"אשר הוצאתיך מארץ מצרים"

אתם חייבים לי, אני לא צריך להוכיח את עצמי, ברגע שאחליט אנהיג אתכם, המונים מחכים לי. זה כנראה בדי.אנ.איי התרבותי שלנו, זה כבר בתנ"ך; מודל המנהיגות שלנו הוא כזה שמנהיג הוא מי שחושב שהכל מגיע לו בגלל משהו שהוא פעם עשה (הוכיח חוזקה) וזה מספיק למנהיגות נצחית. חשבתם על זה פעם, מהרגע שבני ישראל יוצאים ממצרים אלוהים מציג עצמו תמיד לאורך כל שאר ה"היסטוריה" בתנ"ך כ"אני אלוהים אשר הוציאתכם מארץ מצרים". זהו, הדבר החיובי האחרון (והיחיד) שעשה אלוהים למען בני ישראל מספיק לו לנצח להזכיר, לתזכר ולהוכיח את עליונותו ומנהיגותו ולמה כולנו חייבים לו. גם מאות שנים אחרי האירוע לכאורה ושורה של אסונות לא פחות גרועים מפרעה.

*  אני לא ציני כלפי פוליטיקאים. אני חושב שרובם, מימין ומשמאל, נמצאים בפוליטיקה קודם כל בגלל אידיאולוגיה או לפחות תפיסת עולם מדינית חברתית מסויימת. רובם נכנסים לפוליטיקה מתוך רצון כן להיות חלק מהעשייה הציבורית במדינת ישראל. לתרום לחברה שבה הם חיים ולשנות אותה לטובה. אחרת הם לא היו בוחרים במקצוע הזה, אחרת הם לא היו מצטרפים למפלגה פוליטית אחת (שוב, רובם), אחרת הם לא היו טורחים לנסות לשכנע אותנו להאמין בהם גם שהם טועים ועושים שטויות.

אז למה לפוליטיקאים יש שם כל כך רע? ואני לא מדבר על מעט המושחתים, הפושעים והמורשעים כמו אולמרט. אני מדבר על למה העשייה הפוליטית בכללותה נתפסת כמגעילה כמעט, והפוליטיקאים מעוררים בנו חוסר כבוד, הערכה ולפעמים בחילה? התשובה היא בגלל קומץ פוליטיקאים שנותנים לנו סיבה טובה לחשוב ככה.

* הפרשנים הפוליטיים בישראל (גם בעולם אבל נתרכז שניה בנו) באים מאסכולה קבועה לתסכול של רכילאים פוליטיים. רכילאים אני אומר מכיוון שהם מפרשים כל התנהלות פוליטית סביב ההסתכלות האישית בלבד. אם קיים הסבר אישי נראה לעין הוא תמיד יהיה עדיף בעיניהם על פני כל הסבר או פרשנות אחרת, למשל אידיאולוגית. דוגמא פשוטה: למה נתניהו בעד ביטול מוסד הנשיאות? כי הוא לא רוצה שריבלין יבחר ויעשה הכל למנוע את זה. הרכילאים הפוליטיים כל כך רגילים וטובים בהסבר האישי עד שגם כאשר הוא לא נמצא ולא הגיוני בעליל הם בכל זאת ימשיכו לחפש אותו ולהציג אותו כלפחות שווה אם לא עליון על כל הסבר אחר. זו הסיבה שרבים מהם מפספסים שוב ושוב את העובדה שנתניהו הוא באמת אידיאולוג ימני. הם מנסים בכוח להסביר את ההתנהלות שלו סביב המשא ומתן כהתנהלות אישית: "הוא לא אוהב את בנט", "הוא ביחסים רעים עם אובמה", "הוא מפחד מליברמן", "הוא רוצה לייבש את לפיד" – כל זאת בעוד שהסבר אידאולוגי פשוט – הוא ימני – היה פותר לפרשנים את כל בעיות ההבנה והטעויות. הם עושים את זה כי זה יותר קל, כי הם מתורגלים, אבל גם בגלל שיש פוליטקאים רבים (לא הרוב, המיעוט, אבל מספיק) שנותנים להם סיבות מספיק טובות לזה.

* התשובה אם כן לשתי התופעות שתיארתי היא עמיר פרץ. לא שעמיר פרץ אשם בכל כמובן, אלא שהוא כנראה הדוגמא הטובה ביותר שקיימת היום בפוליטיקה הישראלית לתופעה שמשחירה את פניה של כל הפוליטיקאים בישראל. עמיר פרץ, מנהיג פועלים לשעבר, ראש ההסתדרות בתקופה הקשה ביותר של ההפרטות במדינה, מי שניצח את שמעון פרס והפך למנהיג המזרחי הראשון של מפלגת העבודה שזכה להנהיג את המפלגה בבחירות (פואד היה ראש העבודה אבל הוא הוחלף במצנע לפני בחירות), הביא את מפלגת העבודה לנצחונות היסטורים בפריפריה, מונה לתפקיד שר הבטחון של ישראל. אותו עמיר פרץ פרש ממפלגת העבודה לפני שנה וחצי וככה הוא אמר (בתוכנית פגוש את העיתונות יומיים קודם לכן): "איננו יכולים להיות חלק מממשלת נתניהו. נקודה. אם נצטרך להיות באופוזיציה – נלך לאופוזיציה. אין שום אפשרות להשאיר דלת – ולו סדק פתוח […] אינני מתכוון להיות בסיטואציה שהיינו עם אהוד ברק, שאמרנו לציבור שאנחנו הולכים לבנות אלטרנטיבה לנתניהו, ואז הסתבר שעשינו מעשה הפוך לחלוטין […] מה ההישגים הגדולים שהיו לחברי מפלגת העבודה כשהיו שרים בממשלת נתניהו? הגיע הזמן שנלמד מהניסיון ונקבע עמדה חד-משמעית". השאר כידוע היסטוריה. חודשיים אחרי האמירה זו נאבק עמיר פרץ בחברו לתנועה החדשה עמרם מצנע (עוד צדיק) על מי יכהן בתפקיד השר לאיכות הסביבה בממשלת נתניהו. זה לא שלעמיר פרץ אין אידיאולוגיה ותפיסת עולם מדינית – יש לו וכולנו יודעים מה היא בגלל שנים של עשיה ואמירות אמיתיות בזכותה. גם כאמור בהודעת הפרישה שלו ממפלגת העבודה התעקש פרץ שיש לכך רק סיבות אידיאולוגיות מדיניות. הבעיה היא שנותנים הסבר מדיני לפעולה פוליטית, וההסבר הזה קורס לחלוטין – זה משחיר את כל ההסברים המדיניים האמתיים האחרים. אף אחד אף פעם לא יצהיר מפורשות על הסבר אישי למהלך אידיאולוגי ככה שההסבר האישי אף פעם לא נתפס בשקר. מבחינה זו ההסבר האישי בלתי ניתן להפרכה. בעוד שיש דוגמאות רבות, רבות מידי, להסברים אידיאולוגים שקרסו במבחן המציאות. היום (וגם אז) ברור לחלוטין שרק הסבר אישי פרסונאלי עמד מאחורי הפרישה של עמיר פרץ ממפלגת העבודה. ורק הסבר פרסונאלי יכול להסביר את המשך הישיבה של פרץ ושותפיו בממשלה היום.

* וציפי ליבני. כאשר הקימה לבני את התנועה עמדה לצד עמיר פרץ והשיבה נחרצות לשאלה:  "אני לא צריכה להתחייב לכלום, אני הוכחתי. אני בחרתי ללכת לאופוזיציה כששוכנעתי שנתניהו איננו מוכן לעשות אחד לפחות משני הדברים המרכזיים שישראל זקוקה להם: או תהליך מדיני או לייצר ולשנות את המצב החוקתי הבעייתי … עם כל הכבוד, מעשיי מוכיחים לא רק על העבר אלא גם על איך יתקבלו ההחלטות שלי בעתיד". עם קום הממשלה הודיעה שהתנועה בראשותה מצטרפת לממשלה רק בשביל המשא ומתן המדיני ובגלל שהם קיבלו הבטחה להוביל אותו. היום, חודש אחרי קריסתו הרשמית של המשא ומתן המדיני (שמעולם לא באמת התקדם) ונוכח ההקצנה הימנית הברורה בממשלה ובציבור, ליבני, מצנע ועמיר פרץ עדיין יושבים בממשלה. בראיון למהדורת חדשות שישי בערוץ 2  השבוע נשאלה ליבני לסיכום הראיון האם יש משהו שבגינו תפרוש מהממשלה – ליבני השיבה נחרצות: "בודאי, אתה יודע, אני כבר הוכחתי בעבר שבבחירה בין כסא לאידיאולוגיה בחרתי באידיאולוגיה". כן פעם אחת (לכאורה) הוציאה ליבני את בני ישראל ממצרים. מאז היא בוחרת בכסא, אבל מי סופר.

 

תגובה אחת

  1. מה שרשמת אמנם נכון לתקופה האחרונה אבל זה לא שדווקא חברי "התנועה" הם שמשחירים את הפוליטיקאים. יש מספיק אחרים שעושים את העבודה הזאת מצויין ואפשר למצוא בכל כנסת בשני העשורים האחרונים את אותם אלה "שמשחירים" את שאר הפוליטיקאים (או לפחות מצטיינים בזה יותר מחבריהם האחרים).
    ולגבי "האידיאולוגיה" – הכל אינטרסים אישיים. ההיסטוריה של האנושות מדגימה שוב ושוב שכל גורם שנמצא בשלטון יעשה הכל בכדי להישאר שם, בין אם זו דיקטטורה או דמוקרטיה. אינטרס "שימור השלטון" חזק מכל דבר אחר, פרט לעם מרדני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: