עונת הפריימריז הסתיימה

* לפני שמונה שנים בדיוק הפסידה הילארי קלינטון בפריימריז הדמוקרטים והודתה למועמד הצעיר ברק אובמה שהביס אותה. בשעתו תמכתי בהילארי וחשבתי שאין ראוי ממנה להיות הנשיאה האישה הראשונה של ארה"ב של אמריקה. ברק אובמה, חשבתי, יכול לחכות לסיבוב הבא כסגן נשיא. אבל אובמה הוכיח שהיה המועמד הנכון בזמן הנכון לציבור האמריקאי. אובמה היווה שינוי רדיקלי ומלהיב שאמריקה הייתה זקוקה לו נואשות אחרי שמונה שנים קשות של הנשיא ג'ורג' בוש ובעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז השפל הגדול. היום הילארי נתפסת כמלהיבה הרבה פחות. יותר מידי שנים בפוליטיקה עושים את זה למועמד. ובכל זאת מדובר בחתיכת היסטוריה שהגיע הזמן שתקרה. אישה נשיאה ראשונה ברפובליקה הדמוקרטית המודרנית הראשונה והחשובה ביותר בעולם ארה"ב. היום הבטיחה הילארי קלינטון סופית את מועמדותה לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית ואין מנוסה ומוכנה ממנה לתפקיד. הילארי תהיה נשיאה מצויינת ותעשה היסטוריה עם עצם היבחרה, אם תבחר (קל מאוד זה לא יהיה בכל מקרה). הגיע הזמן להתחיל להתלהב שוב.

* טראמפ הוא לכל הפחות מועמד שנוי במחלוקת. על פי סקרי דעת קהל הוא המועמד עם אחוז הסלידה הגבוה ביותר בהיסטוריה. בכירי המפלגה הרפובליקאית מתנערים ממנו ומסרבים לתמוך בו, למרות זכייתו בפריימריז. טראמפ מצידו ממשיך להשניא את עצמו על אוכלוסיות דמוגרפיות שלמות ובראשם ההיספנים (קהילה חשובה מאוד במדינות מפתח כמו אריזונה, נבדה ופלורידה) ונשים (שחשובות בכל מקום). זה לא אומר שהוא בהכרח יפסיד בגדול, אי אפשר לקבוע עמדה נחרצת כזו בשלב זה, כאור קל זה לא יהיה. טראמפ מועמד מפתיע שהוכיח את עצמו כקמפיינר מעולה בבחירות הפנימיות במפלגה הרפולבליקאית. הוא מעניין מאוד ושולט בצורה דומיננטית בדיווחי התקשורת. הוא מלהיב בצורה יוצאת דופן את תומכיו הרבים – רובם לבנים, שמרנים שמגיעים ממעמד הפועלים האמריקאי במדינות שמרניות. אבל אני חוזר לנקודה הראשונה, ועליה לא יכול להיות ויכוח כי זו עובדה: טראמפ מועמד שנוי במחלוקת  שמעורר הרבה התנגדות. וזה מהווה בעיה גדולה  מאוד עבור המפלגה הרפובליקאית.

כתבתי על זה כאן בעבר אבל שווה להתעכב בנקודה – ביום הבחירות הכלליות בארה"ב בנובמבר נדרשים הבוחרים להצביע בשורה של הצבעות, לא רק לנשיא. כל בית הנבחרים עומד לבחירה, שליש מחברי הסנאט, מושלים, נציגים מקומיים, אפילו ראשי ערים וחוקים מדינתיים שונים. תופעה קבועה היא שבבחירות לנשיאות עולים שיעורי ההצבעה גם ליתר המשרות הנבחרות בהשוואה לבחירות אמצע (בחירות שבהן לא בוחרים נשיא). בנוסף ככול שמערכת הבחירות לנשיאות נתפסת כתחרותית יותר, ככה שיעורי ההצבעה עולים עוד יותר. המועמדות של טראמפ צפוייה אולי להגביר את שיעורי ההצבעה שלו במדינות רפובליקאיות עמוקות ממילא, אבל תגביר עוד יותר את שיעורי ההצבעה של הדמוקרטים המפחדים ממנו במדינות הדמוקרטיות והמתנדנדות.

מנגד בוחרים רפובליקאים רבים, שלא מרוצים ואולי אף חוששים מטראמפ – ילכו אולי להצביע לו (משנאת קלינטון) אבל יבקשו למתן במשהו את הצבעתם למועמד המקטב טראפ. כאן אנחנו נכנסים לתופעה שמכונה בספרות מדע המדינה "הצבעה פיצויית"; אנשים שמצביעים בפתק אחד לנשיא, אך בפתק השני מנסים לאזן את הצבעתם הראשונה על ידי הצבעה לחברי קונגרס מתונים מהמפלגה השניה. מדובר בתופעה שנצפית במיוחד בבחירות אמצע, אבל מספיק שתתרחש בשיעורים של כמה אחוזים בודדים כבר בבחירות האלה והתוצאה יכולה להיות דרמתית: הרפובליקאים עשויים להפסיד עד 6 מושבים בסנאט מה שיתן לדמוקרטים רוב לאישור המועמד שלהם לבית המשפט העליון (הם צריכים להמיר רק 4 חברי סנאט). גם בבית הנבחרים עוד יכולות להיות הפתעות (למרות שיהיה קשה למחוק את הרוב הרפובליקאי לגמרי). גם מושלים רפובליקאים במדינות מפתח עלולים להתקשה. מצד אחד נראה ירידה במחוייבות המפלגתית של המצביעים הרפובליקאים, ובצד השני, אצל הדמוקרטים, הפחד מטראמפ עשוי לסייע להגביר את שיעור ההצבעה הדמוקרטי ואת המחוייבות למועמדים דמוקרטים בתחרויות צמודות.  

* הרפובליקאים יודעים את זה. הם מפחדים מזה. מועמדים שירגישו את הכסא שלהם רועד עשויים להתנער עוד יותר מהמועמד שלהם לנשיאות עד נובמבר. המפלגה הדמוקרטית צריכה לנצל את ההזדמנות שנוצרה להם ולהתאחד במהרה. עונת הפריימריז הסתיימה וכאמור, הגיע הזמן להתחיל להתלהב.

 

הדומיננטים

Bibi&Trump

במהלך חודשי קמפיין הבחירות לפני שנה עקבנו ביפעת מחקרי מדיה והראנו איך נהנה ראש הממשלה נתניהו מסיקור תקשורתי שהיה גדול פי שלושה ויותר מכל אחד מראשי המפלגות האחרים. בעוד נתניהו שלט בכשליש מכלל שיח הבחירות לאורך כל ימי הקמפיין, הגיע יו"ר האופוזיציה יצחק  הרצוג לכ-15% מסך השיח על הבחירות פעם אחת בלבד, כשבועיים לפני מועד הבחירות. בסוף השבוע לפני הבחירות, במה שכונה הבליץ התקשורתי של נתניהו, זכה רה"מ לחשיפה מצטברת חסרת תקדים בכל ערוצי השידור של יותר מ-24 שעות שידור מצטברות במהלך שלושה ימים. פרסום חינם יש לציין, בזמן הקריטי ביותר.

על אף שחלק גדול מהחשיפה של נתניהו לאורך חודשי הקמפיין הייתה שלילית לכאורה, אם בנושאי פרשות מעון ראש הממשלה, המאבק עם אובמה על נאום הקונגרס, סרטוני הליכוד שהשפילו עובדי וועדים, וכלי תקשורת שכותבי טוריהם התגייסו נגדו – הבאנו בזמנו את הטענה שגם החשיפה השלילית לכאורה משרתת את קמפיין הליכוד. השלילי הוא חיובי כל עוד שולטים בצורה כל כך דומיננטית בסדר היום. הדומיננטיות, גם אם הושגה דרך סיפורים שליליים על פניו, אפשרה לקמפיין הליכוד שליטה גבוהה בנושאים שעל סדר היום ונתנה יכולת ניהול טובה של תודעת המצביעים בימים האחרונים הקריטיים של הבחירות.

* באותה תקופה הראנו כיצד המצב בארץ שונה ממערכות בחירות בעולם והשווינו למערכת הבחירות האמריקאית הקודמת בה הנשיא המכהן אובמה זכה כמעט לאותו שיעור סיקור כמו יריבו מיט רומני. זה היה אז. מערכת הבחירות הנוכחית באמריקה שונה מהעבר ודומה הרבה יותר למערכת הבחירות שלנו מלפני שנה.

דונאלד טראמפ זכה אתמול, בניגוד לרוב ההערכות המוקדמות כולל שלי, בפריימריז של המפלגה הרפובליקאית. ויש כבר מי שקושרים בין הסיקור התקשורתי שלו בשנה האחרונה לבין הנצחונות המתגלגלים שלו עד לרגע ההכרעה הסופי אתמול.     ניו יורק טיימס פרסם ממצאים לפיהם נהנה המועמד דונאלד טראמפ מחשיפה תקשורתית חסרת תקדים ויוצאת דופן ביחס לכל יתר המועמדים הרפובליקאים, וכולל יריבתו הדמוקרטית הילארי קלינטון. כמו נתניהו לפני שנה, גם החשיפה של טראמפ באה על רקע שלילי לכאורה. רוב כלי התקשורת והמערכות מגויסות נגדו, כולל התקשורת הימנית בארה"ב.  הסיקור העודף שקיבל היה על רקע התבטאויות שנויות במחלוקת ומעוררות ההתנגדות שלו, ועל רקע התנגשויות פנימיות בתוך מפלגתו. זאת בעוד כל בכירי הפרשנים המוערכים ביותר כותבים נגדו.

וככל שתקפו אותו, כך טראמפ התחזק. כמו בוז'י הרצוג לנתניהו, גם המועמדים הבולטים שעמדו נגד טראמפ קיבלו אחוזי חשיפה בודדים מסך החשיפה שלו. ג'ב בוש, כריס כריסטי, ומארקו רוביו הוציאו מיליונים מכספי התרומות בשביל לקנות מדיה ובכל זאת, אחד אחרי השני, הפסידו לטראמפ בהפרשים ניכרים  קודם בקרב התקשורתי, ואחר כך גם בקלפי. שני המועמדים הנותרים לבסוף, טד קרוז וג'ון קייסיק, נכנעו גם הם לבסוף, קודם לתקשורת ואחר כך לבוחרים.  טראמפ קובע את סדר היום, סדר היום הוא טראמפ עצמו, ולמרבה הפלא (או שלא) הוא גם מנצח.

* ויש עוד נקודת דמיון חשובה בין קמפיין התקשורת של טראמפ ושל נתניהו: בעוד שניהם נהנים מדומיננטיות בתקשורת, כך שניהם תוקפים את התקשורת עצמה במקביל. אותה תקשורת שנותנת להם במה נרחבת כל כך, מותקפת לא על ידי יריביהם הנעלמים, כי אם על ידי מקבלי הבמה. הקרב בין טראמפ לכלי התקשורת, כמו הקרב של נתניהו עם התקשורת הישראלית לפני שנה, הוא בפני עצמו נושא בחירות מרכזי על סדר היום. כך נוצר מעגל שבו המועמד תוקף את התקשורת על כך שהיא תוקפת אותו, התקשורת הנעלבת תוקפת בחזרה, מוכיחה לכאורה תוך כדיי כך את טענת המועמד על רדיפה, ובפועל נותנת לאותו מועמד זמן חשיפה כפול ומכופל מהמועמדים מולו ומסדר יומם.

האירוניה היא שגם טראמפ וגם נתניהו אמרו לתומכיהם יותר מפעם אחת שמזל שיש את הרשתות החברתיות שרק בזכותן הם יכולים לדבר ישירות עם העם ולדלג על התקשורת שמסתירה אותם. דוקא האנשים שמסוקרים ונשמעים יותר מכל אחד אחר בתקשורת, מתלוננים על כך ש"קולם האמיתי" לא נשמע ופונים לרשתות החברתיות שגם בהם הם מובילים.

* לנתניהו הגישה הזו הצליחה במערכת הבחירות הקודמת והוא ממשיך לאמץ אותה גם בקדנציה הנוכחית. מבדיקה שלנו ביפעת עולה שנתניהו ממשיך להיות נוכח בתקשורת יותר מכל פוליטיקאי, אדם או נושא אחר בהפרשים ניכרים גם היום. כשר חוץ, כלכלה, תקשורת ופיתוח הוא מוזכר ראשון כמעט בכל נושא שעל סדר היום – מנושאי בטחון, מתווה הגז, דרך החרם הבינלאומי ועד רגולציה של פרסומות.       

בשנה מאז הבחירות הוזכר בנימין נתניהו ביותר ממאה עשרים אלף כתבות ומופעים תקשורתיים. שר האוצר כחלון שני לו עם שני שלישים מכמות האזכורים הזו. אחרי ראש הממשלה ושר האוצר, יתר הפוליטיקאים זוכים בחשיפה של שליש ומטה מהחשיפה הכוללת של נתניהו. יאיר לפיד נהנה מקצת יותר מרבע מהחשיפה של נתניהו, בעוד יצחק הרצוג בקרוב לחמישית בלבד.

הדומיננטיות של טראמפ כנראה הביאה לו חלק נכבד מהניצחון בתוך המפלגה הרפובליקאית. אבל האם שיטה זו תהיה טובה גם בבחירות הכלליות לנשיאות בנובמבר מול הילארי קלינטון? יתכן שנארטיב הראש בראש יכריח את התקשורת לסקר את המירוץ לבית הלבן בצורה יותר מאוזנת, וגם הילארי מועמדת מעניינת בדרכה. אולם טראמפ עדיין יכול לשלוט בסדר היום על ידי פרובוקציות מכוונות תוך כדיי האשמת התקשורת בהטייה לטובת השמאל. מפלס התקיפות וההסתה עוד צפוי רק לעלות עד נובמבר. ככול שיתקוף את התקשורת ויאיים עליה, ככה תתבצר הדומיננטיות שלו בסיקור. נתניהו אני מנחש, יגלה בו שותף לדרך וחבר חדש ישן עד אז.

הגולם קם על יוצרו: הפופוליזם הגאוני של טראמפ

כפי הנראה, כל הפרשנים והמומחים, ואני בתוכם, טעינו בכל הערכות המוקדמות ודונאלד טראמפ מסתמן כמנצח העתידי של הפריימריז הרפובליקאים. זה לא שאי אפשר תאורטית לעצור אותו, זה פשוט הולך ונראה פחות ופחות סביר. מארקו רוביו שעליו שמה המפלגה את כל יהבה אכזב. הוא פשוט לא מועמד חזק מספיק שלא הצליח להתמודד עם האתגר שהציב מולו טראמפ. בסופו של דבר צריך לנצח, ובלי נצחונות אי אפשר לזכות במועמדות המפלגה, גם אם כל הממסד המפלגתי תומך בך.

מול (כנראה) טראמפ תעמוד (כמעט בודאות) הילרי קלינטון; המועמדת האישה הראשונה לנשיאות ארה"ב. גם הילרי לא מועמדת חזקה, אחוזי האהדה שלה בציבור לא גבוהים. גם את הדמוקרטים היא לא מצליחה להלהיב. היא מבוגרת גם בגיל וגם באג'נדה שהיא משדרת. יש בה משהו מיושן, שנות התשעימי כזה. אחרי נשיא צעיר ושחור, אישה מבוגרת שנמצאת בפוליטיקה כבר שניים וחצי עשורים זה פשוט לא מעניין. לקלינטון לא יהיה קל. אבל מול טראמפ יהיה לה הכי קל מבין כל האופציות האחרות. הדמוקרטים צריכים לשמוח.

תגידו מה שתגידו על טראמפ: הוא חולה אגו, נרקסיסט בצורה קיצונית, שקרן פתולוגי, חסר מוסר, ופרובוקטור דמאגוגי – הכל נכון. אבל מטומטם הוא לא. טראמפ גם לא שמרן – ע"פ העמדות שהביע בעבר לפני שהיה מועמד הוא סוג של ליברל אופורטוניסט בעמדותיו החברתיות. לטראמפ לא תהיה בעיה לשבור חזק למרכז, אם לא לשמאל הליברלי, יום אחרי הפריימריז אם הוא יחשוב שיהיה לו קל יותר לנצח כך את הילרי קלינטון. זאת אחת מהסיבות שגם הממסד הקיצוניים במפלגה הרפובליקאית מפחדים ממנו. טראמפ לוקח את כל תשתית הפחד והשנאה שייצרה המפלגה הרפובליקאית בשנים האחרונות, ומנתב אותם לתמיכה ברעיונות לאו דוקט רפובליקאים. אם תרצו, הוא משתמש בנשק של הרפובליקאים נגד עצמם, ועוד מבפנים.

וזו הגאונות של טראמפ. טראמפ הצליח להבין ולהפריד בין שורש הגרעין הפופליסטי שטופח על יד הרפובליקאים בעשור האחרון, לבין התפיסות הרפובליקאיות השמרניות שנלוו אליו; בין גרעין השייכות המפלגתית לבין הפריימינג (המסגור).

אפקט הפריימינג, שהחוקרים טברסקי וכהנמן קיבלו על הגדרתו בין השאר פרס נובל, מצא שאנשים ייטו לייחס לעצמם עמדות בנושאים מורכבים על סמך המסגור שבתוכו עמדות אלו מוצגות. במחקרים רבים נמצא שכאשר מציגים פתרון זהה כלשהו לבעיה לאנשים שונים ולחלקם אומרים שהפתרון הוא "דמוקרטי" ולאחרים אומרים "רפובליקאי", אנשים שמזדהים עם המפלגה הדמוקרטית ייטו במספרים גדולים לתמוך בפתרון הדמוקרטי ולהיפך. זאת גם כאשר אין שום קשר אידאולוגי או מהותי כלשהו בין עמדת המפלגה האמיתית לבין הפתרון או הבעיה שעל הפרק. אנשי מסיבת התה, אותה תנועה אולטרה שמרנית ופופוליסטית שחטפה את המפלגה הרפובליקאית בעשור האחרון, חשבו שהם שולטים באג'נדה המפלגתית: כל מועמד רפובליקאי חוייב להצהיר אמונים לערכים קיצוניים של אהבת הנשק, הדת הנוצרית, התנגדות לזכויות חד מיניים, התנגדות מוחלטת להפלות, ושנאת זרים. ואכן כולם יישרו קו עם ערכים אלו. גם המתונים ביותר מבין הרפובליקאים אולצו בשנים האחרונות להתחייב לערכים שלא בהכרח האמינו בהם בשביל לזכות בקולות. מועמדים מתונים יותר פשוט נעלמו או הפסידו הפסדים מביכים לנציגים קיקיוניים של מסיבת התה.

ואז בא דונלד טראמפ שלא שייך למסיבת התה. למעשה אנשי מסיבת התה מתנגדים לו ופוחדים ממנו. טד קרוז הוא הנציג של מסיבת התה וגם מארקו רוביו משויך אליהם הרבה יותר מטראמפ. טראמפ נתפס בעיניהם כליברל. נשוי בפעם השלישית, שערכים דתיים הם ממנו והלאה, ניו יורקי, תמך בעבר בהפלות ובנישואים גאים. טראמפ לא מייצג "שמרנות". אבל אותם אנשים שהצביעו בעבר לאנשי מסיבת התה מצביעים עכשיו לטראמפ בהמוניהם – מה קורה פה? אמריקה השתנתה, בין השאר בזכות התרבות הפופולרית, היא הרבה יותר סובלנית לערכים ליברליים ממה שחושבים. מה שהביא אנשים להצביע לאנשי מסיבת התה זה לא ההתנגדות להפלות ולהומואים – זה היה רק פריימינג – מה שהביא אותם להצביע זה רגשות פחד ושנאה. קסנופוביה במובן הכי עמוק ורחב. טראמפ הבין שאם הוא ישלוט בפחד, הוא ישלוט גם בכל הבוחרים שמונעים על ידי הפחד, ולא משנה מה יהיו עמדותיו בנושאים אחרים או מה הוא יגיד ויעשה בפועל. ואכן טראמפ לקח רק מסר אחד מכל המסרים השמרניים ורץ עליו, פמפם אותו, הקצין בכוונה, והפך אותו לשלו: הפחד מזרים. המקסיקאים, הסינים, האירופאים, הערבים, המוסלמים; כל מי שהוא לא אמריקאי. ועל גלי הפחד הוא חטף למפלגה הרפובליקאית ההמומה את כל המצביעים.

מצבו של טראמפ אולי טוב, אבל מצבה של המפלגה הרפובליקאית רע מאוד. טראמפ מתנהג כמועמד עצמאי ויש לשער שלקראת נובמבר מגמה זו רק תתחזק. צריך להבין שבנובמבר לא מצביעים רק על הנשיאות, מצביעים גם על שליש מהסנאט, כל בית הנבחרים, ועוד משרות מושלים, תובעים וחברי מועצות – אם המפלגה הרפובליקאית לא תהיה מאוחדת ולא תהנה מ"קצה המעיל" של המועמד שלה לנשיאות בקלפי – המשמעות יכולה להיות הרסנית. המפלגה הרפובליקאית יכולה להפסיד הרבה יותר מהנשיאות. השמחה לאיד היא שהם לגמרי הביאו את זה על עצמם. טראמפ הוא הקרמה של הרפובליקאים על הדה-לגיטימציה שעשו לאובמה.

עדכון פריימריז בארה"ב – התחזית לא השתנתה

אז מה קורה בפריימריז בארה"ב? בטח שמעתם הרבה דברים בימים האחרונים וכבר פנו אלי קוראים קבועים של הבלוג (תודה לכם!) בשאלה דואגת מה דעתי. כל הפרשנים שמיהרו להגיד שטראמפ בלתי מנוצח ממהרים עכשיו לנתח את ההפסד שלו ולהגיד כמה הוא נפגע. מנגד מסתכלים על התיקו במפלגה הדמוקרטית כנצחון גדול של סנדרס על קלינטון. שני הדברים לא מדוייקים:

מדינת איווה לא כזו חשובה. כל חשיבותה נובעת מזה שהיא ראשונה והיא הראשונה לחדד את המירוץ – אבל השפעתה בפועל על המירוץ שולית. בודאי שמבחינה אלקטוראלית (כמות הצירים שהיא מקנה למועמדים הזוכים לקראת נצחון בכלל הפריימריז) היא זניחה לחלוטין. איווה עצמה לא חשובה, אבל היא כן מגלה לנו הרבה דברים על המירוץ. מגלה ולא יוצרת. מגלה בגלל שהיא הראשונה שבה מתבצעת הצבעה בפועל ואפשר לבדוק את כוחם האמיתי של המועמדים מול הסקרים של עצמם.  ומה גילתה לנו איווה?

טראמפ קיבל כ10-15% פחות מכמה שחזו לו הסקרים של איווה ימים ספורים לפני הבחירות. מארקו רוביו שהגיע למקום השלישי קיבל כ5-10% יותר מכמה שחזו לו הסקרים. המשמעות היא שבפועל טראמפ הרבה הרבה יותר חלש בניהול בחירות בפועל מכמה שחוזים לו סקרים. ומארקו רוביו לעומתו הרבה יותר חזק. זו דינמיקה שאמורה להתבהר עוד יותר בשתי מערכות הבחירות הבאות בניו האמפשיר ודרום קרולינה. גם אם טראמפ ינצח בהם, ורוביו יגיע שני או שלישי, ההיפרשים ילמדו אותנו הרבה. אם טראמפ באמת חלש כפי שחזאים רציניים יותר חושבים, אזי שהוא יגיע לבחירות החשובות במדינות הגדולות והיקרות הוא צפוי להתרסק אל מול הציפיות. מולו רוביו, שיתחיל לקבל את תמיכת הממסד המלאה, יכול לזנק ובסופו של דבר בעוד חודשיים שלושה יסתבר שהיה לנו כאן נצחון קל וצפוי של מועמד הממסד השמרני המקובל ביותר – מארקו רוביו.

ובנתיים בצד הדמוקרטי – בשורות מאוד טובות להילרי קלינטון. ע"פ כל הסקרים המצב באיווה היה מאוד צמוד, בניו האמפשיר סנדרס מוביל ובכל יתר המדינות שצפויות להצביע הילרי מובילה בגדול. סנדרס היה צריך לנצח את הבחירות באיווה, או לפחות היה צריך שהילארי תשיג תוצאה טובה פחות מהסקרים שלה. בפועל זה לא קרה. אם כבר הילארי קיבלה אחוז קולות מעט יותר גבוה מהצפי בסקרים האחרונים שלה, וסאנדרס טיפה פחות. אלו בשורות טובות מאוד למי כרגע מובילה את הסקרים בכל המדינות החשובות ואם לא תהינה הפתעות נוספות בתחום שערוריית המיילים צפויה לנצח די בקלות את המירוץ.

אז בעצם אני נשאר בדיוק עם התחזית שנתתי כאן בבלוג לפני חודשיים: זה אולי יהיה ארוך, אבל בסוף אלו יהיו הילארי קלינטון נגד מארקו רוביו. סאנדרס אולי יהיה סגן של קלינטון בשביל למשוך צעירים (מצחיק שסנטור בן 72 הפך למגנט פוליטי של צעירים) ורוביו שנחשב שמרן מאוד במדינות מתונות בטח יבקש את כריס כריסטי מניו ג'רסי בתור סגן, או אם זה יסרב אז לפחות קארלי פיורינה בשביל לתת קונטרה לקול הנשי שילך לקלינטון.

וטראמפ? בעוד שנה, שנתיים, לדעתי נזכור אותו רק כעוד הערת שוליים במערכות הבחירות. איפשהו באמצע בין הרמן קיין לשרה פיילין.

אובמה הרפורמטור

בתגובה לידיעה על מפגש אובמה-קסטרו כתבתי בפייסבוק שאובמה יזכר בהיסטוריה, לצד לינדון ג'ונסון ופרנקלין רזוולט, כאחד הנשיאים הפעלתניים והמשפיעים ביותר לטובה על החברה האמריקאית. הדברים דורשים הסבר, במיוחד לקוראי העיתונות הישראלית שעדיין ממשיכה את השקר של "אובמה הנשיא הכושל". כדאי להתחיל מהסוף דוקא:  שנה וחצי לפני סוף כהונתו מצבה הכלכלי של ארה"ב טוב, מספר ההרוגים האמריקאים בקרבות ופיגועים הוא הנמוך זה שנים, מעמדה הבינלאומי של מעצמת העל בעולם איתן, והנשיא בתקופת "הברווז הצולע" מביא שתי רפורמות דיפלומטיות מהפכניות מול איראן וקובה.

פתיחת היחסים עם קובה, לראשונה מאז שנות החמישים, היא החלטה אמיצה ומתבקשת . קובה לא מהווה איום בטחוני על ארה"ב זה שנים ובטח שלא איום כלכלי. מאז סוף המלחמה הקרה הסיבה הרשמית היחידה לאמברגו האמריקאי הנמשך על קובה הוא "מצב זכויות האדם במדינה". מיותר לציין שארה"ב מקיימת קשרים דיפולטיים וכלכליים מלאים עם מדינות רבות שבהן מצב זכויות האדם גרוע בהרבה מזה של קובה. האמברגו היה לא אפקטיבי לאורך כל השנים (עובדה, פידל עדיין חיי והשלטון עבר בצורה חלקה לאח שלו), ולא אפקטיבי במיוחד עכשיו. אם כבר, חוקרים לטינים רבים טוענים שהאמברגו הוא מה שמונע מקובה לעבור מהפכה חברתית וכלכלית עמוקה יותר ומקבע את השלטון הקומוניסטי במקום. הסיבה האמיתית לאמברגו האמריקאי הארוך ביותר בכל הזמנים היא מניעת הגירה קובנית לארה"ב. מדיניות שלא מונעת הגירה לחלוטין כמובן, אבל מערימה קשיים על פליטים קובנים שרוצים לשמור על קשר עם בני משפחותיהם שנשארו מאחור. פתיחת היחסים עם קובה שמתבצעת עכשיו היא עוד צעד לקראת רפורמת ההגירה של אובמה וחיזוק הקשרים עם הקהילה הלטינית בארה"ב. חיזוק קשרים שצפוי עוד לעזור רבות ובצדק למפלגה הדמוקרטית במערכות הבחירות העתידיות.

* עוד בבחירות הראשונות בהן נבחר ב2008 יצר אובמה את "קואליציית המיעוטים" החדשה ישנה שמהווה את אמריקה האחרת, המגוונת והליברלית, שעומדת מול קואליציית  "השמרנים החדשים" של רייגן ומסיבת התה של האחים קוק ושלדון  אדלסון. קואליציית המיעוטים של אובמה כוללת כמובן את השחורים, את הנשים (שיעור ההצבעה הנשי לאובמה היה גבוה בכ10 נקודות משיעור ההצבעה לרומני ב2012), את הצעירים, יושבי הערים הגדולות, ומעמד הפועלים שנפגע במשבר הכלכלי הגדול. ב-2012 ועוד יותר עכשיו נוספו אליו גם ההיספנים האמרקיאים.

ארה"ב עברה שינויים חברתיים עמוקים בשמונה השנים האחרונות, גם לא פחות כתוצאה מאותו משבר כלכלי של 2008 שהתחיל ערב כניסתו של אובמה לתפקיד בשלהי כהונת בוש. אפרופו משבר כלכלי ב-2008, צריך לזכור שאובמה הוא זה שקיבל את הכלכלה מרוסקת ובתקופתו בזמן מהיר יחסית יצאה ארה"ב מהמשבר מחוזקת מתמיד. בשנה הראשונה לכהונתו העביר אובמה את הרפורמה הכלכלית החשובה זה עשורים בארה"ב שאפשרה לכל אדם להנות מביטוח בריאות בסיסי – כנהוג בכל מדינה מערבית מתוקנת אחרת. מבחינת הרפובליקאים מדובר היה בדגל אדום מוחלט, אבל היום רפורמת הבריאות היא כבר עובדה מוגמרת ונשיא רפובליקאי שינסה לבטל אותה יתאבד פוליטית. בתקופתו, ולאור תמיכתו הבלתי מסוייגת, חלה ההתקדמות המשפטית והחברתית הגדולה ביותר במתן שיוויון זכויות מלא לזוגות הומוסקסואלים – אולי המפהפכה החברתית הגדולה ביותר מאז מהפכת זכויות האזרח והמהפכה הפמיניסטית בשנות השישים. ועוד.

* ביחסי חוץ, עוד זירה שבה מואשם אובמה בכשלון על ידי העיתון הישראלי הנפוץ, אובמה הוא הצלחה מזהירה אחרי שמונה שנים קטסטרופליות של שלטון בוש. דוקטרינת אובמה של התערבות מוגבלת לצד מדיניות של גזרים וחתירה להסכמים הביאה לארה"ב בטחון יחסי, ושיקמה את מעמדה המרוסק. אובמה הגיע לעמדה כזו שהוא מסוגל להביא למשטר סנקציות על לא אחרת מאשר רוסיה של פוטין, רוסיה שבשלהי כהונת בוש יצאה למבצע צבאי בגיאורגיה בזמן אולימפיאדה, ונמצאת היום בבידוד בינלאומי ומשבר מוניטרי. את אל-קעידה חיסל אובמה, ודעאש למרות כל הPR מהווה יותר איום על מדינות ערב (שמשתפות פעולה מצידן עם המערב) מאשר ישירות על ארה"ב. שיפור משמועתי לעומת המצב הקודם בראייה אמריקאית.

* אתמול הכריזה רשמית הילארי רודהאם קלינטון על התמודדותה לנשיאות ארה"ב. קלינטון קיבלה מידית את תמיכתו של אובמה וצפויה לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית ללא תחרות ממשית. בעוד שנה וחצי היא תתמודד מול מועמד רפובליקאי שמרן (ההימור הבטוח שלי כרגע הוא ג'ף בוש כמועמד עם מארק רוביו כמועמד לסגן נשיא), ואם לא יהיו תקלות מיוחדות היא גם תנצח. הרפובליקאים ינסו לתקוף שוב ושוב על בנגזי, אבל את האמריקאי המצביע הפשוט, לכל אחד מאנשי הקבוצה של קואליציית המיעוטים של אובמה, בנגזי ממש לא מעניינת. כמו שאמר בעלה Its the Economy Stupid. ואתם יודעים מה, גם יחסי החוץ לא רעים. הקלינטונים בדרך לבית הלבן, ואובמה בדרך לדברי התהילה של ההיסטוריה האמריקאית.    

המרוץ לנובמבר 2012 – עוד ארבעה שבועות / המרוץ לינואר 2013 – עוד שלושה חודשים

בדיוק לפני ארבע שנים נבחרה ציפי לבני לעמוד בראשות קדימה ורה"מ דאז אהוד אולמרט התפטר מתפקידו על מנת לאפשר לה להרכיב ממשלה או ללכת לבחירות. הימים היו ימים של משבר כלכלי עולמי וחודש בודד לפני שארה"ב הלכה לבחירות היסטוריות בהן נבחר הנשיא האמריקאי השחור הראשון ברק אובמה. הבחירות בישראל כזכור התקיימו בחודש פברואר 2009 ובהן נבחר בנימין נתניהו ברוב מוצק. הנה עברו ארבע שנים ובארה"ב שוב הולכים לבחירות. ברק אובמה מתמודד על כהונה שניה (מיד נגיע לזה) בבחירות שיתקיימו בעוד חודש וראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, מכריז על הליכה לבחירות בעוד שלושה חודשים – ארבע שנים בדיוק אחרי הבחירות הקודמות. כולם מדברים על השיטה הנוראית שלא מאפשרת כאן למשול אך ראו זה פלא, ראש הראשות המבצעת הישראלית הצליח בדיוק כמו מקבילו האמריקאי להחזיק בשלטון ארבע שנים ועכשיו הולכים לבחירות כראוי.

אלא שיש הבדל אחד גדול: ברק אובמה נהנה מכ-50 אחוזי תמיכה בעוד שביבי נהנה מכ-35 אחוזים בסקרים בלבד. יחד עם זאת סיכוייו של נתניהו להיבחר מחדש לראשות הממשלה גבוהים בהרבה מאלה של ברק אובמה (וגם של אובמה לא נמוכים בכלל, מיד אגיע לזה, מבטיח). הסיבה היא שבישראל יש משבר מנהיגות ובמיוחד משבר ביכולת האופוזיציה להצמיח אלטרנטיבה שלטונית בת קיימה. המסקנה המתבקשת היא שאם יעשו שינויים בשיטה הישראלית הם צריכים להיות שינויים כאלה שיחזקו את מימד האחריותיות של הנבחרים כלפי הציבור וישפרו את יכולת האופוזיציה להוות אלטרנטיבה אמיתית לשלטון. לא להיפך – החלשת המנגנונים הדמוקרטים על ידי חיזוק מוגזם ובלתי מאוזן של הראשות המבצעת.

* קחו למשל את העימות האחרון שהיה בארה"ב – ברק אובמה הפסיד בעימות הפסד צורב וברור כל כך שהדבר הביא חלק מתומכיו הגדולים ביותר לפקפק האם הוא בכלל לוקח מספיק ברצינות את הקמפיין שלו עצמו לנשיאות. רומני נהנה ממומנטום חסר תקדים מבחינתו בסקרים ומרוץ שנראה היה גמור שבוע לפני זה נראה פתאום פתוח לגמרי. גם עימות הוא מוסד דמוקרטי מבורך שמאפשר להשוות בין המועמדים הריאלים לראשות המדינה ומפתח דיון ציבורי לגביהם. עימות בישראל לא חייב להיות כזה שיפיל את נתניהו, כלל וכלל לא, יתכן שנתניהו עם יכולותיו הרטוריות ינצח בעימות כזה –עימות יכול לחדד את ההבדלים בין המועמדים ולהציג לציבור אלטרנטיבות פוליטיות לשלטון. לא יזיק אם אזרחי המדינה, גם אם יבחרו מחדש בנתניהו, ידעו יותר טוב למה הם עשו זאת ואולי אפילו יגדילו את שיעורי התמיכה שלהם בו.

* ועכשיו למצב המרוץ בארה"ב היום, בדיוק ארבעה שבועות לפני מועד הבחירות, ונתחיל בנורת אזהרה: לא נכון יהיה להגיד שרומני מוביל פתאום את המרוץ או שהמרוץ צמוד לחלוטין. כן, אני יודע שכולנו שמענו על הסקר של חברת "פיו" שנערך בימים חמישי עד שבת ולפיו רוני מוביל על פני אובמה בארבע נקודות בעקבות העימות. אבל חשוב להבין שסקר אחד אינו מספיק בשביל ללמד על יתרון של מועמד בבחירות לנשיאות ארה"ב. למעשה על פי כל ההערכות האובייקטיביות (שלא לוקחות תחושות של פרשנים) ברק אובמה עדיין מוביל במרוץ שאינו צמוד. ראשית, מול הסקר של פיו ישנם סקרים נוספים, כולל מהיומיים האחרונים, שמראים שאובמה עדיין מוביל באחוזים בודדים ברמה הארצית. אגב בסכימה של סקרים שונים גם לפני העימות אובמה הוביל באחוזים בודדים בלבד בקול הפופולארי. שנית, וחשוב מכך, הסיבה שברק אובמה מוביל את המרוץ היתה ונשארה ברמת מדינות המפתח:

במערכת הבחירות הנוכחית יש בערך 8 מדינות מתנדנדות. מדינה מתנדנדת היא מדינה שהפרש הקולות על פי הסקרים בין המועמדים השונים בה צמוד מאוד או השתנה כמה פעמים לאורך הקמפיין הנוכחי. מתוך המדינות הללו, מספר מצומצם יותר נחשבות מדינות מפתח: מדינות מפתח הן מדינות שיש סיכוי שיכריעו את הבחירות לטובתו של אחד הצדדים. בצורה מעט אנטי-אינטואיטיבית, דוקא מדינות מתנדנדות פחות צמודות יש להן יותר סיכוי להפוך למדינת מפתח. מה שחשוב להבין הוא שמאז תחילת הקמפיין ועד היום, כולל סקרים שנערכו אחרי העימות, ברק אובמה מוביל בכל מדינות המפתח בצורה עקבית וכמעט תמיד בכל המדינות המתנדנדות למעט אחת (צפון קרולינה). מדינת המפתח החשובה ביותר היא אוהיו: אחרי פלורידה אוהיו היא המדינה המתנדנדת עם מספר האלקטורים הגדול ביותר, אבל שלא כמו פלורידה בה המרוץ צמוד ביותר, באוהיו לברק אובמה יש יתרון קבוע ולפעמים משמעותי בכל השבועות האחרונים. זו בדיוק הסיבה שאוהיו היא מדינת מפתח כל כך חשובה בבחירות הנוכחיות. כמעט ואין תסריט פוליטי שבו רומני מצליח לזכות בבחירות בלי לזכות באוהיו. רומני חייב למחוק את היתרון של אובמה באוהיו ולנצח נצחון דחוק בשביל שיהיה לו בכלל סיכוי סביר לזכות בבחירות הכלליות. אם רומני זוכה באוהיו הדבר אינו מבטיח לו את הנצחון בבחירות, אם רומני מפסיד באוהיו הוא מפסיד בטוח את הנשיאות. על כן סקרים באוהיו חשובים לפעמים הרבה יותר מסקרים ארציים. נכון לזמן פרסום הפוסט הזה אין לנו עדיין תמונה ברורה על המצב האמיתי באוהיו וצריך להמתין לראות. סקרים ראשונים מצביעים על מחיקת היתרון של אובמה אך עדיין הפירמות החשובות לא פרסמו סקרים עדכניים. רומני בנתיים משקיע את כל כספו ומרצו באוהיו. כמעט כל הקמפיין שלו מתרכז במדינה הזו בשבועיים-שלושה האחרונים. אבל אוהיו כאמור לא מספיקה לרומני. הוא צריך לזכות גם בוירג'יניה ופלורידה וגם בקולורדו או נבדה – כולן מדינות שנכון לעכשיו עדיין נוטות לטובת אובמה.

יחד עם זאת ברק אובמה צריך לחשוש מאוד והסיבה היא דוקא אותה תחושה כללית לא אוביקטיבית שעולה מהתקשורת האמריקאית. הבעיה הגדולה ביותר של אובמה היא שבגלל העימות הנוראי שבוע שעבר השתנה הנארטיב של הבחירות; אם לפני שבוע הסיפור המרכזי שהנחה את כל כלי התקשורת, כולל הימניים, היה מפולת השלג שנקראה הקמפיין של מיט רומני; מאז העימות הסיפור שונה לגמרי, גם בכלי התקשורת השמאליים: ברק אובמה עייף, לא משכנע, לא רוצה מספיק לזכות, נטש את התומכים שלו, לעומת מיט רומני הרעב, שרוצה את המנהיגות, רענן. עם סיפור כזה, בליווי התמיכה הגוברת בסקרים, מהר מאוד עשוי רומני להפוך למועמד מוביל באמת.

המזל של אובמה הוא שנשאר לו מספיק זמן לתקן. אם יש משהו שבתקשורת אוהבים יותר מסיפור של הצלחה זה סיפור של קמבק. העימות הבא ב-16 לאוקטובר יהיה קריטי מבחינתו של אובמה. הוא לא יכול להרשות לעצמו הפסד נוסף. הוא צריך לנצח והוא צריך להשיג את הנצחון בנחישות ובהצגת יכולת מרשימה. מיט רומני לא יתן לו נצחון כזה בקלות; רומני על גל ההצלחה משבוע שעבר מתכוון לשמור על המומנטום ולהכות בנשיא באותה אסטרטגיה שעבדה כל כך טוב בעימות בדנוור.

* בנתיים אצלנו התחילה רשמית מערכת הבחירות. אני מזמין את כל מי שעדיין לא קרא ורוצה לקרוא את הפוסט הקודם בבלוג משבוע שעבר בו כבר התחלנו כאן את הדיון בבחירות 2013. היום כבר חזרו שוב השמועות שציפי ליבני אולי תצטרף לשלי יחימוביץ. כפי שכתבתי כאן כבר יותר מפעם אחת, זה התרחיש הטוב ביותר שאני רואה כסיכוי להפיל את נתניהו. תחליט מה שתחליט ליבני, היא צריכה לעשות זאת בימים הקרובים.

גם מקורבים של אהוד אולמרט כבר הודיעו שהוא מתכוון לחזור. אני לא יודע לאן ומי בדיוק מחכה לראש הממשלה של מלחמת לבנון השניה ודו"ח וינוגרד, אבל מילא. בקדימה בטח ישמחו לקבל את מי שלדידם יציל אותם. אם לא בקדימה אז אולי במפלגת המדף החדשה של רמון? האם יכול להיות שחמש מפלגות שונות ירוצו לבחירות בשם "המרכז" – מפלגת לפיד, מפלגת מופז, מפלגת אולמרט, מפלגת ליבני ומפלגת ברק? אני מקווה שכולם זוכרים שבישראל אין בחירות אישיות וכל מפלגה צריכה להציג רשימה המתחרה על כניסה לפרלמנט דרך אחוז חסימה העומד על שני אחוזים מכלל קולות הבוחרים. לא כולם יגיעו לקו הסיום, אין סיכוי.

המרוץ לנובמבר 2012 – עדכון אוגוסט

הפעם דיון מיוחד בארבע נקודות על בחירת סגן, מצב המירוץ, האולימפיאדה, והקשר האיראני

* מיט רומני, אחרי חודש מאוד לא מוצלח מבחינתו בקמפיין לנשיאות, הכריז אתמול על בחירתו בפול ריאן, חבר קונגרס מויסקונסין, כמועמדו לסגן נשיא ארה"ב.  חבר הקונגרס ריאן הוא מטאור צעיר במפלגה הרפובליקאית: הוא נבחר לראשונה לקונגרס בגיל 27 בלבד בשנת 1999. בקונגרס האחרון מונה ליו"ר ועדת התקציב בקונגרס. בתפקידו זה היווה למעשה את האופוזיציה החריפה ביותר לממשל ברק אובמה בקונגרס הלעומתי. ריאן נחשב לאידיאולוג הכלכלי של המפלגה הרפובליקאית. ריאן היה זה שניסח את "מפת הדרכים לעתיד של אמריקה" שהיא למעשה מצע כלכלי שלם וקיצוני ששימש בסיס לכל הדיון הרפובליקאי בשנה האחרונה. מפת הדרכים של ריאן נחשבה בהתחלה כקיצונית גם על ידי הממסד הרפובליקאני הוותיק, אבל אחרי ההובלה הנחושה של ריאן בועדת התקציב, לצד תמיכה של צעירים ואנשי מסיבת התה הקיצונים שנבחרו לקונגרס ב-2010, הפכה התוכנית של ריאן למעשה למצע הכלכלי של המפלגה הרפובליקאית ב-2012. מיט רומני, שנתפס בעבר כמועמד מרכז פרגמאטי, אימץ את התוכנית של ריאן לחלוטין. לפחות כלפי חוץ. רומני ממשיך לנסות להתחנף לבסיס הרפובליקאי שממשיך להיות חשדן כלפיו. הבעיה היא שרומני לא מצליח למכור היטב את המסרים האידיאולוגים של הרפובליקנים החדשים. לא באותה ההתלהבות והשכנוע של צעירים כמו פול ריאן ומארק רוביו. בחירה באחד מהם היא על כן לא מפתיעה.

מצד שני היא יוצרת לרומני גם בעיות. הקלף החזק ביותר שהיה לרומני להציע הוא טענתו להבנה בכלכלה. הצלחתו הכלכלית, שהסבה לו גם צרות לא קטנות בקמפיין, נתפסת באתוס האמריקאי כסימן להצלחה בדוקה ויכולת כלכלית. הבחירה בריאן למעשה נותנת גושפנקה לתוכנית הכלכלית של ריאן (שגם ככה שלטה ברוב המפלגה הרפובליקאית) על פני תוכניתו של רומני העמומה הרבה יותר כיאה למועמד שרץ לנשיאות וצריך לתפוס את המרכז הפוליטי. עכשיו רומני למעשה ירוץ על התוכנית האידיאולוגית של סגנו. עובדה שכבר הביאה כמה פרשנים לשאול האם פול ריאן לא יעמוד טוב יותר בעימותים הפומביים מול אובמה באוקטובר.

