טוב לא באמת הערות ראשונות, כבר כתבתי כמה דברים על הבחירות, אבל זו ההזדמנות לחשוף את הבאנר שהכנתי לבלוג לכבוד בחירות 2015. יאי!
הערות קצרות הפעם:
* יותר אנשים אומרים בסקרים שיצביעו למפלגות שלא תומכות בנתניהו מאשר אנשים שאומרים שיצביעו למפלגות שרוצות בנתניהו. זה הנתון היחיד הרלוונטי כרגע בסקרים, ועל זה צריך להסתכל. בליכוד צודקים, מערכת הבחירות הזו תהיה על מנהיגותו של ביבי; משאל עם על האם להעניק לנתניהו קדנציה רביעית אחרי שלוש קדנציות כושלות או לא.
* אם גדעון סער יתמודד בליכוד הוא יזכה. אם הוא יזכה הוא יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. למעשה הקרב הקשה יותר יהיה בתוך הליכוד, הציבור הכללי כבר יגיע לבד אם אכן יצליח וינצח את נתניהו.
* אגב משהו מונע ממשה כחלון להתמודד על ראשות הליכוד?
* להערכתי בוז'י הרצוג (לאחר האיחוד עם ליבני ומופז) זקוק ליתרון חיובי של כ-3 מנדטים על הליכוד בבחירות בשביל להרכיב את המשלה הבאה עם כחלון, מרצ והחרדים (ובלי לפיד). משה כחלון זקוק למנדט אחד יותר מהליכוד בשביל להרכיב בעצמו ממשלה דומה (עם ליברמן). שני התסריטים סבירים כרגע באותה מידה, ולגמרי סבירים בפני עצמם בכל מקרה.
* אין גבול לחוצפה של נתניהו. במשך שלוש שנים בין 1996 ל-1999 צחקו עליו שהוא שוב ושוב מאשים את הממשלה הקודמת, זו של פרס, בכל הכשלים והבעיות במדינה. נתניהו בשלטון כבר שש שנים ואיכשהו הוא ממשיך להאשים אחרים בכל הבעיות. אם מקשיבים לנתניהו ובכירי הליכוד שמתראיינים בשבוע האחרון בתקשורת אפשר לחשוב שהם בכל היו באופוזיציה בשנים האחרונות בעוד לפיד היה ראש הממשלה.
* אגב גם לפיד לא חף מהחוצפה הזו. גם הוא מתנהג כאילו ישב באופוזיציה ולא היה שר אוצר, חבר קבינט, ויו"ר הסיעה הגדולה ביותר בכנסת היוצאת. איפה לקיחת האחריות? איפה הודעה בטעויות? איפה קצת צניעות? כל הבעיות של הממשלה ושל המדינה היום זה אשמת האחרים (כולל אשמת האופוזיציה איכשהו) וכל הישג מינימלי לכאורה שהיה לממשלה הזו זה מקור לגאווה והוכחה שיש עתיד עשתה הרבה והביאה הישגים בכנסת. זאת גם שההשיגים לא קשורים אליהם בכלל כמו למשל הורדת מחירי החשמל כתוצאה ממעבר חברת החשמל לגז טבעי: ההודעה על ההוזלה הצפויה במחירים יצאה כבר לפני שנתיים ובכל מקרה מי שקובע אותה זה ראשות החשמל ולא משרד האוצר, או שר האוצר, או חברי יש עתיד. כן היתה להם הזדמנות לעשות נזק ולמנוע את ההוזלה הזו – תודה באמת שלא הזקתם. בכל מקרה בדבר אחד בטוח, יש עתיד קיבלו הזדמנות מהבוחר לשנות את המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. בפועל, לכל היותר, הם הביאו שורה של יוזמות וכוונות שטובות ככול שיהיו, הגיעו ממקום של הזזת גבינה ממקום למקום ולא שינוי אמיתי במדיניות והחברה בישראל.
* ודבר מדאיג שכדאי לשים אליו לב: אחרי שהבינו שהעלאת אחוז החסימה המוגזמת כנראה לא תביא למשילות מוגברת בכנסת הבאה, התחילו בליכוד לדבר על האפשרות הנוראית של "חוק הבונוס". הכוונה לכך שהמפלגה הגדולה ביותר בבחירות תקבל בונוס מושבים שיבטיח לה רוב בפרלמנט בניגוד לרצון הבוחר. בצורה כזו רוב מקרי של פחות מרבע מהאוכלוסייה למשל, יקבל שליטה מוחלטת בפרלמנט למשך ארבע שנים. בעצם מדובר בהצעה לסיום דרכו של המשטר הפרלמנטרי בישראל. לא עוד פשרה בין מרכיבי אוכלוסייה שונים כי אם דיקטטורה של הרוב בכסות החוק. המציעים מרבים להביא את איטליה שהעבירה חוק דומה כדוגמה (אגב איטליה היא לא דוגמה טובה לשום דבר בכל הקשור למשטר, ממשל או מדיניות), אבל למה איטליה – אולי דוגמה טובה יותר היא גרמניה ב1933 שהעבירה חוק לפיו המפלגה המנצחת בבחירות תקבל רוב מוחלט בפרלמנט, חוק שעבר בגלל קשיים אלקטורליים לקיים ממשל יציב בגרמניה שאחרי המשבר הכלכלי. מה? לא טוב? דוגמה לא מספיק טובה? מבחינת משילות זה הצליח מעל ומעבר.
Filed under: Uncategorized | Tagged: בוז'י הרצוג, בחירות 2015, בנימין נתניהו, חוק הבונוס, יאיר לפיד, משה כחלון, משילות |
פוליטאה 
כמובן תחת ההנחה שליברמן לא ימחק בבחירות האלה. יש לכך כמה סימנים מקדימים, הלחץ שלו לבנות גוש ימין, ההיפרדות מנתניהו בצוק איתן, והדגש שהוא פתאום שם על חוק הגיור. אין מה לעשות, מי שימני פונה לבנט, מי שמחפש סדר יום אזרחי פונה למפלגות הליברליות. וכמובן המחדל הקרוי אהרונוביץ שגילה לעין כל את סוג הביטחון שליברמן מוסגל לספק.
ליברמן יחסית יציב בסקרים דוקא. אני חושב שהוא פונה, למרבה האירוניה ההיסטורית, למצביעי ימין מתונים שבנט קיצוני מידי בעיניהם ונמאסו עליהם הליכוד וביבי גם יחד. ליברמן הוא פתאום אופציה "שפויה", ואני חושב שהם גם אוהבים את האפשרות שהוא יכול לשבת בממשלות מרכז ולא רק ימין. אם תרצה, אלה אנשים שלא רוצים את ביבי, אבל רוצים "לפצות" על בחירת מועמד שמאלי לראשות הממשלה, בליברמן שיהיה לו שם מאחרוי העורף.
האם יש באפשרותך לספר מי בדיוק מריץ את רעיון חוק הבונוס? מדובר במשהו שערורייתי – אם הוא נכון – וראוי לגלות כמה שיותר פרטים על כך, כדי שהעם יידע ממי להיזהר.
מכובדי,
מה סוד ״ההצלחה״ של משה כחלון – ״ילד מעברת גבעת אולגה״ (ציטוט מדברי ביבי), בן לעולים מלוב, ש״עלה כמטאור״ בשמי הפוליטיקה הישראלית הרדודה?
לאחר חמש שנות קבע בצה״ל בחיל החימוש, השתחרר משה כחלון בדרגת רב סמל.
משה כחלון הבין כי האפשרות שלו להמריא בגבעת אולגה מצומצמת ולכן העתיק את מגוריו לחיפה, שם רכש מכספי הפרישה מצה״ל, חנות קטנה ברחוב תל אביב בחיפה, שעסקה במכירת אביזרי רכב, מכשירי רדיו טייפ וכיו״ב
מאוחר יותר רכש לידה גם פנצ׳ריה וחנות למכירת צמיגים.
במקביל דאג כחלון להתפקד לסניף הליכוד בחיפה והחל למפות לעצמו את רשת הקשרים בעיר.
האחיזה שלו בחנות לאביזרי רכב וצמיגים, סייעה לו מאוד בראשית דרכו כ״מנוף״ לעשיית הנחות, טובות וצ׳ופרים לחברים מסניף הליכוד בחיפה.
אט אט הפך משה כחלון למוכר יותר ויותר בין פעילי הליכוד בחיפה; קפיצת המדרגה שלו התרחשה בעת הבחירות לעיריית חיפה בהתמודדות שבין תא״ל (מיל) רמי דותן (דבוש) לראש העיר המכהן אריה גוראל.
כדאי בנקודה זו לשים לב לקשרים המיוחדים של משה כחלון עם מקורבים על בסיס חמולתי עדתי, וזאת כמו במקרה רמי דותן (דבוש) שגם הוא יליד לוב (בהמשך יוצגו גם היחסים המיוחדים של משה כחלון עם טייקונים נוספים יוצאי לוב, הבולטים בהם הינם: יצחק תשובה וקובי מיימון).
תוך כדי פעילותו בסניף הליכד בחיפה במערכת הבחירות המוניציפליות, נוצרה היכרות בין כחלון לעוזי לנדאו, שמינה אותו לתפקיד ראש לשכתו בעת שכהן כשר לביטחון פנים.
הקשרים שיצר משה כחלון עם פעילים בליכוד, כעת משהתמקם במרכז העשייה של הליכוד, הדרך להתברג במוסדות הליכוד הארציים, היתה כבר קלה יותר עבורו.
כחלון ניצל ביעילות את קשריו המסועפים עם עסקני הליכוד בחיפה והצפון, את התמיכה שידע לגייס מ״האחווה״ הלובית טריפוליטנית, ומפעילי ליכוד ארציים.
במהרה הוא הצליח להשתלב במוסדות הבכירים במרכז הליכוד, ובשנת 2003 נבחר לכנסת.
גם כשנבחר לכנסת, דאג לתחזק את קשריו ומעמדו בחיפה, ובמסגרת זו עמד בראש אתו״ס (הגוף האחראי על התרבות והספורט בחיפה); כל זאת תוך שילוב אינטרסים עם ראש העיר יונה יהב.
בהמשך גם נראה כי משה כחלון ידע לנצל קשרים אלה ואחרים לטובתו האישית ובתיאום עם יונה יהב הצליח להבריג את אשתו ליאורה כחלון לתפקיד עוזרת מנכ״ל מרכז התרבות ״בית קריגר״.
יונה יהב דאג גם לקדם את ליאורה כחלון לתפקיד מנכ״לית בית קריגר, וזאת למרות כישורים חסרים, מה שהבטיח לו ״שקט תעשייתי״ מצד כחלון בכך שהוא אכן גם נמנע מלהתמודד מולו על ראשות העיר.
לאחר שהתמקם משה כחלון בצמרת הליכוד, הייתה הנאמנות שלו נתונה בעיקר לחבריו הטייקונים מהאחווה הטריפוליטנית; קשרים אלה שהיו הדוקים מאוד, נעשו די בהיחבא ובחשאיות, וזאת במטרה שלא לחשוף את מוקדי ההשפעה האמיתיים להם היה נתון.
בעמדותיו המדיניות היה משה כחלון ממוקם באגף הניצי והימני של הליכוד; כיום הוא מנסה משיקולי בחירות לטשטש עובדה זו, והוא בונה על ״זיכרון חלש״ שלא יציף את העובדה שהוא היה בין המצביעים שהתנגדו לתכנית ההתנתקות.
כאשר התמנה לשר התקשורת ולא התבלט במיוחד, הוחלט אז ב״אחווה הטריפוליטנית״ שמשה כחלון כשר תקשורת, ״יטפל״ בחברות הסלולר – סלקום, פלאפון ואורנג׳.
חברות אלו לא מושתתות על ועדי עובדים חזקים, וגם בעיון קל ניתן להיווכח של״אחווה הטריפוליטנית״ אין בהן אחיזה משמעותית.
זאת הסיבה שמשה כחלון העדיף לטפל תחילה בחברות הסלולר ולא בחברות הטלוויזיה בכבלים. בתקופת כהונתו כשר בממשלה, לא עלה בידו לסייע ל״טייקון״ הדלק והנדל"ן יצחק תשובה, ויש הטוענים כי זאת היתה הסיבה העיקרית לקרע בינו ובין ביבי נתניהו.
יצחק תשובה התאכזב מאוד כאשר בעקבות "ועדת שישינסקי" הושתו על רווחיו מיסים נוספים, ודרגות החופש שהיו לו בנושאי הזיכיונות לחיפוש והפקה צומצמו. בעקבות כך, החליטה ״האחווה הטריפוליטנית״, לתכנן מהלך שיכריע את הכף הפוליטית לטובתם; בפרטי תכנון המהלך, זוהה משה כחלון כמי שיוכל להוות תשתית לכינון גוף – מפלגה, שתרכז מספיק עוצמה בכיוון שיאלץ את ממשלת ישראל להיות ״הרבה יותר קשובה״ לתכניות ההתעשרות של יצחק תשובה ושותפיו. על פי המהלך, תוכננה ובוצעה פרישה דרמטית של משה כחלון, עם נופך של מסתוריות. במקביל בלי לאבד אף רגע, סוכם עם ״מכללת הבית״ של יצחק תשובה – ״מכללת נתניה״, שהיא תיתן חסות לפעילות הנדרשת להקמת ״מפלגת כחלון״. מכיוון ומכללה לא יכולה להיות אכסניה פוליטית שכזו במוצהר, גובשה תכנית לפיה ״מכללת נתניה״ מכוננת אכסניה אקדמית לכינון של ״מרכז לרפורמות ומנהיגות״. בראש המרכז לא נבחר לעמוד איש עם הישגים אקדמית אלא הפוליטיקאי משה כחלון. את מקור התרומות הרבות שהתקבלו למרכז זה, ואת שכרו שלו, מסרב בדבקות, משה כחלון לחשוף; אבל ידוע לכל שחלק ניכר מן המשאבים נתרמו על ידי יצחק תשובה. במהלך השנתיים בהן שימש משה כחלון כראש המרכז, לא הוצגו תוצרים ופרסומים אקדמיים משמעותיים, ועיקר הפעילות סביב לשכתו המפוארת והמאוישת של משה כחלון נסבה סביב אין פגישות פוליטיות רבות, תכנון והתארגנות יסודית להקמת המפלגה, לרבות מינוי אנשי שטח, ואיסוף הנתונים הרלבנטיים. הערכה הנכונה של ״האחווה״ הייתה שממשלת נתניהו לא תחזיק מעמד מעבר לשנת 2015 ואכן כך בערך גם קרה. כחלון והצוות הגדול שהתקבץ השלימו את התארגנותם והם מקווים לרכב על גל של פופולאריות, להיבנות מחולשתו של נתניהו, מהפירוד בש״ס, מהתפוגגות הזוהר שליווה את מפלגת יש עתיד, ולגרוף קולות ומנדטים מכל חוגי הבוחרים המאמינים לתומם שכחלון הוא ״לוחם ללא חת בטייקונים״, ״רפורמאטור״, ״בעל השקפה מדינית שקולה״ וכו׳ וכו׳ בקיצור קריצה לימין, קריצה לשמאל, נטיעת תקוות ל״דיור בר השגה״, ״שכר מינימום הוגן״, וכו׳ וכו׳ תוך פיזור סיסמאות ומילים סתם של בחירות: שינוי, תקווה, עתיד טוב יותר, ומה לא; ״העיקר שהבוחרים לא יתעמקו יותר מדי, ועל בסיס נפשם הנקועה מכל הבטחות השווא שקבלו עד כה, יהמרו באווילותם כי רבה, הפעם, במה שעוד נותר להם, על מפלגתו של משה כחלון!
בברכה
עמוס דור
בקיצור- עוד ביבי….חבל שהציבור לא מעמיק ומתעניין… צריך לתת לצוות יש עתיד לחזור לעבודה… הם אנשי עבודה, אנשים מהעם ולא ממרכז הליכוד…או מהשמאל המיואש…