיה מי שיותר על עמדת ההשפעה והכוח. ליברמן ידרוש, ויקבל בשמחה מנתניהו, את תיק האוצר שיועבר בפיקדון (או מוטב אולי לומר נאמנות)  ליעקוב נאמן. נתניהו ולפיד יהיו מרוצים – מלאכת הקיצוצים האכזריים תיפול על מישהו מבחוץ לכאורה שאינו חבר כנסת ויכול לספוג את כל שנאות הציבור. וליברמן, דרך נאמן, יזכה בהשפעה ישירה על המשרד הכי חשוב בעבודת הממשל.

אם כן, הנה לפניכם ההימורים שלי להרכב ממשלת ישראל השלושים ושלושה. מיותר לציין שמדובר בהימורים גרידא שמבוססים על ההיגיון הפנימי שלי בלבד. יכול מאוד להיות שאף אחד מההימורים להלן לא יתברר כנכון. יש תיקים שקלים יותר לחיזוי (שר החינוך שי פירון) ואחרים שהם בגדר ספקולציות פרועות בלבד (עדי קול שרת הרווחה). אולי עוד אעדכן את הטבלה בעתיד, או מקסימום נשווה את התוצאה הסופית לזו ונראה כמה טעיתי. הערות מושכלות?

memshala33

בחירות 2013 – מה קרה

תוצאות הבחירות הן לא פחות ממדהימות. שתי הפתעות בחירות אדירות התרחשו שלשום, ושתיהן התבטאו במפלגה אחת – יש עתיד של יאיר לפיד. ההפתעה הראשונה היא העלייה הענקית של יאיר לפיד בסקרים. לפיד עלה ב-8 מנדטים שלמים בפחות מארבעה ימים. לשם השוואה הגמלאים (שנחשבו בזמנו הפתעה אדירה) עלו בארבעה מנדטים בממוצע (מ-3 בסקרים האחרונים ל-7), קדימה של ציפי ליבני עלתה גם כן בכארבעה מנדטים (מ-24 ל28), ואפילו טומי לפיד עם שינוי ב2003 לא קיבל יותר משלושה מנדטים לעומת הסקרים האחרונים. עלייה של שמונה מנדטים בשלושה ימים וחצי היא "הפתעת בחירות" בעוצמות שלא הכרנו.

אבל הפתעת הבחירות הפעם היא יוצאת דופן בעוד מובן, אולי עוד יותר דרמתי – לעומת שישה חודשים עם סטגנציה במצבי הגושים בסקרים, כל העלייה של לפיד בשבוע האחרון באה על חשבון גוש הימין. עד השבוע האחרון ממש היה הימין עם 65 מנדטים לפחות, ברוב תקופת הבחירות הוא נהנה משיעור ממוצע של 67-69 מנדטים לעומת גוש השמאל. גם בשבוע שעבר היו עוד שני סקרים (שהסתברו כנראה כפשוט לא נכונים) שנתנו לימין יותר מ-70 מנדטים. והנה ביום הבחירות תיקו בין גושי. טוב כמעט תיקו, התיקו החזיק מעמד יום וחצי, היום בבוקר פרסמה ועדת הבחירות המרכזית עדכון כך שבנט (וגוש הימין) עומדים לקבל מנדט אחד נוסף ל-12 מנדטים על חשבון רעם-תעל שירדו ל-4.

אני לא מתחמק מהתנצלויות. בטבלה למטה אפשר לראות את תוצאות האמת מול התחזית שלי מיום שישי בהתבסס על הסקרים. טעיתי (בהתאם למודל שבניתי על הסקרים) בגדול בכל הקשור ללפיד ולימין. אבל אפשר לראות שיש הסבר (לדעתי סביר) לטעות. במילים אחרות אני רוצה להגן על המודל ולטעון שאם מנקים את שמונת המנדטים של יאיר לפיד על חשבון הליכוד והבית היהודי – התחזית משישי הייתה לא רעה בכלל. יהדות התורה, התנועה, מרצ ובלד נחזו במדויק  (אפילו באחוזים שלא הופיעו בטבלה אבל שמורים אצלי יש דיוק מרשים במפלגות אלו למשל בפועל המודל חזה למרץ 5.7 ולתנועה 6.3 – כמעט בדיוק כמו בתוצאות הסופיות). בנוסף אמרתי שאם קדימה תצליח להיכנס לכנסת זה יהיה כנראה בהיפרש קטן, ועל חשבון העבודה וש"ס – שוב מתקזז יפה.

electionfinale-1

בנוסף אני די מתגאה בתחזית שנתתי למפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה. כאן מדובר היה חצי בניחוש מושכל ולמעט עלה ירוק שלהם נתתי הערכת חסר גדולה מאוד, יצא לי אני חושב ממש לא רע. לשיקולכם:

electionfinale-2

אגב, 7.1% של קולות למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה זה ממש ממש הרבה. גם בקנה מידה ישראלי וגם בקנה מידה בינלאומי. אבל לזה אקדיש פוסט נפרד וארוך עוד כמה ימים (כידוע יש לי חיבה מקצועית לנושא של אחוז החסימה, עבודת התזה שלי וכ"ו).

* אז מה קרה לנו כאן בכל זאת? איך אפשר להסביר את הפתעת הבחירות הגדולה והכפולה? לפני שבועיים וחצי כתבתי שאחת מהסיבות האפשריות לשינויים ביום הבחירות מהסקרים היא שיעור הצבעה סלקטיבי. "אנחנו יודעים ששיעורי ההצבעה ביום הבחירות נמוכים בהרבה מכמות האנשים שאומרים בסקרים שהם יגיעו להצביע. השאלה היא עד כמה מוטת אי ההגעה לקלפי על פי נטיה פוליטית. " וזו לדעתי הסיבה להפתעה הגדולה של הבחירות, והסיבה הזו היא אולי לא פחות מדהימה מההפתעה עצמה. שימו לב לאחוזי ההצבעה הבאים:

electionfinale-3

זוהי דוגמא מדפוס שחזר על עצמו בכל הארץ. במילים פשוטות, ברוב המעוזים של הליכוד-ביתנו היה שיעור ההצבעה נמוך מהממוצע, וברוב היישובים שבהם ניצח יאיר לפיד היה שיעור הצבעה גבוה מהממוצע. עולי רוסיה למשל לא הצביעו ליאיר לפיד במקום לליכוד-ביתנו, הם פשוט לא הלכו להצביע.

אני לא מתמחה בסוציולוגה – אבל על פניו לדעתי יש לנו כאן אפקט מעניין של ההמחאה החברתית. המחאה אולי לא שינתה את הדעות של הציבור ישירות, אבל היא הפכה אותו להרבה יותר מעורב. אחרי חרמות צרכנים, הגעה להפגנות עם הילדים, כתיבה פוליטית בפייסבוק – פתאום נהיה מגניב גם ללכת להצביע. אני מצביע בקלפי בשכונה חילונית בפתח תקווה, השנה (בשונה מאוד מ-2009) היה בכניסה לקלפי תור של אנשים צעירים. רובם הגיעו  זוגות ביחד, משפחות שלמות, עם הילדים. אני בטוח שכל אחד מהקוראים יכול למצוא בפייסבוק שלו תמונות של מכרים שהעלו את עצמם או ילדיהם מצביעים בקלפי. פתאום להצביע זה קול. אבל לא לכולם, אפקט המחאה החברתית הגיע באינטראקציה עם תמיכה מפלגתית: אם אתה תומך (על רצף ימין שמאל מדיני בטחוני כנראה) בימין אזי היה על המחאה החברתית אפקט שלילי על מידת ההתלהבות שלך מהצבעה. במילים אחרות, את הרצף האידיאולוגי בישראל לא הצליחו לשנות – לא היתה הצבעה כלכלית. אבל את ההתלהבות מהצבעה (שמתרגמת לגיוס, שיעור הצבעה, ופעילים) הצליחה המחאה לשנות בצורה סלקטיבית.

ולמה דוקא יאיר לפיד? למצביע הבורגני הממוצע, שלי יחימוביץ נתפסה כקומוניסטית או קשוחה מידי, לבני נתפסה לא רלוונטית, ואת נתניהו הוא לא סובל. הוא התלבט אולי להצביע לנפתלי בנט אבל בסופו של דבר החליט (בין השאר בזכות תעמולה של הליכוד) שהמפלגה של בנט מעט קיצונית מידי מדינית. מה שנשאר לו זה יאיר לפיד. בדיוק כמו תוכנית האירוח שלו בערוץ 2, יש עתיד היא מדורת שבט, המחנה המשותף הנמוך ביותר (במובן החיובי יחסית). מה שראינו ביום הבחירות הוא מה שיאיר לפיד מכיר כה טוב מהטלוויזיה: רייטינג גבוה.

לכו להצביע

אני מצביע למפלגת העבודה. גילוי נאות, תמיד הצבעתי למפלגת העבודה למעט בבחירות הקודמות בהן עמד אהוד ברק בראשות המפלגה.  הפעם נדמה לי שמפלגת העבודה מציגה את הרשימה הטובה ביותר שלהם זה שנים. רשימה קוהרנטית מאוד, של אנשים טובים ומגוונים, שהמכנה המשותף להם לדעתי הוא שכולם באים להיות חברי כנסת שיפעלו למען משהו שהם מאמינים בו – זאת לעומת כמה רשימות אחרות המורכבות מאנשים שחושבים שהם כולם צריכים להיות מינימום שרים אם לא ראשי ממשלה משותפים, ושחברות בכנסת זה ממש לא מעניין. רשימת העבודה הנוכחית תהווה לכל הפחות, אופוזיציה מצוינת.

כן, יש חברי כנסת מצטיינים בפוטנציה גם במפלגות אחרות. מרצ, חד"ש, יש עתיד, אפילו התנועה או הבית היהודי לחובבי הז'אנר, בכולם יש כמה מחוקקים ראויים (למי שמתאימה לו האידיאולוגיה כמובן). אבל העבודה היא המפלגה היחידה שיש לה את הפוטנציאל לבנות אפשרות חלופית אמיתית לשלטון. אני לא מצביע בשביל שלי, או בשביל המחאה החברתית, או בשביל הסוציאליזם, אפילו לא בשביל השלום – אני מצביע בשביל השגת השלטון. מי שרוצה שינוי אמיתי בכלכלה, בתשתיות, ביחסי דת ומדינה, בכל הקשור ליחסינו המדיניים עם שכנינו והעולם, בכיבוש – יכול לעשות זאת רק דרך השלטון. בשביל שהשמאל יזכה בשלטון הוא צריך לבנות את עצמו סביב מפלגה שרוב האוכלוסייה יוכל לראות בה חלופה לגיטימית לשלטון נתניהו והליכוד. אני מצביע מחר למפלגת העבודה בשביל המחרתיים; בבחירות של מחר יוכרעו אולי גם הבחירות הבאות. ארבע השנים הקרובות (או פחות יש לקוות) יהיו קשות. ישראל לא תוכל להרשות לעצמה עוד הרבה שנים כאלו. זו אחריות לאומית ופטריוטית להציג אופוזיציה כנה ואיכותית לקואליציית הימין שתקום כאן. זו אחריות שמפלגת העבודה חייבת לקחת על עצמה, זו אחריות שהשמאל הפוליטי צריך לקחת על עצמו, זו אחריות שכל אחד מאיתנו חייב וחייבת לקחת על עצמה מחר.

לכל הימנים מבין קוראי הבלוג, בהצלחה גם לכם. אני מקווה שתקוותיכם תתגשמנה על הצד הטוב ביותר בבחירות הקרובות ולאחריהן. יש לאחל לראש הממשלה שיבחר מחר הצלחה אמיתית בדרך להביא את ישראל לשגשוג, שלום, הצלחה כלכלית ושיפור חברתי. כולנו חיים כאן ביחד אחרי הכל ולמרות הקלישאה: הצלחת הממשלה היא גם הצלחה של כולנו. ולמקרה שהיא לא תצליח, אנחנו בשמאל נהיה שם בשביל להזהיר, להציג מדיניות אחרת, ובסופו של דבר להחליף את השלטון.

בהצלחה לכולם, לכו להצביע.

בחירות 2013 – תחזית מנדטים אחרונה

ארבעה ימים לפני הבחירות והיום התפרסמו הסקרים האחרונים של מערכת הבחירות 2013. ממחר ועד יום שלישי בעשר בלילה, אסור על פי חוק לפרסם כל דבר סקר חדש באופן פומבי.  בעיתון הארץ (קמיל פוקס) ובידיעות אחרונות (מינה צמח) התפרסמו שני סקרים לפיהם הימין נחלש והפער הבינגושי עומד על שישה מנדטים בלבד (63 מול 57).  אולם מנגד התפרסמו אתמול שני סקרים במעריב וברשת ב' ולפיהם הימין מקבל יותר מ-70 מנדטים. אכן סטיית התקן בין הסוקרים השונים זינקה השבוע פי שתים מ1.7 בשבוע שעבר ל3.5 היום (עבור ממוצע המנדטים של גוש הימין).  רגע לפני הבחירות הסקרים לבסוף מעט התפצלו ונוצר סוג של מתח מי יצדק אחרון; נצחון סוחף ומוחץ לימין או נצחון דחוק, כמעט תיקו, לשני הגושים והפסד של כ-10 מנדטים לחיבור הליכוד-ישראל ביתנו.  הבעיה היא שנדמה שהסקרים התפצלו לפי השיוך הפוליטי של העיתונים – וזה אף פעם לא בריא לאף אחד. אולי בגלל זה ידועה התופעה שבה סקרים של עשרה ימים לפני בחירות הרבה פעמים מתבררים כקרובים יותר למציאות מסקרים של חמישה ימים לפני.

ניחא, ננסה בכל זאת לעשות לסקרים של השבוע בדיוק מה שעשיתי לסקרים בפעמים הקודמות ולחשב מנדטים מחדש על סמך ממוצעי הסקרים, 65% הצבעה, ושיטת חישוב המושבים בישראל (בדר-עופר). התוצאות מוצגות בטור הראשון בטבלה למטה. בממוצע, הימין התחזק השבוע ביחס לשבוע שעבר בשני מנדטים שלמים. התחזקות של שני מנדטים נרשמה אצל ש"ס – הגיוני בהחלט ממה שאנחנו מכירים מההתנהגות של מפלגה זו וסקרים במערכות בחירות קודמות. ההחלשות הגדולה ביותר היא של התנועה של ציפי לבני שאיבדה שני מנדטים שלמים בשבוע בממוצע. כאמור המדד שעושה ממוצע של סקרים שונים ואז מחשב מושבים מחדש הוא מדד שמרני יותר ושינויים של שני מנדטים בשבוע למפלגה הם שינויים גדולים מאוד.

* אבל בואו ננסה ללכת מעבר לנתונים הללו. עיתון הארץ פרסם היום נתונים מלאים מהסקר האחרון שערך עבורם קמיל פוקס ובהם נתונים מאוד מעניינים לגבי מידת הבטחון של אנשים בהצבעה שלהם. כלומר את כל האנשים שאמרו שיצביעו למפלגה מסוימת שאלו גם "האם את/ה בטוח/ה שתצביע/י עבור המפלגה שציינת או שאת/ה מתלבט?". מתוך כלל המדגם 68% מהמשיבים בטוחים בהצבעתם ו32% עדיין מתלבטים בין ההעדפה הנוכחית שלהם לבין מפלגה אחרת או יותר. כלומר כ-32% מהאנשים שיש להם מפלגה מעודפת, ממש לא מתלהבים לתמוך בה. אפשר להסתכל על הנתונים הללו גם כאינדיקציה של שיעור התמיכה הריאלי במפלגה ביום הבחירות: אנשים שבטוחים יותר בהצבעתם יטו ללכת בפועל להצביע בסבירות גדולה יותר. במקביל מפלגה עם  שיעור מצביעים בטוח גדול יותר צפויה להיות בעלת יכולת גיוס פעילים ומצביעים ביום הבחירות טובה יותר. בטור החמישי בטבלה למטה אפשר לראות את שיעור ההצבעה הבטוח למפלגה על פי הסקר של קמיל פוקס בהארץ. בואו נעשה על סמך הנתונים הללו סימולציה חדשה של מספר המנדטים והפעם ניתן לכל מפלגה שיעור הצבעה שונה על סמך המצביעים הבטוחים שלה (יתר הנתונים נשארים דומים מהתחזית בטור השני).  על סמך הסימולציה הזו (המוצגת בטור השישי בטבלה) הימין זוכה בלא פחות מ-76 מנדטים. כל מפלגות הימין מתחזקות ובמיוחד ש"ס שמתחזקת בשני מנדטים נוספים (שוב עדיין הגיוני בהתחשב במערכות בחירות קודמות). בשמאל רוב המפלגות נחלשות. מרצ היחידה ששומרת על כוחה וחד"ש היא היחידה שמתחזקת. המצביעים הבטוחים של ציפי ליבני לעומת זאת שווים בקושי שלושה מנדטים.  תוצאה כזו היא בהחלט אפשרית ביום הבחירות והיא עשויה לשקף הבדלים שבין אנשים שאומרים בסקר שהם הולכים להצביע לבין האנשים שבפועל הולכים להצביע. בואו נזכור שכ-68% הצבעה הם בהחלט נתון סביר ליום הבחירות בשבוע הבא (ומכאן והלאה התחזית הרשמית של פוליטאה לשיעור ההצבעה ביום הבחירות).

לבסוף בטור האחרון בטבלה אני מביא את התחזית הסופית של פולטיאה על סמך הסקרים והסימולציה ליום הבחירות. ההיגיון של התחזית הוא כפול: ראשית, אני חושב שיש משהו בתוצאות של הסימולציה על סמך שיעורי הצבעה שונים, אבל האפקט הוא מוגזם ולא יהיה כה חד גווני. שנית, יש לדעתי ערך שווה לסקרים של לפני שבוע ולסקרים של השבוע וצריך לקחת את שניהם בחשבון. התחזית הסופית על כן היא פשוט ממוצע של התחזית מהשבוע הזה, התחזית משבוע שעבר, והתחזית על סמך שיעורי הצבעה שונים לכל מפלגה. עד כמה זה נכון? האמת אין לי מושג. אני לא יודע עד כמה חברות הסקרים מכניסות מראש כל מיני הנחות על שיעורי הצבעה לתוך הסקרים שלהם. בהעדר מידע מינימאלי בנושא אני נאלץ פשוט לסמוך על הסקרים הקיימים. אני בכל אופן הולך על זה (ומקווה ברמה האישית לתוצאה שקרובה יותר לסקר בהארץ מהבוקר).

* לבסוף אוסיף תחזית על המפלגות שלא תעבורנה את אחוז החסימה.  קדימה היא המפלגה שהכי קרובה לכך על פי כל הסקרים מהשבוע ושבוע שעבר. למעשה היא הייתה מאוד קרובה לעבור את אחוז החסימה גם בממוצע השבועי עם תחזית של 1.77%. אם קדימה תעבור את אחוז החסימה ותקבל שני מושבים בכנסת, על פי הבדיקה שעשיתי השבוע הם יבואו אחד על חשבון ש"ס ואחד על חשבון מפלגת העבודה (כראוי למפלגת מרכז אמיתית כנראה). שוב נא לא להתבלבל, זה לא בגלל שיעברו מצביעים מש"ס והעבודה למופז, זה פשוט נגזרת של שיטת חישוב המושבים בכנסת על סמך הסכמי עודפים.

עוצמה לישראל היא המפלגה השניה בחוזקה בסקרים, ואחריה עם שלם וכוח להשפיע. התחזית שלי לאחוזי ההצבעה למפלגות שלא תעבורנה על אחוז החסימה מעט פחות "מדעית" ומתבססת רק בחלקה על הסקרים וחלקה על מערכות בחירות קודמות, וקצת "תחושות" מהאינטרנט. כמו כן רציתי לשמור על הסך הכללי של הקולות המבוזבזים באזור ה-6.5% (מהגבוהים בהיסטוריה בארץ). אם קדימה (או עוצמה) תצלחנה להיכנס בסוף לכנסת אז נהיה בממוצע או אפילו מתחתיו. להלן טבלה עם תחזית מסכמת למפלגות אלו.

בחירות 2013 – נושאים וחידות

נושא הבחירות

לכל מערכת בחירות יש "נושא". סוגיה, מדיניות, מאורע או אפילו התבטאות שזוכים למרב תשומת הלב התקשורתית ומעצבים את מרב השינויים האלקטוראליים במערכת הבחירות. בתחילת המערכת הנוכחית (איי שם בסוף חודש אפריל) שאלתי מה יהיה נושא הבחירות הפעם. הזכרתי כאפשרות את איראן (נתניהו), המחאה החברתית (יחימוביץ), והסכסוך הישראלי פלסטיני (בנט, ליבני). כל הנושאים הללו עלו והועלו במידה כזו או אחרת, אבל רק לנושא אחד אפשר לקרוא "נושא הבחירות" של בחירות 2013 בישראל: המערך המפלגתי. זה התחיל באיחוד של הליכוד עם ישראל ביתנו. אחר כך היה לנו את כחלון לא כחלון. ולבסוף הפיצול בשמאל תפס את מירב תשומת הלב. אם יש נושא אחד שהעסיק ומעסיק את כל התקשורת סביב הבחירות הוא הפיצול בגוש השמאל, אחדות נתניהו ליברמן והשפעתם על הימין. מנושא זניח, טקטי, נושא מערכי המפלגות הפך לנושא הבחירות עצמו. בכל פעם ששלי יחימוביץ, ציפי ליבני, יאיר לפיד או שאול מופז עולים לשידור הם נשאלים רק על דבר אחד: אחד על השני. תצטרף עם, תצטרף בלי, עם מי ישבת, למי הצעת, מדוע לא איחדת, למה לא הוזמנת, בבית של מי נפגשת, מדוע פרשת. המדיום (המפלגתי) הוא המסר (הפוליטי).

בנתיים בליכוד מנסים לעצור את הסחף למפלגות הימין האחרות בגלל מה שנתפס (בצדק) כבחירות גמורות. בוחר ימני אומר לעצמו שאם הוא רוצה להשפיע על מערכת הבחירות אזי ניתנה לו הזכות (בתור ימני תומך נתניהו) להשפיע ישירות על אופי הממשלה הבאה. זאת הוא יכול לעשות על ידי הצבעה למפלגה שאיננה הליכוד. אם הוא מעדיף קואליציה שבה ש"ס חזקה הוא יצביע לש"ס, אם קואליציה שיהיה לה יותר קשה לעשות מחוות פרגמטיות לעולם הוא יצביע בנט או אפילו עוצמה לישראל. אם הוא רוצה את נתניהו כראש ממשלה, אבל מעדיף סיכוי לקואליציה בלי החרדים הוא יצביע ליאיר לפיד או שאול מופז. לבוחר הימני יש המון אופציות והרבה יכולת השפעה.

מי יהיה בקואליציה?

נושא הקואליציה הבאה של נתניהו דומה לחידת היגיון מהסוג שנמצאת בבחינות הפסיכומטריות (יוסי גר קומה אחת מעל דני, דני לא גר בקומה התחתונה, דניאלה לא גרה בשכנות לאליהו, בבנין עשרים קומות, מי רצח את אליהו ומדוע).  המפלגות השונות ממהרות לצאת בהצהרות שונות ומשונות על ישיבה אפשרית בקואליציה עתידית ובכך מטפסות על עצים גבוהים. אם כולם יעמדו במילתם ואף אחד לא משקר עכשיו לבוחריו, הרי שקשה לראות איך תוקם כאן קואליציה אחרי הבחירות. ברור שמישהו עומד לאכזב את מצביעיו. אבל בואו קודם ננסה לענות אנחנו על החידה על פי ההצהרות הרשמיות של הפוליטיקאים בלבד:

השותפים הטבעיים:

הבית היהודי – נפתלי בנט

 התנאי: מוכנים לשבת בקואליציה של נתניהו כמעט בכל תנאי, מבקשים חופש הצבעה בנושא השטחים. דווקא הדרישה הזו היא הכי פרגמאטית שיכולה להיות. המשמעות שלה היא שהם מוכנים לשבת בממשלה שתנהל מו"מ ופשרות כל עוד הם עצמם לא ידרשו להצביע בעד זה בכנסת. מצד שני: עכשיו הם מציגים פרגמאטיות בגלל שהם בקרב עם הליכוד על מנדטים. אחרי הבחירות, ובמיוחד אם יקבלו הישג אלקטוראלי מרשים, יצאו כל הקיצוניים מהספסלים האחוריים של הרשימה ויהיו אולי קצת פחות מוכנים להתגמש עם קואליציה "שמאלית".

ישראל ביתנו – אביגדור ליברמן

התנאי: ישראל ביתנו רצה ברשימה אחת עם הליכוד אז לכאורה אין תנאי. אבל בכירים בישראל ביתנו חוזרים ומדגישים שהם למעשה רק תופסים טרמפ על הליכוד ובכנסת יפעלו כסיעה עצמאית. ליברמן הציב גם הציב לנתניהו תנאים, רובם כנראה פרסונאליים: תיק בכיר מאוד שמור לו עד תום ההליך המשפטי. לפחות עוד תיק בכיר (פנים, משפטים, בטחון פנים) אחד ועוד תיקים בינוניים. בנוסף ליברמן התבטא על רצונו בתיקי הפנים והשיכון, שני תיקים שכרגע מוחזקים על ידי ש"ס. מצד שני: ליברמן יהיה פחות חזק בבחירות האלה. אחרי שנבחר מתוך הליכוד אין באמת חשש שיערוק לקואליציה אחרת. הבחירות באות לו בזמן מאוד לא טוב, לפני שהתיק שלו נסגר לכאן או לכאן ונתניהו לא יוכל למנות אותו לשר מיד עם קום הממשלה. אם ביבי יחליט להשאיר את תיק הפנים בידי ש"ס ואת תיק השיכון אצלו, לליברמן לא יהיה הרבה מה לעשות בנידון.

הליכוד – בנימין נתניהו

התנאי: עד כה הציג נתניהו שני תנאים מפורשים למשא ומתן הקואליציוני העתידי: 1. תיק השיכון יישאר בידי הליכוד. 2. ציפי לבני לא תגע בנושא הפלסטיני בממשלה. מה שאומר שכל יתר הדברים פתוחים למשא ומתן. מצד שני: בבחירות צריך לשדר נוקשות נגד לבני בקרב עם בנט על קולות הימין. אבל אחרי הבחירות נתניהו ירצה אולי להרכיב קואליציה שתפחיד קצת פחות את העולם. נפתלי בנט שר חוץ ואביגדור ליברמן שר בטחון לא באים בחשבון. אז אולי לבני בכל זאת "תגע" בנושא הפלסטיני? לפחות למראית עין.

ש"ס – ישי/דרעי/אטיאס

התנאי: ש"ס כרגע לא מציבים תנאים פומביים. הם נמצאים בעמדת נחיתות והם יודעים את זה. יש להם חשש כבד שנתניהו יבחר להקים קואליציה עם לפיד במקום איתם. ש"ס זקוקים להפתעת בחירות ולהישג אלקטוראלי. אם יאיר לפיד יעבור ויקבל יותר מנדטים מהם (כמו שחלק מהסקרים חוזים) הם כבר יהיו ממש בבעיה. על כן ש"ס לא נאחזת פומבית בתיק הפנים והשיכון. מצד שני: נחכה ונראה אחרי הבחירות. אם ביבי יזדקק לש"ס הם עתידים להחזיר לו על ההשפלה המסוימת שהם חווים עכשיו. ש"ס לא יותרו לביבי במילימטר, ואם זה יגיע לכדיי זה שהוא ממש יהיה זקוק להם – הם לא יותרו לו לא על הפנים ולא על השיכון. ככה בשביל העיקרון.

המרכז שמאל. אלה שממש לא רוצים שנתניהו ינצח אבל מוכנים אולי לשבת איתו אם אין ברירה:

קדימה – שאול מופז

התנאי: נתניהו גרוע, שקרן, זגזגן, לא אחראי, מסוכן, בזבזן. מופז לא יוותר על השפעה מכרעת על מדיניות הבטחון של ישראל. פלסנר (מקום 3) לא יוותר על שוויון מוחלט בנטל. מצד שני: הכל מאחורינו. אם קדימה תכנס זה יהיה עם שלושה מנדטים. תיק בטחון הם לא יקבלו. אני חושב שהשר לעניינים אסטרטגיים יקנה את מופז בקלות. אבל אולי תהיה כאן עסקה משולשת עם לפיד. ראו למטה.

יש עתיד –  יאיר לפיד

התנאי: יש הרבה. יאיר לפיד לא ישב בממשלה שבה ליברמן הוא שר בטחון. לא ישב בממשלה שלא מקיימת משא ומתן עם הפלסטינים. לא ישב בממשלה גדולה ומנופחת. לא ישב בממשלה שלא תתחייב לשנות את שיטת הממשל. ובכלל לא ישב לבד בממשלה של נתניהו-בנט-חרדים. בנוסף הוא רוצה את תיק החינוך והשיכון (כולם רוצים את השיכון). מצד שני: יאיר לפיד נורא רוצה לשבת בממשלה. הוא אומר את זה. "משפיעים רק מתוך הממשלה" ושם הוא רוצה להיות. אז או שאיר לפיד בצדק מאוד מאמין בכישורי המשא ומתן שלו. או שהוא עומד ללמוד על בשרו מה זה "פוליטיקה ישנה". הדרך היחידה לישב את כל הדרישות של לפיד הוא בקואליציה חילונית בראשות נתניהו ועם ליבני, מופז ולפיד בקואליציה. לא בטוח שיהיה להם רוב בכלל. ובכל מקרה לנתניהו אין שום כוונה להקים קואליציה כזו. אז על משהו יאיר לפיד יאלץ לותר.

התנועה – ציפי לבני

התנאי: למרבה הפלא זו ששמה לעצמה מטרה לתקוף אישית את נתניהו הכי בחריפות במערכת הבחירות הזו היא גם זו ששמה הכי פחות תנאים על כניסה לממשלה. לפחות באופן רשמי. לבני אומרת שהיא תכנס לממשלה שתהיה מוכנה לתהליך מדיני אמיתי ואם תהיה לתנועה בראשותה יכולת השפעה על התהליך הזה. לא אכפת לה גם להיכנס "לבד" לממשלה כזו. מצד שני: זה בדיוק התנאי היחיד שעליו הכריז הליכוד מפורשות שלא יענה. לבני אולי רוצה אבל כרגע נראה שדוקא נתניהו הוא זה שפוסל אותה. בנוסף צריך לזכור שמספרי שתיים (מצנע) ושלוש (פרץ)  בתנועה מאוד לא יהיו מרוצים מכל נסיון להיכנס לממשלתו של נתניהו.

מפלגת העבודה – שלי יחימוביץ

התנאי:  יחימוביץ הודיע שלא תכנס לממשלת נתניהו ותנהיג את האופוזיציה. מצד שני: אנחנו עוד לא יודעים את תוצאות הבחירות הסופיות. בתסריט אפשרי, אם כי בסיכוי מאוד קטן יש לקוות, הליכוד והעבודה נחלשים עוד יותר ובנט מקבל יותר מנדטים ממפלגת העבודה. נתניהו על מנת לבלום את הימין הקיצוני, ונוכח לחץ חסר תקדים מהעולם, מחליט להקים קואליציית מרכז שמאל בלי בנט. במקרה כזה יחימוביץ תהיה לא יו"ר אופוזיציה ולא בממשלה אם תעמוד במילתה. ועל כן לא תהיה לה ברירה אלה להיענות להזמנתו של נתניהו. בכל מקרה, אני לא חושב שהתסריט הזה יקרה ככה שאין מה לחשוש (/לקוות?).

הפתרון לחידה

אם היינו שופטים אך ורק על פי ההצהרות הרשמיות לפני הבחירות של הפוליטיקאים היינו חוזים את הקואליציה הבאה:

בנט-נתניהו-ליברמן-לפיד-מופז. בלי ש"ס, ובלי לבני. לקואליציה כזו יהיו על פי הסקרים הנוכחיים כ-62-64 מנדטים. לפיד ומופז יגידו שהצליחו להוציא את ש"ס, להביא לרפורמה בגיוס לצה"ל ואולי גם יסגרו עם ליברמן על שינוי שיטת הממשל לרוחם. ליברמן יקבל את תיק הפנים שלו. הליכוד ישמרו על השיכון. ולאג'נדה הימנית מתנחלית יהיה מונופול וזכות וטו על ניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האפשרות השניה היא קואליציית ימין צרה: בנט-נתניהו-ליברמן-ש"ס-יהדות התורה. על פניו לליברמן אמור להיות קשה בקואליציה כזו שבה לראשונה בתולדות ישראל יש רוב של חובשי כיפות מתוך כלל חברי הקואליציה (וכנראה שגם הממשלה). אבל זה רק על פניו. בפועל לליברמן שגר בהתנחלות אכפת מעט מאוד מהאג'נדה האזרחית של מפלגתו. הוא כמעט ולא עוסק בכך ועם כל כוחו לא הצליח להעביר אפילו רפורמה אזרחית אחת בכל העשור האחרון. קואליציית הימין הצרה תהיה חזקה, מאוחדת ואחידה – ושיקפוץ כל העולם.

האפשרות השלישית והרעה ביותר לדעתי היא "בגידה" של אחת ממפלגות המרכז/שמאל וכניסה של אחת מהן לקואליציית הימין הצרה. זה מה שנקרא "עלה התאנה". הקואליציה תהיה בדיוק אותה קואליציה ימנית, אבל הימין יוכל להאשים את כל הבעיות שיצוצו במפלגת השמאל שנכנסה. בדיוק כמו שעכשיו הם עושים בחדווה לאהוד ברק. אופיר אקוניס מהליכוד למשל אמר לפני חודשיים שברק הוא שר הבטחון הגרוע בתולדות ישראל. נפתלי בנט אמר שאמנם נבחרה כנסת ימנית ב2009 אבל הוקמה "ממשלת שמאל" – רק בגלל הנוכחות של אהוד ברק בקואליציה. אני באמת מאחל לימין, לשמאל ולכל עם ישראל שאם כבר קמה כאן ממשלת ימין אז שתהיה ממשלת ימין בלי אף עלה תאנה ושעיר לעזאזל. שאול מופז ויאיר לפיד: האחריות עליכם (אויי ווי).

בחירות 2013 – עוד 10 ימים

שבוע וחצי לפני הבחירות ומעט מאוד השתנה בשבוע האחרון – לפחות בכל הקשור לסקרי דעת הקהל. גם השבוע ביצעתי עיבוד נתונים לסקרי השבוע. את הנתונים שוב לקחתי מהפלוג של טל שניידר. בממוצע הסקרים ירד הימין השבוע ב0.14 אחוזים (מה שיתורגם למנדט אחד בהמשך). גם בחזית המפלגות אין שינויים דרמתיים. הממוצע מבוסס על תשעה סקרים שהתפרסמו מאז תחילת השבוע. כמו בשבוע שעבר גם הפעם חישבתי את כל המושבים מחדש על פי שיטת בדר-עופר המשמשת בישראל לתרגום הקולות למושבים ביום הבחירות עצמו. להלן תוצאות השבוע:

ש"ס מאבדת השבוע מנדט אחד, ביחד עם כל גוש הימין. בשמאל יש עתיד מקבלת מנדט נוסף כמו גם מרצ, והתנועה נחלשת באחד. שימו לב, לא, לא עברו מצביעים מש"ס ליאיר לפיד או מרצ – מה שקרה זה שגוש הימין ככלל נחלש בשברי אחוזים משבוע שעבר, עוצמה לישראל התחזקה מעט אבל עדיין לא עוברת את סף החסימה (בממוצע) וכתצואה מהסכמי העודפים השמאל מקבל מנדט נוסף אחד בסוף השבוע הזה וש"ס אחד פחות. אם אתם רוצים את התוצאות בשתי מילים: ללא שינוי.

אלו חדשות רעות מאוד לכל המפלגות הזעירות שרוצות לעבור את אחוז החסימה. בדרך כלל מפלגה שעתידה לעבור את אחוז החסימה בבחירות, תראה לפחות בחלק גדול מהסקרים שבוע וחצי לפני מועד הבחירות. בנוסף, השבוע ערכו רוב חברות הסקרים סקרים גדולים יותר שכללו גם טלפונים סלולאריים ותיקוני אינטרנט. בהתחשב בכך נדמה לי שאבדו התקוות של ארץ חדשה, הירוקים, גימאלים, עלה ירוק, וכל שאר המפלגות הזעירות להכנס לכנסת. יש לציין שעלה ירוק כן נכנסו בסקר אחד של אבי דגני מגיאוקטוגרפיה, אותו אבי דגני שחזה לעוצמה לישראל שישה מנדטים בשבוע שעבר (והשבוע חוזה לה 0 מנדטים) – מישהו שם צריך לעשות בדק בית למודל.

מה שמשאיר לנו רק שלוש מפלגות בעלות פוטנציאל לעבור את אחוז החסימה: עם שלם של הרב אמסלם, עוצמה לישראל מהימין הכהניסטי, וקדימה של שאול מופז. שתי האחרונות מקבלות בממוצע השבועי כאחוז אחד מקולות הבוחרים כל אחת. עם שלם מאחור עם חצי אחוז. כזכור אחוז החסימה הוא שני אחוזים, שזה נמצא בתחום של טעות סטטיסטית אבל עדיין פחות סביר. עם שלם וקדימה אגב חתמו על הסכם עודפים – אבל הסיכוי ששתי המפלגות תכנסנה לכנסת הוא אפסי. מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה לא נחשבת גם להסכם העודפים. אני אגב מעריך שאף אחת מהשלושה לא תעבור את אחוז החסימה ביום הבחירות.

בנוסף, בכל מערכות הבחירות האחרונות הסקרים היו תמיד לרעת ש"ס ולטובת מרצ. מדוע להניח שדוקא הפעם יהיה שונה? אני לא רואה סיבה מיוחדת ועל כן מעריך שש"ס יקבלו לפחות 12 מנדטים. לגבי מרצ, יתכן וההתחזקות של השבועיים האחרונים מצביעים על מגמה חיובית אמיתית. צריך לזכור שבפעם שעברה ליבני שברה חזק  לשמאל לפני הבחירות וגנבה למרצ מנדטים על קו הסיום. אני לא בטוח שבמידה מסויימת זה לא קורה גם הפעם, מפלגות השמאל נאבקות בינהן בזמן המועט שנותר ויתכן שהשבירה שמאלה תבוא שוב על חשבון מרצ. אני חוזה 4 מנדטים למרצ כרגע.

* לבסוף, להלן טבלה עם הפרשי מכוני הסקרים השונים מהממוצע השבועי. גם הפעם מינה צמח היא בעלת ההטייה הגדולה ביותר לטובת השמאל (2 נקודות). אבי דגני שבשבוע שעבר הביא תוצאה חריגה שהוציאה אותו מתחומי הממוצע הסביר, מתיישר הפעם עם יתר הסוקרים ומנפיק תוצאה זהה לממוצע הכללי (לפחות בכל הקשור לגוש הימין). הסקר עם ההטייה הגדולה ביותר לטובת הימין הוא הפעם סקר של מאגר מוחות שפורסם במעריב (4.8 נקודות שהופכות את הסקר לחריג מאוד). בשבוע שעבר אגב היתה להם הטייה זניחה בלבד לטובת הימין מה שמוכיח שכל מכון סקרים יכול לפשל פעם אחת (או דוקא לדייק?).

בחירות 2013 – סיפור הגושים

זה נשמע על פניו נדוש, אולי ברור מאליו, אבל בפועל מעט מידי תשומת לב מוקדשת לנושא הגושים הפוליטיים. אפשר היה לצפות שאחרי מערכת בחירות (ב-2009) שבה המפלגה הגדולה ביותר לא נקראה להקים את הממשלה, יותר תשומת לב תופנה לנושא הגושים; אבל גם היום עיקר תשומת הלב בניתוח הסקרים, בדיון על התחזקות והחלשות מפלגות, ואפילו בסיכויים להקים ממשלה, כולם מדברים על מפלגות. כחלון לוקח שני מנדטים מהליכוד, אמסלם לוקח שלושה מנדטים מש"ס, מפלגת העבודה מתחזקת בשניים וחצי מנדטים, הבית היהודי מתאחדת עם האיחוד הלאומי, כמה מנדטים מביאים ביברמן ביחד וכ"ו. אני לא אומר שהמשחק במנדטים הוא לא נחמד, לפעמים גם מועיל, אבל הכותרת, ולא הסיפא, של כל פרסום סקר וסקר היתה צריכה להיות מצב הגושים.

מה זה גוש?  גוש זה כל המפלגות ששייכות לצד מסוים במפה הפוליטית, שבהינתן רוב (על פני הגוש השני) יתמכו במועמד הבולט שבהם להרכבת ממשלה על פני המועמד של הגוש השני. לא כל המפלגות בגוש חייבות לשבת בקואליציה שמקים ראש הגוש, וגם להיפך, מפלגות מגוש אחד יכולות לשבת בגוש אחר. כך למשל ב-1992 קיבל רבין "גוש חוסם" מפורסם של 61 ח"כים בדיוק שכלל את העבודה, מרצ, חד"ש ומד"ע – אולם בממשלה שלו לא ישבו הסיעות הערביות ובקואליציה שלו כן הוכנסה ש"ס מגוש הימין.

גוש הוא במידה רבה מושג אובייקטיבי והוא לא נקבע על סמך אידיאולוגיה או שיפוט ערכי.מאותה סיבה אין דבר כזה "גוש מרכז". המרכז הוא נקודה, נקודה אחת ברצף פוליטי מסוים. כמו שכולם זוכרים משיעורי הגיאומטריה לנקודה אין נפח. כאשר ממקמים את כל המפלגות על פי רצף אידיאולוגי כלשהו אפשר למצוא את הבוחר החציוני – הבוחר שהצביע למפלגה שסך המושבים מימינה ומשמאלה שווה. הגוש שכולל בתוכו את הבוחר החציוני הוא הגוש המנצח בבחירות ובסבירות גבוהה מאוד שמנהיגו ייקרא להרכיב את הממשלה. לא קשה למצוא את הגושים בישראל – בכל מערכת בחירות אפשר להסתכל על כל מפלגה ומפלגה ולשאול את השאלה: במי תתמוך במידה והדבר יהיה תלוי רק בה לראשות הממשלה, במועמד הימין או השמאל? לרוב לא יהיו "דילוגים" חוצי אידיאולוגיה לשאלה הזו.

על כן בכל מערכת בחירות אפשר למצוא גוש ימין וגוש שמאל. שאפשר גם לקרוא להן המפלגות שמשמאל לבוחר החציוני והמפלגות שמימינו (למי שממש לא אוהב להיות מוגדר שמאל). מאז 1977 אפשר גם פשוט להשוות לליכוד – המפלגות שמשמאל לליכוד והמפלגות שמימינו כולל. שמאל לפי ההגדרה הזו היא הגדרה לא שיפוטית ולא אידיאולוגית כי אם פוליטית מרחבית.

אבל האם הגדרה כזו לא כופה חלוקת המערכת חצי חצי? במידה מסויימת התשובה חיובית, אבל לא הכרחית. כן חלוקה כזו של "מימין לחציון" או "משמאל לחציון" נוטה לחלק את המערכת לחצי, אבל זה לא אומר שלא ימצא רוב לאחד הצדדים בכל פעם. שנית, וחשוב מכך, מכיוון שהשיוך לצד מסויים נקבע על פי העדפות המפלגה לראשות הממשלה, אפשר תיאורטית שיווצרו גושים הגדולים משמעותית מחצי ובכך ההגדרה עומדת במבחן הפרכה. אתן דוגמא על מנת להמחיש את הכוונה: אני מגדיר ב-2006 את קדימה כמפלגת שמאל. אפשר לטעון, ורבים טוענים, שקדימה ב-2006 היתה מפלגה שייצגה את הימין הרבה יותר מאשר את השמאל ולראיה מביאים את הרכבה שנשען ברובו על יוצאי ליכוד. אם נשאל את קדימה עצמה היא תגדיר עצמה כמפלגת מרכז ותסרב בכל תוקף להכריז על עצמה כעל שייכת לשמאל. אבל על פי ההגדרה שהצעתי כאן לגושים המבחן היחיד לימין ושמאל הוא במי יתמכו המפלגות שמשמאל לקדימה ובמי יבחרו המפלגות שמימין לה – ומכיוון שקדימה לבדה קיבלה פחות ממחצית המושבים על מנת להבטיח רוב בכנסת (29 מתוך 61) השאלה רלוונטית גם לקדימה עצמה. אם מדובר היה במפלגת ימין אזי היינו צריכים לצפות שגם אם קדימה הייתה מגיעה שנייה, באותה מערכת בחירות, אחרי הליכוד או ישראל ביתנו, היא הייתה מעדיפה לתמוך בראשות הממשלה של הליכוד על פני הרכבת ממשלה חלופית בגוש השמאל עם עמיר פרץ. אני לא חושב שיש מי שחושב שזה נכון. קדימה היתה בבירור מפלגה שמשמאל לליכוד ונקודת המרכז לכן הייתה בדיוק בין קדימה לבין גוש הימין. יש לזכור שגם מבחינה אידיאולוגית קדימה רצה בקמפיין על תוכנית ההתנתקות ועל הצגת תוכנית ההתכנסות ככה שאין שחר לטענה כאילו קדימה הסתירה את היותה שמאלית מהליכוד על מנת למשוך קולות מהימין.

שנית ההגדרה הלא שיפוטית של גושים טובה בהרבה על פני הגדרה סובייקטיבית על פי אידיאולוגיות ולו בגלל ההיבט ההשוואתי. נניח ונצליח להגיע להסכמה באשר למיקום האידיאולוגי של כל מפלגה היום – ולא נצליח להגיע להסכמה כזו, תשאלו מתנחלים והם יגידו לכם שליברמן שמדבר על חילופי שטחים הוא בכלל איש שמאל, וחלק מהעיתונאים בארץ (ב'הארץ') בטוחים ששלי יחימוביץ היא עמוק בימין – אבל בואו נניח שנגיע להסכמה בנקודת זמן אחת; כיצד נוכל להשוות את המפה הזו למפות במערכות בחירה קודמות? האם הליכוד היום שמכיר בראשות הפלסטינית ומדבר (לפחות כלפי חוץ) על פתרון שתי מדינות הוא יותר שמאלי או ימני ממפלגת העבודה בשנות השמונים? האם מפלגת העבודה היום שבוחרת להתעלם מדחיפות הנושא הפלסטיני לטובת סדר יום חברתי והתנגדות נחרצת לליברליזם כלכלי היא שמאלית יותר או פחות ממפלגת העבודה של רבין ב-92 שהובילה הן את המשא ומתן לשלום באוסלו והן את ההפרטות הגדולות של תחילת שנות ה-90?

המציאות משתנה כל יום; כיבוש טרי בן 10 שנים אינו אותו דבר כמו כיבוש בן 40. כלכלה פרוטקציונרית בעידן תחילת ההיי טק אינה אותו דבר כמו כלכלה מופרטת בעידן של משבר קפיטליסטי עולמי. כל ניסיון להשוות אידיאולוגיות בצורה כמותית על פני ציר אחד ולאורך שנים הוא ניסיון סרק. אפשר לדבר על תהליכים, על השינויים, ניתוח איכותי של שינויים היסטוריים, אבל זה לא יקדם אותנו כלל בבחינה אלקטוראלית.

סיפור הגושים ב-30 השנים האחרונות. בגרף הבא מיקמתי את גודלם היחסי (באחוזים מכלל חברי הכנסת) של שני הגושים בשמונה מערכות הבחירות האחרונות מאז 1984. שימו לב שהמספרים על הציר האנכי הם באחוזים ולא במנדטים. 50% בדיוק מייצגים 60 מנדטים בכנסת. כל הנתונים שמורים אצלי ואשמח להעביר אותם למי שיבקש במייל (מדובר פשוט בתוצאות הבחירות הרשמיות וספירה על פי הגושים בהגדרה שלמעלה). שתי הנקודות האחרונות בגרף, שמסומנות בצהוב, מתייחסות לממוצע הסקרים משבוע שעבר לקראת בחירות 2013 שלקחתי מעמוד הסקרים בפלוג. בואו נראה קודם את הגרף ואז נדבר על כמה מסקנות מתוכו:

1. הדבר הבולט ביותר ואולי המעניין ביותר הוא העקביות בצורת הגרף. אחרי כל מערכת בחירות ב-28 השנים האחרונות שבה קיבל הימין הישגים יחסיים, קיבל השמאל הישגים יחסיים בבחירות העוקבות. פעם הימין מרוויח ופעם השמאל באופן עקבי מאוד. הדבר ממחיש יפה מדוע נקראת התקופה הזו בספרות "העידן הבין-גושי" בניגוד לעידן "הדומיננטיות של מפא"י" שקיים היה לפני מהפך 77.

2. אני אומר "הישגים" ו"רווח" ולא נצחון מכיוון שכפי שאפשר לראות כאשר השמאל "מרוויח" הוא לא בהכרח מנצח.    גם 1984 וגם  1999 היו שנים חזקות יחסית לשמאל אולם הוא לא קיבל בהן רוב. ב-1984, על אף נצחון דחוק לימין, הוקמה ממשלת רוטציה. ב-1999 קיבל גוש השמאל 60 מנדטים, בדיוק כמו גוש הימין, אולם בגלל הבחירה הישירה מי שנקרא להרכיב את הממשלה היה אהוד ברק. התיקו הבין גושי מסביר אולי את קוצרה של ממשלה זו. במילים אחרות, כאשר הימין מנצח הוא עושה זאת בדרך כלל בהיפרש גדול יחסית, וכאשר השמאל מנצח מדובר בדרך כלל בהיפרש בין-גושי מזערי.

3. שימו לב ל-1996. למרות שנתניהו ניצח את פרס בבחירה הישרה בשברי אחוז בלבד (הדבר נתפס לתיקו), ולמרות שמפלגת העבודה קיבלה שני מנדטים יותר מהליכוד באותה שנה (34 מול 32) – בפועל מדובר באחת השנים החזקות ביותר לגוש הימין בשלושים השנים האחרונות: 56.7 אחוזים בכנסת לעומת 43.3 בלבד לגוש השמאל.

4. אפשר לראות כמה משמעותית היתה התוספת של קדימה ב-2006 ומדוע היה משהו בטענת ה"מפץ הגדול". לא רק שמדובר בהישג הגושי הגדול ביותר בכל התקופה שנסקרת כאן (70 מנדטים שהם 58.3% מכלל המושבים בכנסת) אלא שההישג הזה שייך לגוש השמאל – גוש שבקושי עבר את 50% לפני זה. נכון, השנים שעברו מאז הורידו מעוצמת ההישג ועכשיו נדמה שקדימה נעלמת כליל מהמפה הפוליטית, אבל אין ספק שהפוטנציאל לשינוי עומק פוליטי היה אמיתי. פוטנציאל שבוזבז על מלחמת לבנון השנייה ועל שורה של טעויות בהרכבת הקואליציה של אהוד אולמרט. גם האירוע המוחי של אריאל שרון לא עזר כמובן לשינוי ההיסטורי הפוטנציאלי.

5. הנתון המעניין ביותר לימינו הוא עד כמה לא מיוחד המצב הנוכחי של מאזן הגושים. התפיסה המקובלת בציבור היום היא שהימין חזק מאיי פעם, השמאל חלש ומשובר, שאין סיכוי למהפך או לשלום, שהתיקו הגושי נשבר ושנכנסנו לעידן הדומיננטיות של הליכוד. אבל שימו לב, גוש הימין היום לא גדול באופן משמעותי מהתקופות החזקות של גוש הימין ב-8 מערכות הבחירות האחרונות. למעשה גוש הימין היום קטן מגוש הימין שנבחר ב2003 וב1996 ושווה בדיוק לגוש שנבחר ב-1988. גוש השמאל לעומת זאת הגיע להשיג הגדול ביותר שלו מאז מלחמת יום הכיפורים רק לפני שש שנים, ב-2006. הפער הבין-גושי אינו גדול. היום נתניהו נהנה מרוב של 9% בלבד, מעבר חוצה גושים של 4.5% מקולות הבוחרים בבחירות בהשוואה לבחירות הקודמות יביא למהפך.

6. יחד עם זאת, אם נסתכל גם על שתי הנקודות האחרונות שמייצגות את ממוצע הסקרים משבוע שעבר נראה נתון מעניין שאולי מסביר את המלנכוליות של השמאל: אם הסקרים יתאמתו אזי לראשונה מזה 30 שנה שהימין ישמור על כוחו ואולי אף יתחזק בשתי מערכות בחירות עוקבות. מצב זה צריך לשים נורה אדומה גדולה מול שלי יחימוביץ. יכול להיות שיחימוביץ תכפיל את כוחה של מפלגת העבודה בבחירות, אבל כמנהיגת הגוש (וזה לפחות כתר שהיא טוענת לו בגלוי) היא תהיה הראשונה שמביאה לשמאל הפסד שני רצוף בבחירות. הדבר מעמיד בסימן שאלה גדול מאוד את אסטרטגיית ההשענות על האג'נדה החברתית בלבד.

* אני רוצה להבהיר את הנקודה האחרונה הזו, אף על פי שכתבתי עליה בהרחבה לפני שבועיים – הרעיון של להביא מנדטים שמסורתית שייכים לגוש הימין לגוש השמאל על סמך דברים הנוגעים לליבם (לכאורה) של מצביעי ימין חברתיים הוא רעיון טוב וראוי. מפלגת העבודה בהחלט צריכה לטעון את הטענה שהיא זו שמשרתת באמת את האינטרסים של השכבות המוחלשות ושל מעמד הביניים מול האג'נדה הקפיטליסטית הפרוטקציונרית החדשה של ברית ההון-מתנחלים-חרדים שמייצג נתניהו. נורמטיבית כן, רעיונית מצוין, אלא שבפועל (נכון לעכשיו) מדובר בכישלון מוחלט. כל מה שיחימוביץ עשתה הוא להביא אליה חלק מהמנדטים האבודים שנדדו מהעבודה לקדימה במערכות בחירה קודמות בלי לחזק את הגוש אפילו לא במנדט אחד לרפואה. הדבר מחייב חשבון נפש מהיר. אולי עוד אפשר לשנות את התמונה.