* בכל אופן החדשות על בחירתו של ריאן אמורות לספק לקמפיין של רומני מעט רוח אחרי חודש נוראי. הכלכלה אמנם לא התאוששה פלאים בחודש האחרון, אבל המצב גם לא הורע. במצב כלכלי יציב ברק אובמה מנצח את רומני על פי כל המודלים. בעוד שאובמה מתרומם בכל הסקרים בכל מדינות המפתח, רומני לא מצליח לשמור על אחוזי התמיכה שכבר יש לו בסקרים הארציים. ביקור מאוד לא מוצלח מבחינה תקשורתית של רומני בחו"ל (בבריטניה, פולין וישראל), השאיר רושם רע על תדמיתו הבעייתית ממילא בכל נושא הנסיון המדיני. בנוסף פורסמו גילויים חדשים על פעילותו של רומני בחברה "ביין קפיטל", חברה שפירקה חברות אמריקאיות והרוויחה כסף מהעברתם לחו"ל כאשר רומני עמד בראשה. על פי המודל של נייט סילבר מהבלוג 538, סיכוייו של אובמה להיבחר מחדש עלו בחודש האחרון ל72%.

* בינתיים הנבחרת האמריקאית למשחקים האולימפיים של האולימפיאדה ה-30 הצליחה להביא את ההישגים הגדולים ביותר לנבחרת אמריקאית מאז שנות ה-80. 16% מכלל מדליות הזהב, ושבע מדליות זהב יותר מסין, הם הישג מרשים שאמור לעודד את מצב הרוח הלאומי באמריקה. וכשמצב הרוח הלאומי טוב, אז נשיא מכהן אמור להרוויח מהאווירה. אני במקום אובמה הייתי מארגן מסיבת ברביקיו גדולה על מדשאת הבית הלבן לכל חברי המשלחת האמריקאית למשחקים. הזדמנות התמונה המחויכת תהיה לשם שינוי לא פחות חשובה לו מאשר להם.

* האם מתקפה ישראלית באיראן באמת רעה לברק אובמה וטובה למיט רומני? אני חושב שבשלב הזה התשובה על כך היא דווקא הפוכה. בכל סקרי דעת הקהל בארה"ב שומר ברק אובמה על יתרון חד משמעי, וגדול, על מיט רומני בנושא המדיני-בטחוני. מסורתית המפלגה הרפובליקאית נתפסת ניצית יותר ומתאימה יותר להתמודדות עם משברים בטחוניים, אבל מאז כישלונות בוש במלחמת המפרץ השניה, וההצלחות של אובמה בלוב ובחיסול אוסמה בין לאדן, דוקא אובמה הדמוקרטי הוא זה שנתפס כרגע כמנהיג החזק יותר בזירה הבינלאומית. רומני לעומת זאת, ברוב הסקרים, נתפס כמבין יותר בכלכלה. הנה עוד סיבה לבחירה בפול ריאן – רומני מחזק עוד יותר את הצד החזק שלו בתקווה ליצור משקל קריטי בנושא אותו הציבור תופס כחשוב ביותר למערכת הבחירות (הנושא הכלכלי). למעשה, הנושא המדיני בטחוני נמצא בשפל גדול בהעדפות הבוחרים לבחירות. פחות מ-5% מהציבור האמריקאי חושבים שזה הנושא החשוב ביותר במערכת הבחירות.  מתקפה ישראלית באיראן יכולה לשנות דרמתית את המאזן הזה ולהעביר את מירב הפוקוס התקשורתי והפוליטי מהזירה הכלכלית לזירה המדינית. מיט רומני ופול ראיין, חסרי כל נסיון מדיני בטחוני, יתקשו מאוד במצב כזה לעמוד בסדר היום הפוליטי החדש. הכלכלה תזוז לשוליים, וברק אובמה, בהנחה שלא יפשל בגדול בהתמודדות עם האירוע, יהנה מתרגום נסיונו המדיני להצלחה מוחצת בבחירות בנובמבר. ביבי אולי עדיין לא מעודכן, אבל יכול להיות שבעקבות הבחירה בפול ריאן כבר היום יקבל שיחת טלפון משלדון אדלסון שתסביר לו שבעצם לא כל כך נוח לתקוף לפני נובמבר. בשביל להמתיק את התרופה יבטיח אדלסון לביבי שנשיא רפובליקני בבית הלבן בינואר יהיה סימפטי בהרבה לאפשרויות התקיפה. אהוד ברק יאלץ שוב להמתין.

המירוץ לנובמבר 2012 – עדכון מרץ

מצב המירוץ הרפובליקאי נכון להיום: מיט רומני מוביל עם 521 צירים, ריק סנטורום שני עם 253 צירים, ניוט גינגריץ עם 136, ורון פול עם 50. דרושים 1144 צירים בשביל לזכות. 1324 צירים עדיין לא נבחרו.

* אנחנו כבר בעיצומו של חודש מרץ ועדיין אין מועמד מוסכם למפלגה הרפובליקאית. בנוסף, הולכים וגדלים הסיכויים שלראשונה מזה כמה עשורים יגיעו הרפובליקאים לוועידה באוגוסט ללא מועמד. הקורא שניזון מהתקשורת הישראלית בלבד, או אפילו כאלה שמרפרפים בתקשורת האמריקאית, יכול לחשוב שיש משמעות לניצחון של רומני במדינה זו או אחרת, או לניצחונות המפתיעים של ריק סנטורום בשבוע שעבר. ככה למשל מנבאים הסקרים למיט רומני ניצחון בטוח מחר באילינוי ותהיו בטוחים שתקראו על זה אחרי מחרתיים בעיתון. אבל האמת היא שלשאלה מי מנצח באיזו מדינה משמעות קטנה מאוד בשלב זה. היה לה אולי משמעות בתחילת מערכת הבחירות שם ניצחונות ברורים לאחד מהמועמדים היו יכולים לבנות מומנטום שיביא להכרעת המאבק בשלב מוקדם, אבל עכשיו… עכשיו הולכים עד הסוף.

הסיבה לכך היא שכמעט בכל המדינות בארה"ב שיטת חלוקת הצירים של המפלגה הרפובליקאית היא שיטה יחסית, או יחסית למחצה. זאת שלא כמו השיטה של הדמוקרטים (המדמה את השיטה בבחירות הכלליות) של "הזוכה לוקח את כל המושבים". מתן שרקנסקי, חבר שלומד היום  ברוצ'סטר ובעבר באוניברסיטה העברית, פרסם לפני שנתיים מאמר אקדמי שהראה שאם לדמוקרטים היתה שיטה יחסית בדומה לרפובליקאים ב-2008, הילארי קלינטון היתה צפויה לזכות בפריימריז ולא אובמה. השיטה הנוכחית של הרפובליקאים היא זו שמעמידה את רומני במצב בעייתי ומסוכן. מצד אחד הוא עדיין המועמד המוביל, יש לו יותר מכפול מהצירים מכל מועמד אחר, והוא צפוי לזכות בעוד מדינות גדולות שעדיין לא הצביעו כמו ניו יורק וקליפורניה. אבל בגלל האלמנט היחסי הוא לא מצליח לתרגם את הניצחונות שלו במדינות הגדולות להכרעת המירוץ. רומני לא מתמודד מול מועמדים בודדים – הוא מתמודד מול קואליציה של מתנגדים שמשיגים צירים בכל מדינה ומדינה.

ניוט גינגריץ חשף את האסטרטגיה המתוכננת שלו בנאום סיכום הפריימריז של שבוע שעבר: גינגריץ מתכוון לרוץ עד הסוף, והוא אינו סופר את הקולות שלו לבד, הוא סופר את הקולות שלו ביחד עם סנטורום. אנחנו רגילים שבמערכות בחירות על תפקיד אחד פיצול קולות בצד מסוים של המפה (במקרה הזה השמרני יותר) מחליש את הצד המפוצל ומעצים את הצד המאוחד (במקרה שלנו רומני, המתון). אבל בגלל האלמנט היחסי של חלוקת הצירים זה לא המצב במערכת הבחירות הזו: אם גינגריץ יפרוש עכשיו מהמרוץ זה נכון שרוב מסיבי מתומכיו יעברו לתמוך בסנטורום וכך סנטורום יצבור אולי עוד כמה "ניצחונות",אבל מצד שני מיעוט מצביעים אולי בכל זאת יעבור לרומני או לרון פול. מצביעי גינגריץ אחרים אולי יבחרו להישאר בבית ולא לבוא כלל להצביע. מנגד מציע לנו גינגריץ אסטרטגיה אחרת: הוא ירוץ עד הסוף ויצבור מעט צירים בדרך פה ושם. אז, בוועידה באוגוסט, הוא יעשה עם סנטורום דיל – כל הצירים שלו בתמורה לסגנות נשיא. לסנטורום לא תהיה ברירה אלא להסכים. בהנחה שלשניהם ביחד, אולי עם עוד כמה פורשי פול, יהיו יותר צירים מלרומני הם ינצחו. על פי החישוב הזה המצב היום הוא למעשה: מיט רומני עם בערך 550 צירים מובטחים וסנטורום-גינגריץ עם 390 (בכל מקרה רומני עדיין מוביל).

* איך כל זה משפיע על המרוץ הגדול לנובמבר וסיכויי הזכיה של אובמה? אובמה עדיין מתמודד מול עצמו ובחודש האחרון הוא ספג ירידה חדה בסקרים כפי שכתבתי בפוסט משבוע שעבר. עיקר הירידה מוסברת בגלל העליה במחירי הנפט והסתבכות מדיניות החוץ האמריקאית באפגניסטן. אבל עד נובמבר יש עוד זמן רב ולכן להסתכל על אחוזי תמיכה בהתחשב במציאות אובייקטיבית זה לא מאוד מועיל. עדיף לנסות להבין מה עושים הפריימריז לסיכויי הזכייה של מועמד רפובליקאי כל שהוא,  ומול מי יהיה לאובמה יותר קשה בנובמבר:

יש פרשנים שמשווים בין מערכת הפריימריז הארוכה והיצרית של הרפובליקאים עכשיו לזו של אובמה והילארי במפלגה הדמוקרטית ב-2008.   פרשנים אלה מפנים את תשומת ליבנו לכך שהמאבק בין אובמה להילארי לא רק שלא פגע במפלגה הדמוקרטית, בסופו של דבר הוא כנראה רק חיזק אותה, המריץ את הבוחרים, והפך את המועמד ברק אובמה למועמד טוב יותר. מחקרים אקדמיים שונים מאששים את המגמה לפיה מערכות פריימריז ארוכות וצמודות מרמזות דווקא על מועמדים חזקים שמתחרים על מי ינצח את בעל התפקיד המכהן. אבל בכלל לא בטוח שזה המקרה שעומד לפנינו. ב2008 רוב המצביעים הדמוקרטים חשבו שגם הילארי וגם אובמה הם בחירות מצוינות והתקשו לבחור מבין שניהם. בסקרים נמצא שכמעט כל הדמוקרטים רצו לראות את אובמה והילארי רצים ביחד ורק לא ידעו להחליט מי צריך לעמוד בראש הכרטיס. המצב במפלגה הרפובליקאית היום הפוך: הרפובליקאים למעשה לא מרוצים מאף אחד מהמועמדים. הם מביעים בסקרים הסתייגויות חריפות מכולם ולמעשה בוחרים על דרך השלילה – את מי הם שונאים יותר. לא רק שהם לא רוצים לראות אותם רצים ביחד בכרטיס משותף, אחת מהסיבות המרכזיות להצביע למועמד ריק סנטורום למשל היא חוסר הרצון לראות את הפרצוף של מיט רומני בכל כרטיס רפובליקאי. במצב כזה קשה לראות את המפלגה הרפובליקאית מרוויחה משהו מהתמודדות הארוכה. ובכל זאת יכול להיות שבחירה של מועמד מוסכם באוגוסט תיצור התלהבות זמנית מהמועמד, התלהבות שאולי (בדגש על אולי) תחזיק עד נובמבר.

הסיוט של הרפובליקאים כמפלגה הוא אבל התרחיש בו האסטרטגיה של גינגריץ תצליח והוא יכפה על המפלגה כרטיס סנטורום-גינגריץ. יש שני כללי ברזל בפוליטיקה אמריקאית:  אחד, המועמד הנבחר בפריימריז שובר מיד למרכז בשביל לתפוס את המצביעים העצמאיים. שתיים, המועמד לסגן הנשיא צריך להיות ההפך מהמועמד לנשיאות; אם המועמד לנשיאות נתפס שמרן וחסר נסיון, הוא צריך סגן ליברלי ורצוי עם נסיון צבאי. כרטיס של סנטורום-גיגריץ שובר את שני כללי הברזל הללו באופן גס: מדובר בקואליציה של ארכי שמרנים, דתיים, שנתפסים על ידי חלק גדול מהמרכז האמריקאי (שלא לדבר על השמאל) כהזויים. מול כרטיס כזה לאובמה אמור להיות משחק קל. עוד סיבה שבגללה סביר להניח שרומני אחרי הכל, יהיה המועמד.

ביבי, גינגריץ והסופר-פאק

ניוט גינגריץ, מי שהפך כנראה שוב למועמד המוביל לראשות המפלגה הרפובליקאית בארה"ב (עוד על כך ועל איך זה קרה בשבוע הבא), הוא החלום הורוד של בנימין נתניהו. לא רק בגלל שהם שותפים לאותה אידיאולוגיה רפובליקאית כלכלית; או בגלל שגינגריץ אמר לעיתון יהודי אמריקאי בחודש שעבר שאין דבר כזה עם פלסטיני; או בגלל שגינגריץ תוקף את מדיניות הנשיא אובמה כלפי ישראל בכל הזדמנות שנושאי חוץ עולים לדיון. אלא קודם כל בגלל הקשר ההדוק שבין נתניהו לבין גינגריץ – שניהם נהנים מאותו פטרון: שלדון אדלסון.

אדלסון, האמריקאי השמיני בעושרו בעולם כולו, שילם מיליונים מכיסו הפרטי למימון החלק הארי בקמפיין של גינגריץ לנשיאות. כשגינגריץ פיגר אחרי כולם בסקרים ונחשב למועמד מת שלא זוכה לתרומות או תמיכה מאף גוף מרכזי, שלדון אדלסון תרם לו מיליוני דולרים והשאיר אותו במרוץ. לא פלא שגינגריץ הגדיר את הזוג אדלסון כחברים הקרובים ביותר שלו. על פי החוק האמריקאי אדלסון לא יכול לתרום את כל הכסף הזה ישירות למועמד, הוא צריך לעשות את זה דרך מנגנון עוקף שזוכה לביקורת נוקבת בחודשי הקמפיין האחרונים: הסופר-פאק. הסופר-פאק הוא בעצם סוג של עמותה שיכולה לאסוף כמה כסף שהיא רק רוצה ללא שום הגבלה, פיקוח או שקיפות תורמים. היא יכולה לעשות עם הכסף הזה מה שהיא רוצה, ובמקרה של קמפיין בחירות זה אומר לפרסם, לשדר ולהפיץ איזה מודעות שהיא רוצה בעד המועמד שלהם או נגד המועמדים האחרים. התנאי החוקי היחיד הוא שאסור לעמותה לתאם באופן רשמי את הקמפיין שלה ישירות עם המועמד לנשיאות; כל עוד המועמד לנשיאות לא יושב בחדר עם הבעלים של העמותה והם מתאמים ביחד את הקמפיין שלהם, הכל בסדר. מנגד ברור לכל שהסופר-פאקס הללו הם למעשה צינור הלבנת הכספים של הקמפיינים הנשיאותיים. כל מועמד מחזיק סופר-פאק כזה שמשיג תרומות של מיליונים ללא פיקוח ומוציא אותם ללא הבחנה תוך רמיסת האמת (בתשדירים שקריים ומניפולטיביים) והאתיקה הפנים מפלגתית (בפרסומות נגטיביות מכוערות על מועמדים אחרים). כל זאת כאשר המועד עצמו לכאורה נקי מכל אשמה או קשר פורמאלי לעמותה שפועלת עבורו.

בישראל המצב שונה, בישראל אסור לגייס כסף לצורך קמפיין בחירות בניגוד לחוק מימון מפלגות גם דרך עמותות. בישראל גם לא קיימת האפשרות החוקית ליצירת סופר-עמותה שיכולה לאסוף כמה כסף שהיא רק רוצה לאיזו מטרה שהיא רק רוצה בלי פיקוח או שקיפות. ממילא, שלא כמו באמריקה, אסור בישראל לפרסם קמפיינים פוליטיים בטלויזיה בזמן פרסומות מסחריות. אבל עובדות אלו לא מנעו משלדון אדלסון לאמץ את אותה פרקטיקה של סופר-פאק בישראל: לסופר-פאק של אדלסון בישראל קוראים "ישראל היום". את כל המיליונים שאדלסון היה רוצה להשקיע בקליינט שלו נתניהו, אך לא יכול חוקית, הוא השקיע בחברה שפתחה יומון המחולק חינם ברחובות ישראל. העיתון מהלל את נתניהו ומבקר את כל יריביו: בשמאל, במרכז, ובימין, במפלגת הליכוד פנימה ובארה"ב.

* אבל האומנם נתניהו צריך לשמוח על הצלחת עמיתו לקליינטורה בארה"ב? יש לזכור שבמשחק הגדול שנתניהו משחק (ומערב את מדינת ישראל כולה בתוכו) הוא מהמר על הפסד לנשיא הדמוקרטי בנובמבר. נתניהו יודע היטב שכל המהלכים שהוא עשה בשנתיים האחרונות להרחיק עצמו מהממשל הנוכחי בארה"ב ולהתקרב לפלגים הקיצוניים במפלגה הרפובליקאית ישתלמו אך ורק אם אובמה יפסיד. אם ברק אובמה ינצח בבחירות בנובמבר, נתניהו ימצא את עצמו מול נשיא דמוקרט חזק, בקדנציה השניה שלו, שאין לו מה להפסיד, ובו נודה על האמת – לא סובל את נתניהו ואף נוטר לו טינה על הקדנציה הראשונה.

בחירתו של גינגריץ הפרובוקאטור למועמדות המפלגה הרפובליקאית על חשבונו של מיט רומני המתון משמעה ירידה משמעותית בסיכויים של הרפובליקאים לפנות למרכז ולזכות בנשיאות. גינגריץ הוא גם המועמד הכי פחות אהוד בכלל הציבור האמריקאי מבין כל המועמדים וגם רוב מבין הרפובליקאים עצמם (שלא לדבר על עצמאיים ודמוקרטים) רואים בו כאופציה לא מקובלת למועמדות. אם ביבי רוצה שאובמה יפסיד, אולי מוטב היה לו לשכנע את אדלסון לתמוך במישהו אחר.

