גברים מטורפים בצה"ל

בתחילת השבוע פרסם עורך הארץ, אלוף בן, מאמר דעה תחת הכותרת "מד מן בלשכת הרמטכ"ל" ובו ביקורת על המבנה השמרני והלא-יעיל של צה"ל. המאמר עשה גם את ההקשר בין מבנה הצבא הנוכחי לנושא השיוויון בנטל, וכמשתמע מהכותרת הזכיר גם את מעמד הנשים בצה"ל.

בעיני, כצופה נאמן ואדוק של סדרת המופת, הכותרת של המאמר היתה החלק המעניין שבו. זוהי כותרת טובה שבשלוש מילים מצליחה להביא אמירה חזקה מאוד ולעורר מחשבה על המציאות. האומנם מד-מן בצה"ל? המשתמע הוא שצה"ל, כמו בואו נודה רוב צבאות העולם, מתפקד כגוף גברי ושובינסטי (דא!). אבל זה רק קצה הקרחון הברור מאליו של הסדרה מד-מן. כן, מד מן מתארת חברה גברית ושוביניסטית שבה הנשים הן קורבן למערכת שמרנית ולא שיוויונית בשנות השישים של אמריקה. אבל זה רק הפשט החיצוני בסדרה. הגאונות של יוצרי הסדרה היא בכך שהם מראים כיצד המבנה הפטריאכלי השוביניסטי שהתעצב בארה"ב בשנות החמישים של אחרי מלחמת העולם פוגע לא רק בנשים שבחברה כי אם בחברה כולה. ואולי כמו שהשם המילולי של הסדרה "מד מן" (גברים מוטרפים) הקורבנות הגדולים ביותר בסדרה הם דוקא הגברים. בעוד שרוב דמויות הנשים בסדרה עוברות מטמורפוזה חברתית דרמתית לאורך העונות– כן רובן עוברות חוויות מאוד קשות בדרך, אפילו טראומטיות, אבל באופן כללי כל אחת מהן בדרכה מורדת במבנה החברתי הקיים וכך, בניצחונות קטנים, מצילחות להגשים ולהתפתח בזכות עצמן – הגברים בסדרה הם אלה שנמצאים בתהליך של הרס עצמי מתמשך ומוחלט. כל אחד מהגברים בסדרה נמצא במסלול אישי של התדרדרות והרעלה עצמית, אם פיזית ואם נפשית. קחו אפילו את המטאפורה החוזרת הפיזיולוגית בסדרה: בעוד ששתיית ויסקי באמצע היום ועישון מריחואנה מוצגים כמרד משחרר של פגי אולסון בחברה הגרית המדכאת שלתוכה גדלה, ההתמכרות לאלכוהול והעישון הכפייתי מוצגים כעול ממכר, כמעט מגעיל, הרסני (ולפעמים הורג) לגברים שמסתובבים בשדרות מדיסון. בנוסף בעוד שהנשים בסדרה הולכות ומתבגרות כדמויות, הגברים נשארים ילדותיים, כמעט מגוחכים. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא ההשוואה בין התבגרותה המואצת של סלי דרייפר לנערה חכמה ומפוקחת שנותנת שיעורי מוסר לאמא שלה. לעומת רוג'ר סטרלינג, מהמבוגרים בסדרה, שנדמה שרק הולך ונהיה ילד קטן ותלותי מפרק לפרק (בלי לקחת מאומה מהשחקן הנהדר והשורות הנפלאות שנכתבות לדמות הזו).  והחברה הגברית במד מן נמצאת על סף קריסה, פיצוץ ומהפכה חברתית.

חזרה לצה"ל, האם המטאפורה עדיין נכונה למשמעויות העמוקות שבסדרה? אני חושב שכן, אבל בואו נתעקב עוד שניה בסרט הישראלי הנהדר "בופור" של יוסף סידר. להכרתי זהו הסרט הטוב ביותר המתאר את מציאות הצבא הישראלי, אולי מהטובים על חוויה צבאית בכלל. בסרט, בדומה ובשונה ממד מן, נמצאים החיילים בעולם גברי לחלוטין. למעשה לא מופיעה לכל אורך הסרט אפילו לא אישה אחת. הסרט מתרחש כולו במוצב צה"ל שבבופור, כמה קילומטרים מהגבול הישראלי בתוך לבנון. את העולם הסגור הזה מנהלים גברים, או יותר נכון ילדים. כולם צעירים, כולם נמצאים שם בלי לדעת למה ולאיזו מטרה. הם צריכים לקבל החלטות גורליות ולחיות במציאות לא מציאות בתנאים לא תנאים תוך כדיי משחקים, בדיחות, וסתם נסיונות סרק להעביר שעמום. בעיני הסרט משמש נקודת ביקורת מעולה על מלחמה בכלל ומשחקי מלחמה בפרט בהקשר הישראלי של צבא חובה שנמצא במשימות מפוקפקות למטרות פוליטיות.

ומה בנוגע למטכ"ל, האם משחקי הכוח שראינו בין אהוד ברק לגבי אשכנזי (מסמך הרפז וכ"ו) הם לא בדיוק דוגמא למשחקי ילדים ואגו במערכת שוביניסטית ואידיוטית שבה הגברים השולטים הם לא פחות קורבנות של השיטה ושל עצמם מפקודיהם? המערכת הצבאית הישראלית היא מערכת גברית ילדותית וסגורה – מערכת שבה רוב ראשיה הם גברים שכל חייהם מאז התיכון היו בצבא ובמנטליות השוביניסטית והילדותית שבו. לצפות מגברים מטורפים אלה שיצליחו לכולל שינוי עומק רדיקלי בתרבות הצבאית זו ציפיה בלתי אפשרית ולא רצינית. בוגי יעלון כשר בטחון, בדיוק כמו אהוד ברק לפניו, לא יכולים להוות פתרון. הם צמחו וגדלו באותה מערכת, הם ה-מד-מן בעצמם. ברק אולי יותר מד מבוגי, אבל נראה לי שגם לזה לא חסר. מי שהיה פעם רמטכ"ל לא רק שלא צריך להיות שר בטחון, לדעתי הוא אינו כשיר להיות שר בטחון. שר בטחון צריך להיות אזרח. פמיניסט (על כל משמעויות המילה). רצוי אישה בשביל האפליה המתקנת. וחזק אישיותית מספיק בשביל לעמוד מול המערכת המסואבת ולהכניס בה מספיק פתחים קטנים בשביל שמהפכה חברתית תפיסתית תוכל לצמוח בה מלמטה.

לגבי "השיוויון בנטל", כתבתי בעבר ואני עדיין אומר שאני לא רוצה חרדים שהם חרדים בצבא. המערכת הצבאית הגברית והמיושנת גם ככה לא זקוקה לגברים קנאים ודתיים נוספים. האופי החרדי לא מתאים לצבא ואוי לצבא אם יתאים את עצמו לאופי זה. נשים לעומת זאת, כאן טמון הסוד האמיתי של שיוויון בנטל. בנטל הצבאי צריכים לשאת אזרחי ואזרחיות ישראל בשיוויון. לא למען הורדת העול מהגברים חלילה, אלא למען הנשים בחברה הישראלית, למען אופי הגברים המשרתים לצידן ולמען הצבא העתידי שיכול רק להרויח מהשינוי שהשיוויון יביא איתו.  כל דיון על שיוויון בנטל חייב להתחיל (ומבחינתי להגמר) בשיוויון בין גברים לנשים בצה"ל.

תגובה אחת

  1. מלכוד 22 של מערכת הבטחון:
    מערכת הבטחון כ"כ חזקה ופופולרית בציבור, שרק שר בטחון שמגיע משורותיה עשוי להוביל מהלך משמעותי שלו היא מתנגדת. למשל, צה"ל התנגד לנסיגה הן מדרום לבנון. אילו אהוד ברק לא היה שר הבטחון אלא מישהו אחר, לא קצין במיל' (משה ארנס? עמיר פרץ?), ספק רב אם היה מצליח להעביר מהלך כזה. וכנ"ל בהתנתקות (התנגדותו של בוגי, הובלה של שרון).

    אבל מצד שני, שרי בטחון ו/או ראשי הממשלה היחידים שיכולים לכופף את מערכת הבטחון הם אלו שמלכתחילה הגיעו מתוכה, ולכן אינם מסוגלים באמת לצאת כנגד מערכת הערכים והנורמות הלקויה ומוטה שהם ספגו כל חייהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: