עונת הפריימריז הסתיימה

* לפני שמונה שנים בדיוק הפסידה הילארי קלינטון בפריימריז הדמוקרטים והודתה למועמד הצעיר ברק אובמה שהביס אותה. בשעתו תמכתי בהילארי וחשבתי שאין ראוי ממנה להיות הנשיאה האישה הראשונה של ארה"ב של אמריקה. ברק אובמה, חשבתי, יכול לחכות לסיבוב הבא כסגן נשיא. אבל אובמה הוכיח שהיה המועמד הנכון בזמן הנכון לציבור האמריקאי. אובמה היווה שינוי רדיקלי ומלהיב שאמריקה הייתה זקוקה לו נואשות אחרי שמונה שנים קשות של הנשיא ג'ורג' בוש ובעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז השפל הגדול. היום הילארי נתפסת כמלהיבה הרבה פחות. יותר מידי שנים בפוליטיקה עושים את זה למועמד. ובכל זאת מדובר בחתיכת היסטוריה שהגיע הזמן שתקרה. אישה נשיאה ראשונה ברפובליקה הדמוקרטית המודרנית הראשונה והחשובה ביותר בעולם ארה"ב. היום הבטיחה הילארי קלינטון סופית את מועמדותה לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית ואין מנוסה ומוכנה ממנה לתפקיד. הילארי תהיה נשיאה מצויינת ותעשה היסטוריה עם עצם היבחרה, אם תבחר (קל מאוד זה לא יהיה בכל מקרה). הגיע הזמן להתחיל להתלהב שוב.

* טראמפ הוא לכל הפחות מועמד שנוי במחלוקת. על פי סקרי דעת קהל הוא המועמד עם אחוז הסלידה הגבוה ביותר בהיסטוריה. בכירי המפלגה הרפובליקאית מתנערים ממנו ומסרבים לתמוך בו, למרות זכייתו בפריימריז. טראמפ מצידו ממשיך להשניא את עצמו על אוכלוסיות דמוגרפיות שלמות ובראשם ההיספנים (קהילה חשובה מאוד במדינות מפתח כמו אריזונה, נבדה ופלורידה) ונשים (שחשובות בכל מקום). זה לא אומר שהוא בהכרח יפסיד בגדול, אי אפשר לקבוע עמדה נחרצת כזו בשלב זה, כאור קל זה לא יהיה. טראמפ מועמד מפתיע שהוכיח את עצמו כקמפיינר מעולה בבחירות הפנימיות במפלגה הרפולבליקאית. הוא מעניין מאוד ושולט בצורה דומיננטית בדיווחי התקשורת. הוא מלהיב בצורה יוצאת דופן את תומכיו הרבים – רובם לבנים, שמרנים שמגיעים ממעמד הפועלים האמריקאי במדינות שמרניות. אבל אני חוזר לנקודה הראשונה, ועליה לא יכול להיות ויכוח כי זו עובדה: טראמפ מועמד שנוי במחלוקת  שמעורר הרבה התנגדות. וזה מהווה בעיה גדולה  מאוד עבור המפלגה הרפובליקאית.

כתבתי על זה כאן בעבר אבל שווה להתעכב בנקודה – ביום הבחירות הכלליות בארה"ב בנובמבר נדרשים הבוחרים להצביע בשורה של הצבעות, לא רק לנשיא. כל בית הנבחרים עומד לבחירה, שליש מחברי הסנאט, מושלים, נציגים מקומיים, אפילו ראשי ערים וחוקים מדינתיים שונים. תופעה קבועה היא שבבחירות לנשיאות עולים שיעורי ההצבעה גם ליתר המשרות הנבחרות בהשוואה לבחירות אמצע (בחירות שבהן לא בוחרים נשיא). בנוסף ככול שמערכת הבחירות לנשיאות נתפסת כתחרותית יותר, ככה שיעורי ההצבעה עולים עוד יותר. המועמדות של טראמפ צפוייה אולי להגביר את שיעורי ההצבעה שלו במדינות רפובליקאיות עמוקות ממילא, אבל תגביר עוד יותר את שיעורי ההצבעה של הדמוקרטים המפחדים ממנו במדינות הדמוקרטיות והמתנדנדות.

מנגד בוחרים רפובליקאים רבים, שלא מרוצים ואולי אף חוששים מטראמפ – ילכו אולי להצביע לו (משנאת קלינטון) אבל יבקשו למתן במשהו את הצבעתם למועמד המקטב טראפ. כאן אנחנו נכנסים לתופעה שמכונה בספרות מדע המדינה "הצבעה פיצויית"; אנשים שמצביעים בפתק אחד לנשיא, אך בפתק השני מנסים לאזן את הצבעתם הראשונה על ידי הצבעה לחברי קונגרס מתונים מהמפלגה השניה. מדובר בתופעה שנצפית במיוחד בבחירות אמצע, אבל מספיק שתתרחש בשיעורים של כמה אחוזים בודדים כבר בבחירות האלה והתוצאה יכולה להיות דרמתית: הרפובליקאים עשויים להפסיד עד 6 מושבים בסנאט מה שיתן לדמוקרטים רוב לאישור המועמד שלהם לבית המשפט העליון (הם צריכים להמיר רק 4 חברי סנאט). גם בבית הנבחרים עוד יכולות להיות הפתעות (למרות שיהיה קשה למחוק את הרוב הרפובליקאי לגמרי). גם מושלים רפובליקאים במדינות מפתח עלולים להתקשה. מצד אחד נראה ירידה במחוייבות המפלגתית של המצביעים הרפובליקאים, ובצד השני, אצל הדמוקרטים, הפחד מטראמפ עשוי לסייע להגביר את שיעור ההצבעה הדמוקרטי ואת המחוייבות למועמדים דמוקרטים בתחרויות צמודות.  

* הרפובליקאים יודעים את זה. הם מפחדים מזה. מועמדים שירגישו את הכסא שלהם רועד עשויים להתנער עוד יותר מהמועמד שלהם לנשיאות עד נובמבר. המפלגה הדמוקרטית צריכה לנצל את ההזדמנות שנוצרה להם ולהתאחד במהרה. עונת הפריימריז הסתיימה וכאמור, הגיע הזמן להתחיל להתלהב.

 

הגולם קם על יוצרו: הפופוליזם הגאוני של טראמפ

כפי הנראה, כל הפרשנים והמומחים, ואני בתוכם, טעינו בכל הערכות המוקדמות ודונאלד טראמפ מסתמן כמנצח העתידי של הפריימריז הרפובליקאים. זה לא שאי אפשר תאורטית לעצור אותו, זה פשוט הולך ונראה פחות ופחות סביר. מארקו רוביו שעליו שמה המפלגה את כל יהבה אכזב. הוא פשוט לא מועמד חזק מספיק שלא הצליח להתמודד עם האתגר שהציב מולו טראמפ. בסופו של דבר צריך לנצח, ובלי נצחונות אי אפשר לזכות במועמדות המפלגה, גם אם כל הממסד המפלגתי תומך בך.

מול (כנראה) טראמפ תעמוד (כמעט בודאות) הילרי קלינטון; המועמדת האישה הראשונה לנשיאות ארה"ב. גם הילרי לא מועמדת חזקה, אחוזי האהדה שלה בציבור לא גבוהים. גם את הדמוקרטים היא לא מצליחה להלהיב. היא מבוגרת גם בגיל וגם באג'נדה שהיא משדרת. יש בה משהו מיושן, שנות התשעימי כזה. אחרי נשיא צעיר ושחור, אישה מבוגרת שנמצאת בפוליטיקה כבר שניים וחצי עשורים זה פשוט לא מעניין. לקלינטון לא יהיה קל. אבל מול טראמפ יהיה לה הכי קל מבין כל האופציות האחרות. הדמוקרטים צריכים לשמוח.

תגידו מה שתגידו על טראמפ: הוא חולה אגו, נרקסיסט בצורה קיצונית, שקרן פתולוגי, חסר מוסר, ופרובוקטור דמאגוגי – הכל נכון. אבל מטומטם הוא לא. טראמפ גם לא שמרן – ע"פ העמדות שהביע בעבר לפני שהיה מועמד הוא סוג של ליברל אופורטוניסט בעמדותיו החברתיות. לטראמפ לא תהיה בעיה לשבור חזק למרכז, אם לא לשמאל הליברלי, יום אחרי הפריימריז אם הוא יחשוב שיהיה לו קל יותר לנצח כך את הילרי קלינטון. זאת אחת מהסיבות שגם הממסד הקיצוניים במפלגה הרפובליקאית מפחדים ממנו. טראמפ לוקח את כל תשתית הפחד והשנאה שייצרה המפלגה הרפובליקאית בשנים האחרונות, ומנתב אותם לתמיכה ברעיונות לאו דוקט רפובליקאים. אם תרצו, הוא משתמש בנשק של הרפובליקאים נגד עצמם, ועוד מבפנים.

וזו הגאונות של טראמפ. טראמפ הצליח להבין ולהפריד בין שורש הגרעין הפופליסטי שטופח על יד הרפובליקאים בעשור האחרון, לבין התפיסות הרפובליקאיות השמרניות שנלוו אליו; בין גרעין השייכות המפלגתית לבין הפריימינג (המסגור).

אפקט הפריימינג, שהחוקרים טברסקי וכהנמן קיבלו על הגדרתו בין השאר פרס נובל, מצא שאנשים ייטו לייחס לעצמם עמדות בנושאים מורכבים על סמך המסגור שבתוכו עמדות אלו מוצגות. במחקרים רבים נמצא שכאשר מציגים פתרון זהה כלשהו לבעיה לאנשים שונים ולחלקם אומרים שהפתרון הוא "דמוקרטי" ולאחרים אומרים "רפובליקאי", אנשים שמזדהים עם המפלגה הדמוקרטית ייטו במספרים גדולים לתמוך בפתרון הדמוקרטי ולהיפך. זאת גם כאשר אין שום קשר אידאולוגי או מהותי כלשהו בין עמדת המפלגה האמיתית לבין הפתרון או הבעיה שעל הפרק. אנשי מסיבת התה, אותה תנועה אולטרה שמרנית ופופוליסטית שחטפה את המפלגה הרפובליקאית בעשור האחרון, חשבו שהם שולטים באג'נדה המפלגתית: כל מועמד רפובליקאי חוייב להצהיר אמונים לערכים קיצוניים של אהבת הנשק, הדת הנוצרית, התנגדות לזכויות חד מיניים, התנגדות מוחלטת להפלות, ושנאת זרים. ואכן כולם יישרו קו עם ערכים אלו. גם המתונים ביותר מבין הרפובליקאים אולצו בשנים האחרונות להתחייב לערכים שלא בהכרח האמינו בהם בשביל לזכות בקולות. מועמדים מתונים יותר פשוט נעלמו או הפסידו הפסדים מביכים לנציגים קיקיוניים של מסיבת התה.

ואז בא דונלד טראמפ שלא שייך למסיבת התה. למעשה אנשי מסיבת התה מתנגדים לו ופוחדים ממנו. טד קרוז הוא הנציג של מסיבת התה וגם מארקו רוביו משויך אליהם הרבה יותר מטראמפ. טראמפ נתפס בעיניהם כליברל. נשוי בפעם השלישית, שערכים דתיים הם ממנו והלאה, ניו יורקי, תמך בעבר בהפלות ובנישואים גאים. טראמפ לא מייצג "שמרנות". אבל אותם אנשים שהצביעו בעבר לאנשי מסיבת התה מצביעים עכשיו לטראמפ בהמוניהם – מה קורה פה? אמריקה השתנתה, בין השאר בזכות התרבות הפופולרית, היא הרבה יותר סובלנית לערכים ליברליים ממה שחושבים. מה שהביא אנשים להצביע לאנשי מסיבת התה זה לא ההתנגדות להפלות ולהומואים – זה היה רק פריימינג – מה שהביא אותם להצביע זה רגשות פחד ושנאה. קסנופוביה במובן הכי עמוק ורחב. טראמפ הבין שאם הוא ישלוט בפחד, הוא ישלוט גם בכל הבוחרים שמונעים על ידי הפחד, ולא משנה מה יהיו עמדותיו בנושאים אחרים או מה הוא יגיד ויעשה בפועל. ואכן טראמפ לקח רק מסר אחד מכל המסרים השמרניים ורץ עליו, פמפם אותו, הקצין בכוונה, והפך אותו לשלו: הפחד מזרים. המקסיקאים, הסינים, האירופאים, הערבים, המוסלמים; כל מי שהוא לא אמריקאי. ועל גלי הפחד הוא חטף למפלגה הרפובליקאית ההמומה את כל המצביעים.

מצבו של טראמפ אולי טוב, אבל מצבה של המפלגה הרפובליקאית רע מאוד. טראמפ מתנהג כמועמד עצמאי ויש לשער שלקראת נובמבר מגמה זו רק תתחזק. צריך להבין שבנובמבר לא מצביעים רק על הנשיאות, מצביעים גם על שליש מהסנאט, כל בית הנבחרים, ועוד משרות מושלים, תובעים וחברי מועצות – אם המפלגה הרפובליקאית לא תהיה מאוחדת ולא תהנה מ"קצה המעיל" של המועמד שלה לנשיאות בקלפי – המשמעות יכולה להיות הרסנית. המפלגה הרפובליקאית יכולה להפסיד הרבה יותר מהנשיאות. השמחה לאיד היא שהם לגמרי הביאו את זה על עצמם. טראמפ הוא הקרמה של הרפובליקאים על הדה-לגיטימציה שעשו לאובמה.

דונאלד טראמפ הוא לא המועמד המוביל

דונאלד טראמפ הוא קוריוז. הוא מיליונר אקסנטרי וכוכב תוכניות ריאליתי, עם עמדות שטחיות, שגעון גדלות מופרך, הערצה מופגנת לתרבות סלבס, הכי שמרני שיש ועם שאיפה מגאלומנית ללכת לזירה הפוליטית. טראמפ הצטרף למירוץ הארוך לבית הלבן דרך המפלגה הרפובליקאית ומתמודד בבחירות המקדימות על הזכות להיות מועמדה לנשיאות ארה"ב. אחד מתוך 14 מועמדים. לטראמפ אין שום תמיכה בתוך המפלגה הרפובליקאית: עמדותיו הלא מגובשות רחוקות מאוד מהרפובליקאי המומצע ובכלל לא ממוקמות על הסקאלה של עמדות המפלגה הרישמיות. הוא לא זוכה לתמיכה של אף גורם רפובליקאי רישמי אחד (מושלים, חברי קונגרס, נציגים בכירים). רוב רובם של כספי הקמפיין שלו הוא משקיע בעצמו מהונו. בשבוע שעבר החליט טראמפ ללכת צעד ענק נוסף קדימה (אחורה) אל עבר הימין הקיצוני ביותר וקרא לעצור כניסת מוסלמים לארה"ב. קריאה שהביאה לגינויים בולטים בכל העולם כולל בישראל. מבחינה פוליטית אם כן טראמפ ממלא את המשבצת האמריקאית של מרי לה פן בצרפת, ניק גריפין בבריטניה ואביגדור ליברמן אצלנו: ימין פופוליסטי עם מאפיינים ניאו פשיסטיים שצובר אהדה בקרב מעמדות נמוכים בזכות ליבוי קסנופוביה ושנאה.   

וטראמפ לכאורה מצליח. אחרי שנים של הקצנה ימנית במפלגה הרפובליקאית והליכה מוגזמת אחרי קולות דתיים וגזענים של מסיבת התה, גרעין המפלגה המרכזי נחלש ואיבד מיכולתו לשלוט בפעילי המפלגה ובדור החדש של נבחרים פופוליסטים. באווירת אנטי אובמה, אנטי ממסד, ואנטי זרים שטופחה בחוסר אחריות, נוצר וואקום בתוך המפלגה שמצמיח דמגוגים אופורטוניסטים וקיצוניים כמו טראמפ. טראמפ זוכה להכי הרבה תמיכה בסקרי בוחרי המפלגה והוא נהנה מסיקור תקשורתי יותר מכל יתר המועמדים האחרים גם יחד. חלק מגדירים אותו למרבה הבושה "המועמד המוביל במפלגה הרפובליקאית".

אבל טראמפ לא מוביל, היחס התקשורתי שהוא מקבל מוגזם, והפרשנים שמתיחסים אליו (גם בישראל) כמועמד העתידי של המפלגה הרפובליקאית לנשיאות חוטאים כלפי הציבור בפרשנות שקר (או בורות). טראמפ מייצר דרמה ועניין, כאמור הוא כוכב תוכניות ריאליתי, טראמפ מייצר רייטינג טוב ועל כן יש אינטרנס לתקשורת להציג אותו כמועמד מוביל אם לא ריאלי לראשות העולם החופשי. אך האמת מה לעשות רחוקה מכך.

הפריימריז, שיטת הבחירות המקדימות למועמדי המפלגות בארה"ב, בנויים בדיוק כך שמועמד כמו טראמפ לא יוכל לזכות בהם. סקרי דעת קהל ארציים בשלב הזה פשוט לא רלוונטים. טראמפ זוכה ל20-30 אחוזי תמיכה בסקרים מול 13 מועמדים אחרים שכאמור זוכים ביחד לסיקור תקשורתי פחות ממנו. לעומת זאת מול כל מועמד רציני יחיד התמיכה היחסית בטראמפ קורסת. כן אולי יש כ-30% מתוך הבוחרים הרפובליקאים (שהם נגיד 15% מתוך כלל תושבי ארה"ב) שממש מאמינים ומתלהבים מהפופוליזם של טראמפ. זה לא מספיק בשביל לזכות בבחירות. זה פחות ממה שמרי לה פן מקבלת בצרפת.

שיטת הפריימריז האמרקיאית ייחודית בכך שהבחירות לא מתרחשות במקביל בכל המדינות של ארה"ב. הבחירות נערכות בכמה סבבים: ראשית במדינת איווה בלבד (1.2.2016), ושבוע אחריה בניו האמפשיר, ואחר כך דרום קרולינה ונבדה. ב1.3.2016 יערכו בחירות ב-14 מדינות נוספות בינהן טקסס. מערכת הבחירות האחרונה תהיה ב-7.6.2016 בחמש מדינות בינהן קליפורניה, כמעט חצי שנה אחרי תחילת הבחירות בפועל. בשיטה כזו, כאשר יש ריבוי מועמדים והבחירות צמודות,  לא ניתן בשום אופן לחזות את התוצאה הסופית על סמך סקרים. פשוט כי לא ניתן לדעת כיצד יגיבו הבוחרים, המועמדים האחרים, והמערכת כולה, לתוצאות הבחירות הראשונות. תחשבו שבישראל שהיו נערכות בחירות כלליות ל-60 מושבים בלבד. התוצאות היו מתפרסמות, ושבוע אחר כך היינו בוחרים את 60 חברי הכנסת הנותרים. האם התוצאה הייתה זהה לתוצאה הסופית בשיטה הקיימת? עכשיו תכפילו את התהליך הזה בעשר ותחלקו את ההצבעה בין חלקי המדינה השונים.  

איווה, המדינה הראשונה לבחור, היא מדינה שמרנית וקטנה – בדרך כלל מועמדים שמרניים וימנים יותר זוכים בה להצלחה גדולה יותר. ניו האמפשיר, המדינה השניה להצביע, היא מדינה ליברלית יותר שנוטה לבחור מועמדים רפובליקאים מתונים. מקובל על כן להניח שמועמד שיבלוט (לאו דוקא ינצח) בשתי המדינות יהיה מנבא טוב למועמד המפלגתי הקונסזואלי שבסופו של יום יזכה במועמדות. מקובל, אבל לא הכרחי – היו כבר מקרים בהם מועמד שזכה במקום הראשון בשתי המדינות הפסיד את הבחירות ביתר המדינות. בכל מקרה מה שקורה הוא שאחרי 2-4 מערכות הבחירות הראשונות מועמדים חלשים מתחילים לפרוש מהמירוץ. ואז המירוץ נהיה מהודק יותר, מועמד בולט מסויים או שניים זוכים לתמיכה ממסדית, ובפריימריז הגדולים במדינות הגדולות מתרחשות ההכרעות האמיתיות בין שניים עד גג שלושה מועמדים ריאלים נותרים.

צריך להבין, גם אם טראמפ יזכה באיווה ונגיד שבניו האמפשיר (למרות שסיכוייו גם שם לא גבוהים), אין לו סיכוי לזכות אחר כך גם בניו יורק, טקסס, קליפורניה ופלורידה (מדינות גדולות ומתונות שמספקות הרבה יותר קולות להכרעה הסופית). עכשיו, מול 14 מועמדים טראמפ אולי "מוביל" בסקרים, אבל אחרי שהמירוץ יצטמצם לשלושה מועמדים רציניים, טראמפ יהיה אחרון מבין שלושתם.

ההנחה המושכלת של פרשנים רציניים יותר אומרת שבסופו של דבר כמו בכל מערכות הבחירות בעשורים האחרונים, יבחר מועמד ממסדי יחסית, שבכירי המפלגה יעריכו שיהיה בעל הסיכויים הטובים ביותר לזכות בנשיאות מול מועמד דמוקרטי. שיטת הפריימריז הארוכים והמפרכים נועדה בעצם להעביר את המועמדים הרבים באתגר, בניסוי ומסננת ציבורית בשביל לראות מי מועמד מספיק חזק בשביל לשרוד קמפיין נשיאותי שלם. אלה לא בחירות, אלו משחקי רעב שבהם האסטרטג הטוב ביותר שורד. טראמפ הוא רק מכשול זמני שעל המועמד הסופי לעבור.

כרגע על פי אתרי ההימורים והמומנטום המועמד המוביל האמיתי הוא מארקו רוביו מפלורידה. אחריו ג'ב בוש (האח של), וכנראה כריס כריסטי מניו ג'רסי. אחד מהם יהיה המועמד המתון הממסדי, ומולו יתייצב ככול הנראה טד כרוז בתור מועמד הימין השמרני. עוד מוקדם לקבוע, אבל בדרך כלל המועמד המתון יותר זוכה בסופו של דבר (יש גם הטייה מובנית לטובת מועמדים רפובליקאים מתונים בשיטת הבחירות שנותנת משקל רב למדינות גדולות שבבחירות הכלליות מצביעות ממילא לדמוקרטים).

המועמד המוביל אם כן הוא רוביו, ואחריו קרב צמוד עם בוש וטד כרוז עם סיכוי להפתעה מכיוונו של כריסטי או מועמד שקט אחר שאולי יצליח להפתיע בניו האמפשיר. טראמפ? טראמפ בכלל לא בזירה, לפחות לא הרגילה. אם טראמפ יזכה זו תהיה סנציה יוצאת דופן ובלי ניתנת לחיזוי. כזו שתראה על שינוי ציבורי עמוק ואמיתי בציבור האמריקאי. רעידת אדמה של ממש במפלגה הרפובליקאית ובשיטת הבחירות. אם זה יקרה זה יהיה באשמת התקשורת רודפת הדרמה, ובאשמת אווירת הטרור והאיסלמופוביה שהמפלגה הרפובליקאית נתנה לה יד. בתור דמוקרט, אני לא מאמין שזה יקרה, בתור חוקר פוליטיקה אני לא חושב שזה המצב. אולי בעתיד, אולי טראמפ מייצג מגמה מדאיגה למערכות הבאות, אבל לא הפעם.  

אובמה הרפורמטור

בתגובה לידיעה על מפגש אובמה-קסטרו כתבתי בפייסבוק שאובמה יזכר בהיסטוריה, לצד לינדון ג'ונסון ופרנקלין רזוולט, כאחד הנשיאים הפעלתניים והמשפיעים ביותר לטובה על החברה האמריקאית. הדברים דורשים הסבר, במיוחד לקוראי העיתונות הישראלית שעדיין ממשיכה את השקר של "אובמה הנשיא הכושל". כדאי להתחיל מהסוף דוקא:  שנה וחצי לפני סוף כהונתו מצבה הכלכלי של ארה"ב טוב, מספר ההרוגים האמריקאים בקרבות ופיגועים הוא הנמוך זה שנים, מעמדה הבינלאומי של מעצמת העל בעולם איתן, והנשיא בתקופת "הברווז הצולע" מביא שתי רפורמות דיפלומטיות מהפכניות מול איראן וקובה.

פתיחת היחסים עם קובה, לראשונה מאז שנות החמישים, היא החלטה אמיצה ומתבקשת . קובה לא מהווה איום בטחוני על ארה"ב זה שנים ובטח שלא איום כלכלי. מאז סוף המלחמה הקרה הסיבה הרשמית היחידה לאמברגו האמריקאי הנמשך על קובה הוא "מצב זכויות האדם במדינה". מיותר לציין שארה"ב מקיימת קשרים דיפולטיים וכלכליים מלאים עם מדינות רבות שבהן מצב זכויות האדם גרוע בהרבה מזה של קובה. האמברגו היה לא אפקטיבי לאורך כל השנים (עובדה, פידל עדיין חיי והשלטון עבר בצורה חלקה לאח שלו), ולא אפקטיבי במיוחד עכשיו. אם כבר, חוקרים לטינים רבים טוענים שהאמברגו הוא מה שמונע מקובה לעבור מהפכה חברתית וכלכלית עמוקה יותר ומקבע את השלטון הקומוניסטי במקום. הסיבה האמיתית לאמברגו האמריקאי הארוך ביותר בכל הזמנים היא מניעת הגירה קובנית לארה"ב. מדיניות שלא מונעת הגירה לחלוטין כמובן, אבל מערימה קשיים על פליטים קובנים שרוצים לשמור על קשר עם בני משפחותיהם שנשארו מאחור. פתיחת היחסים עם קובה שמתבצעת עכשיו היא עוד צעד לקראת רפורמת ההגירה של אובמה וחיזוק הקשרים עם הקהילה הלטינית בארה"ב. חיזוק קשרים שצפוי עוד לעזור רבות ובצדק למפלגה הדמוקרטית במערכות הבחירות העתידיות.

* עוד בבחירות הראשונות בהן נבחר ב2008 יצר אובמה את "קואליציית המיעוטים" החדשה ישנה שמהווה את אמריקה האחרת, המגוונת והליברלית, שעומדת מול קואליציית  "השמרנים החדשים" של רייגן ומסיבת התה של האחים קוק ושלדון  אדלסון. קואליציית המיעוטים של אובמה כוללת כמובן את השחורים, את הנשים (שיעור ההצבעה הנשי לאובמה היה גבוה בכ10 נקודות משיעור ההצבעה לרומני ב2012), את הצעירים, יושבי הערים הגדולות, ומעמד הפועלים שנפגע במשבר הכלכלי הגדול. ב-2012 ועוד יותר עכשיו נוספו אליו גם ההיספנים האמרקיאים.

ארה"ב עברה שינויים חברתיים עמוקים בשמונה השנים האחרונות, גם לא פחות כתוצאה מאותו משבר כלכלי של 2008 שהתחיל ערב כניסתו של אובמה לתפקיד בשלהי כהונת בוש. אפרופו משבר כלכלי ב-2008, צריך לזכור שאובמה הוא זה שקיבל את הכלכלה מרוסקת ובתקופתו בזמן מהיר יחסית יצאה ארה"ב מהמשבר מחוזקת מתמיד. בשנה הראשונה לכהונתו העביר אובמה את הרפורמה הכלכלית החשובה זה עשורים בארה"ב שאפשרה לכל אדם להנות מביטוח בריאות בסיסי – כנהוג בכל מדינה מערבית מתוקנת אחרת. מבחינת הרפובליקאים מדובר היה בדגל אדום מוחלט, אבל היום רפורמת הבריאות היא כבר עובדה מוגמרת ונשיא רפובליקאי שינסה לבטל אותה יתאבד פוליטית. בתקופתו, ולאור תמיכתו הבלתי מסוייגת, חלה ההתקדמות המשפטית והחברתית הגדולה ביותר במתן שיוויון זכויות מלא לזוגות הומוסקסואלים – אולי המפהפכה החברתית הגדולה ביותר מאז מהפכת זכויות האזרח והמהפכה הפמיניסטית בשנות השישים. ועוד.

* ביחסי חוץ, עוד זירה שבה מואשם אובמה בכשלון על ידי העיתון הישראלי הנפוץ, אובמה הוא הצלחה מזהירה אחרי שמונה שנים קטסטרופליות של שלטון בוש. דוקטרינת אובמה של התערבות מוגבלת לצד מדיניות של גזרים וחתירה להסכמים הביאה לארה"ב בטחון יחסי, ושיקמה את מעמדה המרוסק. אובמה הגיע לעמדה כזו שהוא מסוגל להביא למשטר סנקציות על לא אחרת מאשר רוסיה של פוטין, רוסיה שבשלהי כהונת בוש יצאה למבצע צבאי בגיאורגיה בזמן אולימפיאדה, ונמצאת היום בבידוד בינלאומי ומשבר מוניטרי. את אל-קעידה חיסל אובמה, ודעאש למרות כל הPR מהווה יותר איום על מדינות ערב (שמשתפות פעולה מצידן עם המערב) מאשר ישירות על ארה"ב. שיפור משמועתי לעומת המצב הקודם בראייה אמריקאית.

* אתמול הכריזה רשמית הילארי רודהאם קלינטון על התמודדותה לנשיאות ארה"ב. קלינטון קיבלה מידית את תמיכתו של אובמה וצפויה לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית ללא תחרות ממשית. בעוד שנה וחצי היא תתמודד מול מועמד רפובליקאי שמרן (ההימור הבטוח שלי כרגע הוא ג'ף בוש כמועמד עם מארק רוביו כמועמד לסגן נשיא), ואם לא יהיו תקלות מיוחדות היא גם תנצח. הרפובליקאים ינסו לתקוף שוב ושוב על בנגזי, אבל את האמריקאי המצביע הפשוט, לכל אחד מאנשי הקבוצה של קואליציית המיעוטים של אובמה, בנגזי ממש לא מעניינת. כמו שאמר בעלה Its the Economy Stupid. ואתם יודעים מה, גם יחסי החוץ לא רעים. הקלינטונים בדרך לבית הלבן, ואובמה בדרך לדברי התהילה של ההיסטוריה האמריקאית.    

ברק אובמה מנצח!

* ברק אובמה ממשיך לכהונה שניה. מי שחשב שאובמה נבחר בפעם שעברה במקרה, בטעות, בתאונה, שהוא נשיא של כהונה אחת – מתבדה. עכשיו מתחילות ארבע השנים הטובות של אובמה. משוחרר יותר, חופשי מלחצים, עם סנאט דמוקרטי, עם מנדט ברור מהציבור – הצלחה.

* כפי שהסתמן בסקרים כבר מחודש יוני, אובמה ניצח בכל המדינות המתנדנדות למעט אחת (צפון קרולינה, שגם בה היו תוצאות די צמודות). אובמה ניצח בורג'יניה ופלורידה, שתי מדינות שהוא לא היה צריך ורומני היה חייב. בשנת 2008 כשאובמה ניצח בוירג'יניה זו היתה הפעם הראשונה שדמוקרט ניצח שם מאז 1964. הנצחון היום משמעותי אפילו יותר. אם במערכת בחירות צמודה (בקול הפופלארי), תחת מצב כלכלי קשה, ועם התלהבות רפובליקאית גדולה, הדמוקרטים זוכים בוירג'יניה – זה צובע את וירג'יניה בצבע כחול בוהק. אובמה השלים שם מהפך מלא.

* הפער המגדרי בבחירות הוא הגדול איי פעם ועומד על 18%. 55% מהנשים הצביעו לאובמה לעומת 45% מהגברים. מבין כלל המצביעים 54% היו נשים.

* שיעורי ההצבעה בקרב השחורים ובקרב ההיספאנים היו גבוהים במיוחד. מבין ההיספאנים שיעור קולות חסר תקדים הלך לדמוקרטים.

* כמה אנשי מסיבת תה בולטים שהתמודדו בסנאט הפסידו למועמדים דמוקרטים. הסיבה שהרפובליקאים שמרו על רוב בבית הנבחרים היא גרימיינדרינג (סרטוט מחדש של גבולות מחוזות  על מנת שיטיבו עם מועמדים מסויימים) מסיבי שעשו מושלים רפובליקאים.

* הבנתם את המסר רפובליקאים? התבוסה, וזהו היתה תבוסה, של מיט רומני בתנאים הללו שלחה מסר ברור למפלגה הרפובליקאית: יותר לא תוכלו לזכות בנשיאות עם פוליטיקה ניאו שמרנית קיצונית. הקואליציה השמרנית של רייגן קרסה, קואליציית המיעוטים של אובמה הוכיחה את עצמה פעם שניה ברציפות בצורה מרשימה. הדמוגרפיה משחקת לרעת הרפובליקאים. אם הם רוצים עתיד הם חייבים להשתנות. נדמה שהם מתחילים להבין את זה: אפילו בפוקס ניוס שמעתי הלילה ביקורת ראשונה על הקיצוניות של מסיבת התה. זה סימן חיובי מאוד לאובמה. יש לקוות שבניסיונם לשבור למרכז, הרפובליקאים בקונגרס הנוכחי יהיו מוכנים הרבה יותר לשיתופי פעולה עם הנשיא הדמוקרט. במיוחד בכל הקשור לרפורמה במדיניות ההגירה ובזכויות נשים. הרפובליקאים לא יכולים עוד להרשות לעצמם להתנגד לנושאים אלו.

* בכך נפתח המרוץ לנובמבר 2016. אם המצב הכלכלי ישתפר מאוד וארה"ב תכנס לתקופה של שגשוג כלכלי (כפי שחלק מהכלכלנים חוזים) אזי אפשר לצפות שסגן הנשיא ג'ו ביידן ינסה את מזלו בהתמודדות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. כולם גם יצפו לראות מה הילארי קלינטון תעשה. לאן תלך אחרי שתפרוש בינואר מתפקיד מזכירת המדינה? רבים הפרשנים שטוענים שההתלהבות והעזרה של ביל קלינטון בקמפיין הבחירות של אובמה היו חזרה כללית לקראת קמפיין הילארי 2016.

* אצל הרפובליקאים צפויה להתפתח תחרות עזה בין שני מחנות: המחנה הדתי השמרני לא יפול בשקט וינסה להשתקם בעזרת מנהיגים כריזמטיים. הכומר האוונגליסטי מייק האקבי, שבחר לא להתמודד בסיבוב הנוכחי, צפוי להוביל את המחנה השמרני בקרב על אופיה של המפלגה. מולו יתייצבו בודאי: מארק רוביו, סנטור צעיר מפלורידה וכריס כריסטי מושל ניו ג'רסי. רוביו הוא בן למהגרים מקובה ועל אף שהוא נחשב נציג של מסיבת התה בעבר, היום נראה שהוא הפנים המתונות (והצעירות) של המפלגה הרפובליקאית העתידית. כריס כריסטי הוא (ככול שאני מצליח לחזות קדימה) המועמד המוביל – פופלארי מאוד, מושל רפובליקאי של מדינה דמוקרטית מוצקה, מתון בדעותיו החברתיות, כריזמטי, נחמד, גיבור טרי של הסופה סנדי; כריסטי הוא מועמד שעשוי להוות אתגר רציני ביותר לכל מועמד דמוקרטי. למעשה לדעתי כריסטי היה מנצח את אובמה בקלות אם הוא היה מתמודד הלילה ולא מיט רומני.

* המנצח הגדול של הלילה הוא האנליסט הסטטיסטי  הצעיר נייט סילבר מ"חמש שלושים ושמונה", הבלוג המדהים שקנו ניו יורק טיימס לפני שנתיים. הוא ספג ביקורות מרבוליקאים ופרשנים מסורתיים שהתלוננו שהמודל שלו קר, לא מבין את השטח, מוטה לטובת אובמה וכ"ו. הלילה הסתמן שהמודל שלו היה מדוייק להפליא ברמת הפרשי הקולות בכל מדינה ומדינה. סילבר חזה לא רק את הנצחון של אובמה בכל מדינה שבה הוא אכן זכה, הוא גם חזה את הפרשי הקולות כמעט בצורה מושלמת (כולל בפלורידה הצמודה). בנוסף, תמונת המדינות הסופית דומה מאוד לתחזית של סילבר כבר בחודש יוני (!) לנובמבר 2012. מה אתם יודעים, מתמטיקה עובדת. סילבר הוא מודל השראה גדול – אין לי קמצוץ מהתונים, העוזרים, או הידע הסטטיסטי שיש לו, אבל בשבוע הבא אני אנסה לפרסם כאן משהו בהשראתו על הבחירות בארץ.

* והשאלה החשובה ביותר שעוד נותרה: כמה שופטים עליונים יפרשו במהלך ארבע השנים הקרובות ומאיזו מפלגה? הדמוקרטים צריכים שני שופטים רפובליקאים שיעזבו על מנת למנות שני שופטים ליברליים ולהבטיח רוב ליברלי בבית המשפט העליון.

* ואף מילה על ביבי (הפעם)..

* עוד ארבע שנים!

המרוץ לנובמבר 2012 – עוד שישה ימים

נובמבר מתחיל בעצם כבר מחר ואולי היה צריך לקרוא לפינה "המרוץ ל-6 בנובמבר 2012" אבל הכוונה ברורה – המרוץ לבית הלבן 2012 עומד בפני סיום. התוצאה רחוקה מלהיות ידועה והמתח בשיאו. אין ספק שאובמה קיווה למערכה קלה בהרבה. למשך כמעט חודש ימים, חודש ספטמבר ליתר דיוק, נראה היה שיהיה לנו "נוק-אווט" מוקדם; ברק אובמה הוביל בכל הסקרים ומיט רומני היה בצלילה חופשית. ואז הגיע העימות ה(אולי) גורלי בדנוור ב-3 לאוקטובר. ברק אובמה הפסיד בצורה כואבת: הוא נראה רדום, משועמם, לא מפוקס. אך גרוע מזה, רומני נראה נלהב, רציני, סימפטי, "נשיאותי". אין דבר שחשוב יותר למועמד לנשיאות מאשר להראות נשיאותי. אותה תכונה בלתי ניתנת לתיאור מדויק שממצבת מועמד בתודעה של בוחרים כאפשרות סבירה להנהגת מדינה. מרגע שלמועמד יש את זה, הדרך שלו לזכות בבחירות הופכת קלה בהרבה. זו בדיוק התכונה שלשלי יחימוביץ בארצנו עדיין חסרה. היא מודדת את המוכנות של הציבור לקבל את המועמד כאפשרי. המהפך בסקרים היה דרמתי, מידי ובעל השפעה ארוכת טווח. גם כאשר ברק אובמה ניצח בעימות השני והשלישי זה לא הספיק בשביל לשנות את המסר הבסיסי שרומני הצליח להעביר בעימות הראשון: הוא מוכן להיות נשיא.

המרוץ אם כן מאוד צמוד, ממש כמו בתחילתו אבל לאובמה עדיין יש יתרון קל. יתרון שאם הסטטיסטיקה והסקרים יסתברו כנכונים יספיק לו בשביל לזכות בכהונה שניה. כן, גם היום רוב הסיכויים הם שאובמה ינצח. רוב הסיכויים, לא כל הסיכויים. יש יותר מסיכוי סביר שביום רביעי בבוקר, בעוד שבוע בדיוק, יוכרז מיט רומני כמנצח בבחירות לנשיאות.

בנתיים אין עוד טעם להמר נגד הסקרים או בעדם. צריך פשוט לחכות ולראות. לאחוזי ההצבעה באוהיו עשויות להיות השפעות מכריעות על המרוץ. יתכן ובעקבות הסופה סנדי שאריות מזג אויר יובילו לסופת שלגים באוהיו בשבוע הבא. המשמעות עשויה להיות קריטית – על פי כל ההערכות מזג אויר קשה ביום הבחירות עשוי לעזור מאוד למיט רומני שנהנה מקהל מצביעים מבוסס יותר כלכלית שיוכל להגיע לקלפי ההצבעה גם בתנאים קשים.

יחד עם זאת, ברק אובמה זוכה לציונים גבוהים בהתמודדותו עם הסופה. האם זה עדיין משנה? האם הפוטואפ היום עם כריס כריסטי, המושל הרפובליקאי (רשמית תומך רומני) של ניו ג'רסי יעשה משהו לאחוזי התמיכה של אובמה באוהיו, קולורדו ופלורידה? לא בטוח כלל. מדובר בשלב מאוחר במרוץ והמדינות מוכות האסון – ניו יורק וניו ג'רסי, ממילא בכיס של אובמה.

מה שבטוח, יהיה מעניין. בלילה שבין שלישי לרביעי תתחלנה להתפרסם תוצאות הבחירות בערוצים השונים. הכלל הוא כזה, כאשר לרשת טלוויזיה מגיעים דיווחים על שיעור ספירת קולות מספיק לצד אחוזי תמיכה ברורים לצד כזה או אחר, היא מכריזה על המדינה לצד המנצח (וצובעת אותה באדום רפובליקאי או כחול דמוקרטי). ברגע שיכריזו על המנצח באוהיו נדע בוודאות די גדולה את תוצאות הבחירות ונוכל ללכת לישון. אלא שהרשתות יודעות את זה והן תזהרנה מאוד מאוד בדיווח על אוהיו. אף רשת לא רוצה להיות כזו שתדווח על נצחון של מועמד אחד בעוד שבפועל ניצח השני. על כן נשמע הרבה לאורך הלילה את המילים: "too close to call". רק כאשר (ואם) יווצר רוב ברור ומוצק בספירת הקולות לאחד המועמדים תאזור אחת הרשתות אומץ להכריז על המנצח. אחריה שאר הרשתות יצאו בהצהרה דומה. אם המרוץ יהיה צמוד באוהיו, כפי שחוזים הסקרים כרגע, יחכו ברשתות הגדולות עד שאחרוני הקולות יספרו במדינה המתנדנדת לפני שיכריזו על התוצאה הסופית בה. יהיה לילה ארוך. אני אהיה ער ומוכן לענות לשאלות בפייסבוק אם יתעוררו למישהו. אני בטוח אבל שיהיו מספיק פרשנים בטלוויזיה ובאינטרנט ולא תצטרכו אותי.

את סדרת הכתבות "המרוץ לנובמבר" התחלתי כאן בפוליטאה בדיוק לפני שנה. את כל המאמרים בסדרה אפשר לראות בעמוד הזה. הרוב כבר לא רלוונטי, אבל חלק עדיין כן. סיקרתי את מערכת הבחירות גם כאשר התעניינו בה הרבה פחות מעכשיו. אני עוקב אחרי מערכות בחירות בארה"ב באדיקות מאז שנת 1996 בערך. עוד בתיכון בשנת 2000 העברתי שעת חברה על מניין האלקטורים ועל החשיבות האפשרית של פלורידה בהכרעת המרוץ. יחד עם זאת השנה זו השנה עם הכי הרבה התעניינות ציבורית בישראל שאני זוכר במערכת בחירות אמריקאית.

דבר אחרון, כן אני תומך באובמה. גם בגלל שהסיפור, הנארטיב, של אובמה הוא הרבה יותר טוב ומעניין משל רומני, אבל בעיקר בגלל שאני דמוקרט בהשקפתי הפוליטית. הלוואי והיתה מפלגה דמוקרטית בישראל כמו שהליכוד של נתניהו בנתה מפלגה רפובליקאית תאומה. ועם כל זאת אני חייב להגיד שגם אם מיט רומני יזכה זה לא נורא. כתבתי כאן בעבר שמיט רומני הוא מועמד ראוי לנשיאות, בודאי בהשוואה להרבה מועמדים רפובליקאים אחרים, והוא עשוי להיות נשיא בסדר גמור. הרבה יותר טוב מג'ורג' בוש בקלות. לגבי ישראל אני לא יודע, העובדה שרומני מצהיר על חברות אישית עם נתניהו, והעדר הנסיון המוחלט שלו במדיניות חוץ, לא מלמדת טובות לדעתי. אני בכל אופן אמשיך להחזיק אצבעות לנשיא המכהן, Go OBAMA עוד שישה ימים.

המרוץ לנובמבר 2012 – עוד שלושה שבועות

בעוד שלושה שבועות בדיוק יערכו הבחירות לנשיאות בארה"ב. הלילה העימות השני בין המועמדים. אחרי העימות הקודם הסקרים היום צמודים (אובמה עדיין בהובלה במניין האלקטורים) והעימות הלילה עשוי להיות גורלי. בהזמנת מעין רודה, עורכת באון-לייף, כתבתי מאמר על הקול הנשי בארה"ב לקראת העימות הערב שעתיד להתעסק גם נושא הזה ונושאים חברתיים אחרים. מוזמנים לקרוא שם.

אם אכן בבחירות בתחילת החודש הבא יגדל הפער המגדרי ואחוז חסר תקדים של נשים יצביע בעד הנשיא המכהן הדבר יהיה בבחינת אמירה ברורה וחדה למפלגה הרפובליקאית: הכיוון השמרני הקיצוני אליו הלכתם אינו מקובל על נשות ארה"ב. אם המפלגה הרפובליקאית נכנעת לקיצוניות של מסיבת התה שרוצה להחזיר את ארה"ב לתקופה של לפני ההישגים במאבק על זכויות אדם וזכויות האישה שנמשך יותר ממאה שנה, הם יכולים לשכוח מהקול הנשי.

המרוץ לנובמבר 2012 – עדכון ספטמבר

בדיוק חודשיים לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב אפשר כבר לומר בביטחון שברק אובמה הוא המועמד המוביל לזכייה בתקופת כהונה שניה בבית הלבן. בשבועיים האחרונים גם הרפובליקאים וגם הדמוקרטים קיימו את הועידה השנתית שלהם ולשני המחנות היו ועידות מוצלחות יחסית,לפחות במבט ראשון. במבט שני ובמבחן התוצאה הועידה הרפובליקאית הייתה מאוד לא מוצלחת מבחינתם. מיט רומני נכנס לועידה הרפובליקאית בפיגור קל אחרי אובמה. הוא, יותר מאובמה, נזקק לועידה בשביל להחזיר את המומנטום לקמפיין שלו. בזה הוא ככול הנראה כשל. אומנם בסקרים הכללים רומני פיגר אחרי אובמה  באחוזים בודדים בלבד והצליח לעלות ליתרון מזערי אחרי הועידה, אך בבדיקת המדינות המתנדנדות המצב של רומני נראה עגום בהרבה והועידה הדמוקרטית מחקה את היתרון האפסי ואף יצרה יתרון משמעותי יותר לברק אובמה . אובמה מוביל, גם אם באחוזים בודדים, בכל המדינות המתנדנדות למעט צפון קרולינה. ברק אובמה לא זקוק לכל המדינות הללו. בספירת האלקטורים הבטוחים ברק אובמה מוביל בבטחה. ברק אובמה צריך לזכות בממוצע רק בשלוש מדינות מתוך 8 מתנדנדות בשביל לזכות בבחירות. כרגע הסקרים חוזים לו נצחון ב-7 מתוכן.

* הרפובליקאים קיימו את הועידה שלהם בפלורידה. מדינה מתנדנדת בעלת מספר גבוה של אלקטורים. בשנת 2000 הכריעו האלקטורים של פלורידה את הבחירות לטובת ג'ורג' בוש בניגוד לקול הפופלארי הכללי שנתן לאל גור יתרון קל. בלי פלורידה למיט רומני אין סיכוי לזכות בבחירות (אובמה יכול לזכות גם בלי נצחון בפלורידה). נכון לעכשיו ברק אובמה מוביל בסקרים בפלורידה באחוזים בודדים אבל עקביים. אף על פי כן, אני מעריך היום שבסופו של דבר מיט רומני יזכה בפלורידה. המושל הרפובליקאי בשיתוף מחוקקים רפובליקאים ברמת המדינה דואגים בשורה של חוקים ותקנות בחירות להקשות על מיעוטים ובוחרים במחוזות דמוקרטים לממש את זכותם הדמוקרטית להצביע, ומקלים על אוכלוסיות שנוטות להצביע רפובליקאים. בשנת 2000 טקטיקה מלוכלכת דומה הביאה להם את הבחירות הכלליות. אובמה להערכתי זקוק ליתרון אמיתי של 4 נקודות ויותר בסקרים בפלורידה בשביל להשיג יתרון דחוק ולזכות במדינה ביום הבחירות.

הדמוקרטים מצידם קיימו את הועידה שלהם בעיר שרלוט בצפון קרולינה. צפון קרולינה היא מדינה שנמצאת גם גיאוגרפית וגם אידיאולוגית בדיוק בין הצפון הדמוקרטי לדרום הרפובליקאי. בבחירות האחרונות ב-2008 ברק אובמה ניצח שם אחרי שנים רבות של שליטה רפובליקאית. בבחירות הנוכחיות אובמה כנראה לא יצליח לשחזר את הישגו, אבל הוא גם לא ממש זקוק לו; הסיכוי שצפון קרולינה תהיה המדינה שתכריע את הבחירות נמוך מאוד. יחד עם זאת, היום צפון קרולינה, המדינה המתנדנדת היחידה שנוטה לכיוונו של רומני, היא גם המדינה שהמודלים והתחזיות הכי לא בטוחים בתוצאה הסופית שלה. במילים אחרות, לאובמה יש יותר סיכוי לזכות גם בצפון קרולינה מאשר לרומני יש לזכות בכל מדינה מתנדנדת אחרת.

המצב של רומני אם כן מסתמן השבוע כלא פחות מגרוע. מה שהביא את רוב הפרשנים הפוליטיים בארה"ב להכריז רשמית על אובמה כמועמד המוביל לזכייה אם לא תהיינה הפתעות בלתי צפויות או שינוי כיוון דרמתי ואפקטיבי בקמפיין של רומני. כמובן ששלושת העימותים המתוכננים בעוד חודש יכולים גם הם לשנות את התמונה. אבל אני בספק אם מישהו חושב שרומני יצליח להשפיל את אובמה בעימות טלוויזיוני. במצב הכי טוב רומני צריך לקוות לתיקו מכובד. תיקו בעימותים במצב כמו היום לא יספיק לרומני לזכות בבחירות.

 *  מה הם הדברים הזכורים מהועידה הרפובליקאית? בראש ובראשונה הנאום של קלינט איסטווד בפני הכסא הריק. איסטווד ניסה לעשות אימפרוביזציה קומית בשידור חי ולנהל שיחה משועשעת וביקורתית עם ברק אובמה דמיוני. זה היה יכול להיות חינני ולדעתי קלינט איסטווד , שחקן טוב ובימאי מצויין, הצליח לעשות אימפרוביזציה לא רעה (הוא ממש לא נראה סנילי כמו שהיו מי  שטענו) – אלא שאתה לא עושה אימפרוביזציה קומית (אם כי לא מצחיקה במיוחד), בלי פאנצ' ליין או מסרים ברורים, בנאום מפתח שמוצג כהפתעה גדולה, בפריים טיים, מול אולם ועידה עם קהל של למעלה מעשרת אלפים איש, רבע שעה לפני שהמועמד שלך לנשיאות ארה"ב עולה לדבר, ועל חשבון הזמן שלו. התוצאה: אנשים זוכרים ועוד ידברו על הפדיחה הלא מתוכננת של הכסא הריק הרבה יותר מאשר דיברו על הנאום של רומני. מי זוכר בכלל את הנאום של רומני? או של פול ריאן, המועמד לסגן הנשיא, שנאם יום קודם לכן נאום סולידי מאוד שלא הציג שום תוכנית כלכלית מגובשת (בניגוד לציפיות ממנו). במקום שרומני יהיה מסמר הערב ושיחת היום, כולם דיברו על כסא ריק.

* למרבה הפלא גם בועידה הדמוקרטית הנאום של ברק אובמה היה כנראה הנאום המשמעותי הכי פחות זכור. אבל זה בגלל שהאפיל עליו נאום יוצא דופן ואדיר של ביל קלינטון. הנאום של קלינטון, שחרג ב-20 דקות מהזמן המתוכנן ונמשך 49 דקות, הצליח גם לשלהב את הקהל, גם לתקוף את הרפובליקאים וגם לרענן במשהו חדש: עובדות וטענות. קלינטון, בשינוי מרענן מפוליטיקה בת זמננו, בנה את הנאום שלו כסדרה של תשובות והצגת נתונים בתגובה לכל הטענות הרפובליקאיות חסרות התימוכין מהשבוע הקודם. בדרכו הייחודית הוא הצליח להפוך את המספרים והתוכניות לנאום פוליטי מלהיב. לא פלא שכל הפרשנים מנתחים היום את הסקרים כ-לפני הנאום של קלינטון, ואחריו. אם אובמה יקבל מומנטום חיובי ומקפצה בסקרים של השבוע, לפחות חצי ממנה שייכת ישירות לנאום של קלינטון אם לא יותר. אם לא ראיתם אף נאום בשבועיים האחרונים ובא לכם לראות רק אחד, זו לבטח הבחירה הטובה ביותר.

* לדמוקרטים גם היתה פאשלה מזהירה שתזכר היטב. אני מדבר על השמטת המילים "אלוהים" ו"ירושלים בירת ישראל" ממצע המפלגה ואז הנסיון הטיפשי, הפתטי, וההזוי להכניס את זה חזרה בזמן הועידה מול אולם ספורט מלא בפעילים. מי שלא ראה את הקטע הקצר הזה חייב לראות. זה אדיר. אני לא חושב שזה יפגע באובמה יותר מידי אם בכלל: לרפובליקאים אין שום אינטרס להפוך את מערכת הבחירות לנושא של אלוהים בעד ונגד ולא הכלכלה, וממילא לא ברור כמה חזק יצליחו לקשור בין אובמה לבין הפאשלה הזו. אבל זו עדיין דוגמא נפלאה לפוליטיקה מטופשת ולמה לא צריך לעשות ברגע מבוכה. הנפגע העיקרי הוא היו"ר הנבוך שעמד והקריא מהטלפרומפטר "לדעת היו"ר שני שליש הצביעו בעד" למרות שברור לכל שלא על דעתו ולא בדעתו של איש היה להחלטה רוב. הצירים הדמוקרטים אגב לא התנגדו לירושלים. אני בספק כמה אכפת להם בכלל מהנושא. הם התנגדו לסעיף שנגע להכנסת אלוהים למצע ולמה שנתפס בצדק ככניעה מהירה וחלטוריסטית של ממסד המפלגה הדמוקרטית לתעמולה הזולה של הרפובליקאים בהנהגת פוקס-ניוס. למי אכפת כמה פעמים מוזכרת המילה אלוהים במצע? למה להתרפס למי שממילא לא יצביעו דמוקרטים ולא יהיו מרוצים בכל מקרה? היה רשום על האירוע הזה "טעות אחת גדולה" מתחילתו ועד סופו.

* לעומת זאת, הדמוקרטים השקיעו בהצלחה מרובה לדעתי בדבר הרבה יותר חשוב: חיזוק קואליציית המיעוטים שמהווה את הבסיס הדמוקרטי המודרני מאז ימיו של פרנקלין  ד. רזוולט. נציגי הועידה הדמוקרטית בבגדים צבעוניים ומכל הדתות והמוצאים נראו כקונטרסט חד וברור לועידה הרפובליקאית בשבוע שעבר בה בשביל להסתכל על הקהל רצוי היה להשתמש במשקפי שמש (גברים לבנים מאוד בגיל העמידה, ונשותיהן צבועות הבלונד). השינויים הדמוגרפים בארה"ב הם התקווה הגדולה ביותר של הדמוקרטים לשנים הבאות. ארה"ב מדינה שבנויה על אתוס ההגירה והחלת האחר לתוך לאומיות אזרחית אמריקאית, עברה תמיד ועוברת גם עכשיו שינויים דרמתיים של כוחות באוכלוסייה. אנשי מסיבת התה הרפובליקאים, הפונדמנטליסטים הנוצרים והשמרנים הקיצונים, הם לא יותר מתגובת נגד חזקה אך רגעית לשינויים בלתי נמנעים שעתידים להפוך אותם למיעוט  חסר חשיבות בטווח הבינוני.

הדמוקרטים פתחו את הועידה שלהם בנאום מרשים של ראש עיר צעיר היספאני מטקסס, ג'וליאן (או חוליאן) קסטרו. האוכלוסיה ההיספנית היא זו שאולי תביא לאובמה נצחון בבחירות הקרובות בפלורידה, מדינה עם שיעור לטיניים הולך וגדל.  הלטינים אמנם לא מצביעים לדמוקרטים בשיעור מוחץ כמו השחורים, אבל בבחירות הנוכחיות על פי רוב ההערכות הקהילה הלטינית תצביע לדמוקרטים באחוזים ניכרים. מערכת בחירות בדגש על כלכלה (בניגוד לערכי משפחה או דת נגיד, שמה חלק גדול מהלטינים קרוב לרפובליקאים השמרנים מעט יותר) בצירוף "חוק החלום" של אובמה שמבטיח מסלול אזרוח למהגרים לטינים בלתי חוקיים שמעוניינים ללמוד ו/או לשרת בצבא ארה"ב, צפויים לחזק את ההצבעה הלטינית לדמוקרטים השנה ובשנים הבאות. ג'וליאן קסטרו הוא דוגמא מצוינת לעתיד המפלגה הדמוקרטית. השאיפה היא שקסטרו, או מישהו כמוהו, יוכל לזכות במושלות טקסס כבר בשנים הקרובות. ממושלות טקסס המרחק לא גדול מלהפוך את טקסס למדינה מתנדנדת ואולי תומכת דמוקרטים בבחירות לנשיאות (ג'וליאן קסטרו עצמו הוא מועמד פוטנציאלי לנשיאות בעוד שמונה או שניים עשר שנים). טקסס היא המדינה עם מספר האלקטורים השני בגודלו בארה"ב אחרי קליפורניה הדמוקרטית. כבר יותר משלושים שנה שמדובר במדינה רפובליקאית בטוחה, כזו שמצמיחה מועמדים רפובליקאים (כמו הבושים), ושמהווה את מדינת התשתית של המפלגה. בלי טקסס המפלגה הרפובליקאית כפי שהיא היום פשוט לא תוכל לזכות בבחירות – נקודה. הכשלון של הרפובליקאים השבויים בידי אנשי מסיבת התה הקיצונים  לעשות צעדים לקראת הקהילה ההיספנית היום עשויים לעלות להם ביוקר ולא רק במערכת הבחירות הקרובה.

* הקטע המרגש ביותר בשתי הועידות לדעתי שייך גם כן לדמוקרטים כאשר גבריאל גיפורדס, חברת הקונגרס שנורתה בראשה בנסיון התנקשות לפני שנתיים ועברה שיקום ממושך , עלתה על הבמה על רגליה ובחיוך גדול ולקול תשואות הקהל שיצא מגדרו קראה את קטע שבועת האמונים של הועידה. ככה בונים גיבורים אמיתיים.

* אם אובמה אכן יבחר לכהונה שניה בנובמבר הוא צריך לזכור שזה למרות הטעויות הרבות והפניית העורף במקרים רבים לשמאל שבחר בו לפני ארבע שנים. יש לקוות שאובמה של הכהונה השניה יהיה נחוש ומדויק הרבה יותר מזה של הכהונה הראשונה. הנה קישור לסרטון מעולה של הדיילי שואו שמבקר את כהונתו של אובמה ביקורת שמאלית. הקריינות, הקסם, וחלק גדול מהבדיחות בתרומתו של הגאון הקומי האחד והיחיד, לארי דיויד!

המרוץ לנובמבר 2012 – עדכון אוגוסט

הפעם דיון מיוחד בארבע נקודות על בחירת סגן, מצב המירוץ, האולימפיאדה, והקשר האיראני

* מיט רומני, אחרי חודש מאוד לא מוצלח מבחינתו בקמפיין לנשיאות, הכריז אתמול על בחירתו בפול ריאן, חבר קונגרס מויסקונסין, כמועמדו לסגן נשיא ארה"ב.  חבר הקונגרס ריאן הוא מטאור צעיר במפלגה הרפובליקאית: הוא נבחר לראשונה לקונגרס בגיל 27 בלבד בשנת 1999. בקונגרס האחרון מונה ליו"ר ועדת התקציב בקונגרס. בתפקידו זה היווה למעשה את האופוזיציה החריפה ביותר לממשל ברק אובמה בקונגרס הלעומתי. ריאן נחשב לאידיאולוג הכלכלי של המפלגה הרפובליקאית. ריאן היה זה שניסח את "מפת הדרכים לעתיד של אמריקה" שהיא למעשה מצע כלכלי שלם וקיצוני ששימש בסיס לכל הדיון הרפובליקאי בשנה האחרונה. מפת הדרכים של ריאן נחשבה בהתחלה כקיצונית גם על ידי הממסד הרפובליקאני הוותיק, אבל אחרי ההובלה הנחושה של ריאן בועדת התקציב, לצד תמיכה של צעירים ואנשי מסיבת התה הקיצונים שנבחרו לקונגרס ב-2010, הפכה התוכנית של ריאן למעשה למצע הכלכלי של המפלגה הרפובליקאית ב-2012. מיט רומני, שנתפס בעבר כמועמד מרכז פרגמאטי, אימץ את התוכנית של ריאן לחלוטין. לפחות כלפי חוץ. רומני ממשיך לנסות להתחנף לבסיס הרפובליקאי שממשיך להיות חשדן כלפיו. הבעיה היא שרומני לא מצליח למכור היטב את המסרים האידיאולוגים של הרפובליקנים החדשים. לא באותה ההתלהבות והשכנוע של צעירים כמו פול ריאן ומארק רוביו. בחירה באחד מהם היא על כן לא מפתיעה.

מצד שני היא יוצרת לרומני גם בעיות. הקלף החזק ביותר שהיה לרומני להציע הוא טענתו להבנה בכלכלה. הצלחתו הכלכלית, שהסבה לו גם צרות לא קטנות בקמפיין, נתפסת באתוס האמריקאי כסימן להצלחה בדוקה ויכולת כלכלית. הבחירה בריאן למעשה נותנת גושפנקה לתוכנית הכלכלית של ריאן (שגם ככה שלטה ברוב המפלגה הרפובליקאית) על פני תוכניתו של רומני העמומה הרבה יותר כיאה למועמד שרץ לנשיאות וצריך לתפוס את המרכז הפוליטי. עכשיו רומני למעשה ירוץ על התוכנית האידיאולוגית של סגנו. עובדה שכבר הביאה כמה פרשנים לשאול האם פול ריאן לא יעמוד טוב יותר בעימותים הפומביים מול אובמה באוקטובר.

* בכל אופן החדשות על בחירתו של ריאן אמורות לספק לקמפיין של רומני מעט רוח אחרי חודש נוראי. הכלכלה אמנם לא התאוששה פלאים בחודש האחרון, אבל המצב גם לא הורע. במצב כלכלי יציב ברק אובמה מנצח את רומני על פי כל המודלים. בעוד שאובמה מתרומם בכל הסקרים בכל מדינות המפתח, רומני לא מצליח לשמור על אחוזי התמיכה שכבר יש לו בסקרים הארציים. ביקור מאוד לא מוצלח מבחינה תקשורתית של רומני בחו"ל (בבריטניה, פולין וישראל), השאיר רושם רע על תדמיתו הבעייתית ממילא בכל נושא הנסיון המדיני. בנוסף פורסמו גילויים חדשים על פעילותו של רומני בחברה "ביין קפיטל", חברה שפירקה חברות אמריקאיות והרוויחה כסף מהעברתם לחו"ל כאשר רומני עמד בראשה. על פי המודל של נייט סילבר מהבלוג 538, סיכוייו של אובמה להיבחר מחדש עלו בחודש האחרון ל72%.

* בינתיים הנבחרת האמריקאית למשחקים האולימפיים של האולימפיאדה ה-30 הצליחה להביא את ההישגים הגדולים ביותר לנבחרת אמריקאית מאז שנות ה-80. 16% מכלל מדליות הזהב, ושבע מדליות זהב יותר מסין, הם הישג מרשים שאמור לעודד את מצב הרוח הלאומי באמריקה. וכשמצב הרוח הלאומי טוב, אז נשיא מכהן אמור להרוויח מהאווירה. אני במקום אובמה הייתי מארגן מסיבת ברביקיו גדולה על מדשאת הבית הלבן לכל חברי המשלחת האמריקאית למשחקים. הזדמנות התמונה המחויכת תהיה לשם שינוי לא פחות חשובה לו מאשר להם.

* האם מתקפה ישראלית באיראן באמת רעה לברק אובמה וטובה למיט רומני? אני חושב שבשלב הזה התשובה על כך היא דווקא הפוכה. בכל סקרי דעת הקהל בארה"ב שומר ברק אובמה על יתרון חד משמעי, וגדול, על מיט רומני בנושא המדיני-בטחוני. מסורתית המפלגה הרפובליקאית נתפסת ניצית יותר ומתאימה יותר להתמודדות עם משברים בטחוניים, אבל מאז כישלונות בוש במלחמת המפרץ השניה, וההצלחות של אובמה בלוב ובחיסול אוסמה בין לאדן, דוקא אובמה הדמוקרטי הוא זה שנתפס כרגע כמנהיג החזק יותר בזירה הבינלאומית. רומני לעומת זאת, ברוב הסקרים, נתפס כמבין יותר בכלכלה. הנה עוד סיבה לבחירה בפול ריאן – רומני מחזק עוד יותר את הצד החזק שלו בתקווה ליצור משקל קריטי בנושא אותו הציבור תופס כחשוב ביותר למערכת הבחירות (הנושא הכלכלי). למעשה, הנושא המדיני בטחוני נמצא בשפל גדול בהעדפות הבוחרים לבחירות. פחות מ-5% מהציבור האמריקאי חושבים שזה הנושא החשוב ביותר במערכת הבחירות.  מתקפה ישראלית באיראן יכולה לשנות דרמתית את המאזן הזה ולהעביר את מירב הפוקוס התקשורתי והפוליטי מהזירה הכלכלית לזירה המדינית. מיט רומני ופול ראיין, חסרי כל נסיון מדיני בטחוני, יתקשו מאוד במצב כזה לעמוד בסדר היום הפוליטי החדש. הכלכלה תזוז לשוליים, וברק אובמה, בהנחה שלא יפשל בגדול בהתמודדות עם האירוע, יהנה מתרגום נסיונו המדיני להצלחה מוחצת בבחירות בנובמבר. ביבי אולי עדיין לא מעודכן, אבל יכול להיות שבעקבות הבחירה בפול ריאן כבר היום יקבל שיחת טלפון משלדון אדלסון שתסביר לו שבעצם לא כל כך נוח לתקוף לפני נובמבר. בשביל להמתיק את התרופה יבטיח אדלסון לביבי שנשיא רפובליקני בבית הלבן בינואר יהיה סימפטי בהרבה לאפשרויות התקיפה. אהוד ברק יאלץ שוב להמתין.

המרוץ לנובמבר 2012 – עדכון יולי

* הערה: בשעה זו מודיע שאול מופז לקדימה שלדעתו צריך לפרוש מהממשלה, ואולי הייתי צריך לכתוב על זה פוסט. אבל אני לא מאמין לשאול מופז בכלל, בשום דבר יותר, לעולם. אז אני אאמין שהוא פורש אחרי שמכתב ההתפטרות שהוא יגיש לראש הממשלה יכנס לתוקף. בינתיים, בואו נדון בארה"ב:

* עובדה ראשונה: המצב הכלכלי בארה"ב לא משהו. נתונים אחרונים מראים האטה בקצב ההתאוששות הכלכלית, האטה בתוספת מקומות העבודה וירידה בתחזיות הצמיחה. המצב באירופה אפילו פחות טוב. אם אירופה תיפול למשבר כלכלי נוסף היא עלולה לגרור את ארה"ב למיתון ואולי משבר כלכלי חמור שני בתוך ארבע שנים עוד לפני הבחירות בנובמבר. במצב (כרגע היפותטי) כזה קשה לראות נשיא אמריקאי כלשהו מנצח בחירות.

עובדה שניה: הקמפיין של אובמה מדשדש. הם לא מצליחים, ואולי לא ממש מתאמצים, למכור לציבור האמריקאי את מדיניות הפנים של ברק אובמה. אבד לחלוטין הקסם מהקמפיין הקודם שבו ברק אובמה הצליח להסביר ולהחדיר לקהל גדול במסרים פשוטים וישירים אמת כלכלית וחברתית דמוקרטית שמנוגדת למצע הדורסני של המפלגה הרפובליקאית היום. זה לא שאין לאובמה עם מה לעבוד: ג'ורג' בוש ושמונה שנות שלטונו אשמים במצב הכלכלי בארה"ב היום. המדיניות של בוש היא זו שהביאה לגרעון הענק של ארה"ב, המדיניות של בוש היא זו שהביאה להורדת הרגולציה על וול סטריט והבנקים שהביאה למשבר המשכנתאות ב-2008. בתקפותו של בוש נכנסה ארה"ב למיתון. ברק אובמה אמר בכנות כבר בנאום ההשבעה שלו שהיציאה ממיתון כלכלי ומשבר כאלה היא משימה ארוכה ואיטית ולא בטוח שתושלם בקדנציה אחת. פרנקלין ד. רזוולט נכנס לתפקידו בתחילת 1933, שלוש וחצי שנים אחרי תחילת המשבר הכלכלי הגדול של 1929 – הוא נבחר שנית ב1936אף על פי שבקדנציה הראשונה שלו המשיכה אווירת המשבר וארה"ב לא יצאה מהמיתון. מעטים מזכירים שהניו-דיל הראשון נחשב בהתחלה לכישלון יחסי. למעשה רק בניו-דיל השני, שהתחיל מיד עם הקדנציה השניה של פד"ר ב1937, החלו לראות את ניצני ההצלחה. חופשי מלחצים של בחירות ולאחר שביסס איתן את מעמדו, הניו דיל השני של פד" הרשה לעצמו להיות מקיף ואמיץ בהרבה ביישום המדיניות הקנטיאנית של רוזוולט. מה שארה"ב צריכה עכשיו זה ניו-דיל שלישי, ואובמה צריך להיות זה שמוכר את זה בהתלהבות ומרץ לציבור האמריקאי. בינתיים הוא לא עושה זאת.

למעשה הקמפיין הנוכחי של אובמה נכנסת למלכודת בניסיונות כמעט פתטיים לצבוע את המציאות הנוכחית בורוד מצד אחד, ובנסיון להשחיר את הרקורד המקצועי של מיט רומני מהצד השני. הרעיון שמטה אובמה מנסה להכתיב לציבור האמריקאי הוא שגם אם עכשיו לא משהו, זה יחסית טוב, ואצל רומני יהיה הרבה יותר גרוע כי הוא עשיר ומנותק. זה מסר פשוט ופשטני שלא בטוח שהציבור האמריקאי יקנה אותו. במקום להבטיח תקווה חדשה בכהונה השניה של אובמה, הם בעצם מבקשים מהציבור להסתפק "בסביר" ולפחד מהלא נודע בדמות רומני. כל שנותר לרומני הוא לטעון שאובמה טועה בהערכתו אליו, ולהבטיח שאצלו יהיה יותר טוב, ובמינימום לא יותר גרוע.

עובדה שלישית: רומני הוא מועמד חלש מאוד. עם כל הצרות בקמפיין של אובמה והרעת המצב הכלכלי היינו יכולים לצפות שבשלב הזה רומני יוביל, אם לא בבטחה אז לפחות בהיסוס, על פני אובמה ברוב הסקרים והתחזיות. אבל זה לא המצב: נכון להיום בקול הפופולארי בכלל ארה"ב אובמה מוביל הובלה קטנה מאוד אך עקבית. במצב האלקטורים (אותם צירים נבחרים שכל מדינה שולחת כבלוק ושבוחרים בפועל את נשיא ארה"ב) אובמה כבר מוביל הובלה משמעותית. הוא המועמד המוביל לזכיה בכמעט כל המדינות המתנדנדות. הוא עתיד להפסיד בחלק מהן כמובן (פלורידה היא דוגמא בולטת בה יש כמעט תיקו בסקרים עם הובלה קטנה לאובמה, אבל בגלל המושל הרפובליקני שעושה כל שביכולתו להמריץ מצביעים רפובליקנים ולמנוע הצבעת מועמדים דמוקרטים – אפשר להמר שרומני ינצח שם) אבל הוא לא זקוק לכולן בשביל לזכות. ניצחון באוהיו למשל, המדינה המתנדנדת הגדולה ביותר אחרי פלורידה, יביא לאובמה כמעט בוודאות את הניצחון בבחירות. אובמה כאמור מוביל בסקרים באוהיו, ובמדינות מפתח נוספות. נייט סילבר, מהבלוג הסטטיסטי המעולה 538 תחת הניו יורק טיימס, נותן לאובמה, על סמך המודל שלו שמתחשב בסקרים ובתחזיות כלכליות עכשוויות, 68% סיכויי הבחרות מחדש בנובמבר.

אין ספק שמועמד רפובליקני כריזמטי יותר, בעל חיבור טבעי יותר לאנשים, בעל קסם אישי כלשהו, בעל מסרים לא זגזגניים – היה מנצח ביתר קלות או לפחות נמצא בעמדה טובה יותר מול אובמה מאשר רומני היום. אחת מהדרכים של רומני לגשר על החולשה הזו היא לבחור מועמד לסגן נשיא איש כריזמטי מאוד כזה. מארק רוביו, סנאטור צעיר ומרשים מאוד מפלורידה, הוא הבחירה המתבקשת ועל פי רוב ההערכות הבחירה הטובה ביותר שרומני עתיד לעשות בחודש הקרוב. אני ממליץ על ראיון ארוך בשלושה חלקים שערך איתו ג'ון סטיוארט (כנראה המראיין הטוב ביותר שמשדר כיום בארה"ב) למי שרוצה להתרשם.

אבל הבעיה המרכזית של רומני היא לאו דוקא העדר הכריזמה שלו, אלא ההססנות והפחד שהוא מפגין מפני גרעין המפלגה הרפובליקאית השמרני והקיצוני; נדמה שרומני עוד לא התגבר על הטראומה של הפריימריז הארוכים והמפרכים מבחינתו והוא ממשיך להתחנף ולנסות למצוא חן בעיני אנשי מסיבת התה והרפובליקנים הקיצוניים. ממועמד שרוצה לזכות בנשיאות היה מצופה שישבור חזק למרכז מיד אחרי הבטחת מועמדותו, אבל רומני לא עושה זאת. מצד אחד זה משפר את הסיכויים של אובמה מולו וזה לדעתי טוב, אבל מצד שני זה מדאיג מבחינת נשיאותו הצפויה (אם תהיה) של רומני – אם ימשיך במגמה זו כנשיא.

השערה אחרונה: אם המצב ימשיך פחות או יותר כמו שהיום אל תוך הסתיו אז סביר להניח שמה שיכריע את המרוץ הצמוד הם סדרה של שלושה עימותים שנקבעו לחודש אוקטובר בין אובמה לרומני. בעימותים הללו יתגלה אם אובמה יחזור לעצמו ויצליח למכור אג'נדה ברורה ונחרצת לעתיד של אמריקה תחת כהונתו השניה; אם מיט רומני יצליח להתעלות ולנצח את אובמה בעימות על דעת הקהל האמריקאית; אם מישהו יעשה טעות מביכה שתפיל את הקמפיין שלו; אם מישהו מהמועמדים ייתפס כמחובר יותר לאזרח הפשוט, או לחילופין מנותק.

עד העימותים באוקטובר צפויות שתי הועידות הגדולות של המפלגות שבהן תהינה כל ההכרזות המפתיעות (או לא), תמרוץ הפעילים המרכזי ובעצם ההתחלה של השלב האחרון בקמפיין לנשיאות 2012. הועידה הרפובליקאית תתחיל ב27/8, והדמוקרטית שבוע אחריה ב3/9.