אולם חמור מכך, קמפיין הנשיאות של גינגריץ נגד אובמה עשוי להרע עוד יותר את יחסי הממשל האמריקאי וישראל. אובמה והדמוקרטים יודעים היטב מי הפטרון הכלכלי של ניוט גינגריץ ובנימין נתניהו. אדלסון גם לא מכחיש בפומבי את העובדה שהדבר שהכי מעניין וחשוב לו הוא ישראל ומדיניות החוץ שלה, גם בהקשר האמריקאי. יש לצפות שגינגריץ המועמד ימשיך את הקו שכבר התחיל בו וימתח קו מפריד בין המדיניות האמריקאית בראשותו כלפי ישראל לעומת המדיניות הנוכחית של הממשל. בכך, מסורת רבת שנים שבה התמיכה האמריקאית הבלתי מעורערת בישראל היא בקונסנזוס וחוצת מפלגות, תשבר ותתעוות. השסעים הפוליטיים הפנים ישראלים יהפכו לשסעים פנים אמריקאים בין המפלגות. המשמעות לישראל באופן כללי מסוכנת, אך ספציפית לממשלת נתניהו היא עלולה להיות הרסנית. במידה ואובמה אכן יבחר לנשיאות בפעם השניה לא רק המחלוקת עם נתניהו תהיה במוקד היחסים עם ישראל כי אם גם העימות עם המועמד המובס גינגריץ. כל השפעה ממתנת שהיתה לישראל על הממשל האמריקאי במקרה כזה, תעלם כלא היתה.

המירוץ לנובמבר 2012 – אוקטובר 2011

* בינתיים באמריקה המרוץ למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב מתחמם. מאז אוגוסט נערכו לא פחות משמונה עימותים בין המועמדים הרפובליקנים לנשיאות. אפשר רק להעריך ולקנא במסורת הותיקה הזו של עימותים – מסורת שקיימת כמעט מיום הקמתה של ארה"ב. העימותים סיפקו כמה הפתעות ותהפוכות בשבועות האחרונים. המפתיעה ביותר היא עלייתו של הרמן קיין בסקרים. קיין, מועמד שחור, ללא עבר במשרה ציבורית וכמעט ללא תמיכה של הממסד הרפובליקני, מטפס בסקרים. הוא פרץ לשלישיה המובילה לפני כשלושה שבועות וכיום הוא מוביל בסקרים לפני כל המועמדים האחרים. הביוגרפיה של קיין לא מבטיחה טובות: ניסיונו הניהולי הוא בניהול רשת פיצריות בינונית; את נסיונו הפוליטי צבר בהיותו לוביסט ראשי – ראש שדולת המסעדנות בושינגטון בשנות ה-90; כלוביסט תמך בתעשיית הסיגריות, לחם נגד החמרת ההגבלות על שתיית אלכוהול, והתנגד לרגולוציות על ענף המזון. בקמפיין לנשיאות הנוכחי הספיק להכחיש את אשמת האדם בהתחממות גלובלית, האשים את המובטלים עצמם במצבם (לעומת העסקים הגדולים שרק מיצרים עבודות לדידו), הביעה דעה לפיה הומוסקסואליות היא בחירה ועוד. תוכניתו הכלכלית הפשטנית, 999, מציעה מס אחיד לכל (9% מס הכנסה, 9% מס חברות, 9% מס מקומי) והיא בבחינת רגרסיה של כמעט 100 שנה ללפני ההמצאה של מס פרוגרסיבי. נוכח העובדות הללו, מפתיעה עוד יותר העובדה שהוא לא המועמד הרפובליקני הקיצוני ביותר לנשיאות ארה"ב: ריק פרי ומישל באקמן קיצוניים ממנו, ולזה הראשון יש גם סיכוי ממשי לזכות במועמדות המפלגה.

* ריק פרי, מושל טקסס הנוכחי, יורש בוש וכומר אונגליסטי שארגן תפילות המוניות נגד אובמה, נכנס למרוץ בסערה בתחילת אוגוסט. היו כבר מי שהכתירו אותו כמועמד הוודאי לזכייה. אך מאז שהצטרף פרי לעימותים הוא החל רק לרדת בהתמדה בסקרים. לעומת ריק פרי הנלהב והמכשף (את מי שאוהב את הסגנון) של הדרשות ההמוניות בטקסס, ריק פרי של העימותים נראה כמועמד משעמם שלא מצליח לשמור על מסרים קוהרנטיים ולהתבלט מול יריבו הברור מיט רומני.

* ואכן הזכיה של הרמן קיין או ריק פרי במועמדות המפלגה, או בבחירות הכלליות, עוד רחוקה. המועמד המוביל לזכיה (להבדיל מהובלה בסקרים כאמור) הוא עדיין מיט רומני. מועמד מתון יחסית שנחשב מומחה בכלכלה ונהנה לתמיכת מרבית הצמרת הממסדית הרפובליקנית. הוא גם עשיר כקורח מה שלא מזיק אף פעם בקמפיין לנשיאות בארה"ב. שני החסרונות הגדולים שלו בהתמודדות הפנימית בתוך המפלגה, היותו מורמוני ורפורמת הבריאות אותה העביר במדיתנו מסצ'וסטס, יהפכו ליתרונות בהתמודדות הארצית מול אובמה. בעבר נחשב כאפור ולא כריזמטי במיוחד. זה אולי עדיין נכון, אבל העימותים האחרונים שיפרו במשהו את התפיסה הזו; רומני הצטיין בעימותים, הוא נראה מקצועי ומיודע יותר ממתחריו, וגם הצליח לעקוץ אותם בנלהבות לא פעם.

* אז מי יזכה? אין לדעת בשלב זה. הכל תלוי באיווה וניו המפשיר, שתי המדינות שיקימו פריימריז ראשונות בתחילת ינואר. איווה תהיה הראשונה לבחור ב-3 לינואר. אם מיט רומני יזכה באיווה, ניצחונו בניו המפשיר (מדינה מתונה יחסית) יובטח וכך נראה גם המועמדות בנשיאות. אם מועמדים מובילים עם כסף רב זוכים בהתחלה כבר אי אפשר לעצור אותם. איווה היא לכן המבחן הגדול ביותר של ריק פרי והרמן קיין: אם אחד משניהם יזכה באיווה כל העיניים יהיו נשואות לניו המפשיר שבוע בדיוק אחר כך. נצחון נוסף בניו המפשיר יבנה מומנטום שיאפשר המשך מירוץ צמוד מול רומני שיישאר בודאי עד הסוף (עם כל המזומנים שברשותו). אפשר להעריך שאחרי הפריימריז בניו המפשיר, המועמדים האחרים והלא חשובים לראשות המפלגה (יש לא פחות מ-10 מועמדים בשלב זה) יתחילו לפרוש בזה אחר זה. פרישתם והתייצבותם מאחורי אחד המועמדים המובילים יביאו גם כן לבניית מומנטום לעבר נצחון. בסוף ינואר יתקיימו פריימריז בפלורידה, מדינה גדולה שהקדימה השנה את הפריימריז שלה למועד מוקדם מיתר המדינות הגדולות שיבחרו בחודש מרץ. הצפי הוא שאחרי הפריימריז בפלורידה כבר יתבהר סופית מי המועמד שעתיד לזכות במועמדות המפלגה. כך יתחיל המרוץ הארצי לבית הלבן שנה שלמה לפני מועד השבעת הנשיא בינואר 2013.

* ומה עם אובמה? כנשיא מכהן הוא עדיין המועמד המוביל לזכיה בנובמבר 2012. אבל לאובמה יש בעיה רצינית – הכלכלה טמבל! אוי הכלכלה האמריקאית. אובמה נבחר לתוך המשבר הכלכלי החמור ביותר שידעה ארה"ב מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת. משבר שנוצר על ידי החברות הפיננסיות הגדולות ולאחר שמונה שנים של דה רגולציה בהנהגת בוש והרפובליקנים. המצב בארה"ב עדיין גרוע וכלכלנים בכירים חוזים משבר עולמי חמור עוד יותר בשנים או בחודשים הקרובים. החמור מכל, מבחינתו של אובמה, הם אחוזי האבטלה הגבוהים בארה"ב ואי יכולתו להעביר בקונגרס תוכניות שיעזרו לזה. ההישגים הלא מבוטלים במישור החוץ לא מעניינים את האמריקאים, גם לא העובדה שמי שמונע מאובמה להעביר תוכניות כלכליות הם הרפובליקנים; רוב הציבור האמריקאי מאשים את הממשל האמריקאי הנוכחי באחריות למצב הכלכלי. גרוע עוד יותר, רוב הציבור האמריקאי (אידיוט) ולא חושב שהטייקונים הפיננסים הגדולים אשמים במצב או שצריך לפקח עליהם. הרפובליקנים מצליחים למכור לציבור את המסר שהממשלה היא הבעיה ולא הפתרון. זה לא אומר שאובמה יפסיד בטוח, מצבו עדיין סביר והוא בהחלט יכול להתאושש ולסחוף את הבחירות בעוד שנה. אבל אם המצב הנוכחי ימשיך והקמפיין של אובמה לא ישתנה לטובה הוא בהחלט יכול להפסיד. תרחיש שנדמה היה בלתי סביר לפני שנתיים.

עדכונים נוספים בעתיד. מאמר ראשון בסדרה.