תמיכה ציבורית מבשמת ומתעתעת בהמשך הלחימה

מבצע צוק איתן הוא המבצע הצבאי הרחב ביותר של צה"ל מאז מלחמת לבנון השניה בקיץ 2006. בתקשורת אומרים לנו שהפעם התמיכה בלחימה חסרת תקדים, האווירה הציבורית מלוכדת יותר מאיי פעם, ובניגוד לפעמים קודמות התמיכה בממשלה ובצה"ל היא גדולה ואחידה. הטיעונים הללו אינם נכונים: כמעט כל מלחמה ופעילות צבאית נרחבת של צה"ל בעבר הביאו את הציבור ללכידות ולעליית התמיכה בממשלה ובראשיה. מי שהתבשמו בנתוני הסקרים בזמן מלחמה בעבר הופתעו לגלות אחרי המלחמה שהציבור עובר מתמיכה לסלידה מהר, מהר מאוד.

מלחמת לבנון השניה נמשכה 34 ימים בסה"כ, בין 12 ביולי ל-14 באוגוסט 2006. מבצע צוק איתן התחיל ב-8 ליולי והיום, רביעי באוגוסט, הוא עדיין נמשך. על פי המצב הנוכחי יתכן מאוד שגם צוק איתן יסתיים אחרי 34 יום פלוס מינוס בתוך שבוע. יחד עם זאת, יש כמובן הבדלים רבים בין שני אירועי הלחימה (מלבד הנסיבות). אחד המרכזיים שבהם הוא שבמלחמת לבנון השניה צה"ל נכנס רגלית ללבנון כמעט מיד (אם כי בכוחות קטנים) והמשיך והרחיב את המבצע הקרקעי בלב האויב עד השעות אחרונות של המלחמה; עוד זכורים היטב הימים הנוראיים והאבדות הקשות בשלושת הימים האחרונים של המלחמה שעה שכבר היה ברור שהסכם סיום המלחמה עומד להכנס לתוקף. הפעם, ראש הממשלה נתניהו החליט בחוכמה רבה לדעתי, לסיים חד צדדית את עיקר הפעילות הקרקעית ברצועת עזה עוד לפני שהמבצע נגמר. מבחינת דעת קהל מדובר בהחלטה אמיצה שכן רוב הציבור תומך בסקרים (ובפומביות באינטרנט) דוקא בהעמקת המבצע ולא בקיצוצו. אבל דעת הציבור היא הפכפכה ומתעתעת.

במלחמת לבנון השניה נערכו ותועדו כמה סקרי דעת קהל בעיתונות: במלאות שבוע ללחימה למשל פורסם סקר לפיו הציבור מביע תמיכה אדירה בתפקוד הצבא והרמטכ"ל (87% תמיכה). ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הבטחון עמיר פרץ זכו לתמיכה מרשימה לא פחות של 78% ו72% בהתאמה.

בסוף יולי, אחרי 17 יום של לחימה נשארו אחוזי התמיכה גבוהים, אם כי התחילו לרדת קצת: תפקוד צה"ל 80%, אהוד אולמרט 71% ועמיר פרץ 64%. עדיין יפה ומבשם. 71% מהציבור אגב גם הביעו תמיכה בהרחבה של המבצע באותו סקר.

ואז באה התפנית, ביום ה31 למבצע, ימיה האחרונים של המלחמה המדממת, צנחו אחוזי התמיכה בראשי המדינה בצורה מדהימה: רק 47% הביאו תמיכה בתפקוד הרמטכ"ל, 48% בראש הממשלה אהוד אולמרט, ושר הבטחון עמיר פרץ נהנה מ37% תמיכה בלבד. הסקר כאמור נערך עדיין בעיצומה של המלחמה שכוחות צה"ל עדיין נלחמים ונהרגים בשטח. אחרי המלחמה, ועם תחושת ההפסד והבזבוז בציבור, המשיכה לצנוח התמיכה בראשי המלחמה והחלו הפגנות בקריאה להתפטרות הרמטכ"ל, שר הבטחון וראש הממשלה ולהקמת ועדת חקירה.

ראש הממשלה הנוכחי שלנו בנימין נתניהו ידוע כחובב ומזמין סקרים גדול. אין לי ספק שהוא הזמין סקרים בדרך כזו או אחרת בזמן המבצע הנוכחי. אנחנו יכולנו לראות לפחות את הסקר שפרסם ערוץ 10 שלשום לפיו הרמטכ"ל נהנה מציון ממוצע 8 (בסקר ביקשו מהציבור לדרג בסולם של 1-10 את התפקוד ולא שאלו לשביעות רצון), ראש הממשלה נהנה מציון טוב מאוד של 6.9 ושר הבטחון בוגי יעלון מציון קרוב של 6.8. ראש הממשלה שלנו רואה את הנתונים אבל בניגוד לקודמו בתפקיד לא מתבשם בהם. חטיפת החייל שלא היתה ביום שישי הייתה סימן לעתיד לבוא: אחרי שבוע מדמם במיוחד בו נהרגו יותר מחמישים חיילים התחיל להיות ברור שפשוט וקל זה לא יהיה. לצד קריאות התמיכה וצדקת הדרך של ישראל, נשמעו בתקשורת גם בכי ההורים ותמונות הילדים הנופלים המרגשות. הלחימה פתאום התחילה לכאוב.

שלא תהיה אי הבנה, אני לא טוען שהציבור לא יהיה מוכן לשלם את המחיר הכבד של הרג חיילים בקרב. הציבור בהחלט מלוכד ותומך בלחימה ובמטרותיה ומוכן להקרבות בדרך. גם במלחמת לבנון השניה הציבור היה מוכן להקרבות ותמכה במטרות הלחימה לא פחות מעכשיו. אין כאמור שום דבר חסר תקדים בתמיכה ובלכידות הציבורית הנוכחית. אבל באותו הזמן הציבור גם כואב את המחירים שאנחנו משלמים. מה זה אומר, זה אומר שככול שהקרבנות עולים, ככה אנחנו מצפים ליותר הישגים. יש מאזן לא מדויק אך אמין: כל עוד ההישגים הנתפסים (המוחשיים או הפוטנציאלים) של הפעילות הצבאית גדולים מהאבדות, הציבור מרוצה. אבל ברגע שמרגישים שהאבדות גדלות לצד האטה בקצב ההישגים, אז מתחילה התחושה הלא טובה. הסיבה המרכזית שבגללה הסוף של מלחמת לבנון השניה הרגיש כל כך חמוץ היא הידיעה שיכולנו להשיג את אותו הסכם הפסקת אש, כמה ימים ועשרות חיילים הרוגים לפני המועד שבו הוא הושג.

הדרג המדיני והבטחוני הם היחידים שצריכים ויכולים להגדיר את המועדים וההישגים שיביאו להפסקת אש. לציבור תמיד יהיו רצונות לא ממושים ופנטסטיים מעבר למה שאפשר להשיג. את שלטון חמאס כנראה שאי אפשר במסגרת הנוכחית להפיל ולהעלים, כמו שבזמנו אי אפשר היה להשמיד את חיזבאלה. החוכמה היא לא לסמוך על האשראי שהציבור נותן לדרג הבטחוני להשיג מטרה גדולה כזו כאשר אתה יודע שאין לך שום כוונה או יכולת הלכה למעשה להשיג אותה; הציבור רוצה פרארי ומוכן לשלם בעבורה 200 אלף ש"ח, לא ניתן לקנות פרארי ב-200 אלף אבל יש כאלה שמוכנים לקחת את כל ה-200 אלף ולקנות איתם מזדה שלוש. זה בדיוק מה שיביא את הציבור למרמור. לתחושה שהוא שילם יותר בשביל פחות.

ראש הממשלה נתניהו אם כן עשה בשכל שיצא קרקעית מעזה. אני מניח שהדרגים המחליטים הבינו שהמשך ההשארות בעזה לא יביאו בהכרח להישגים משמעותיים נוספים על אלה שכבר הושגו ממילא, בעוד שקצב החיילים ההרוגים משבוע שעבר (כ-5 חיילים ליום) היה ממשיך תוך סכנה תמידית של הישג חמאסי כמו מערב המוני או חטיפת חיילים. נתינת הישגים לחמאס, פגיעה קשה בנו, וכל זה תחת הישגים עמומים לנו אם בכלל היו יכולים להגמר בקטסטרופה ציבורית דוגמאת מלחמת לבנון השניה. בנימין נתניהו למד את הלקח החשוב ביותר מהמלחמה ההיא בה שימש כראש האופוזיציה: איך להמנע מועדת חקירה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: