סיכום שנה 2012! חלק א'

זו כבר השנה השלישית שאני עורך סיכום של עשרת האירועים המרכזיים בישראל ובעולם בשנה החולפת. כמו בכל שנה גם הפעם האירועים נבחרו בצורה סובייקטיבית לחלוטין ולא מדעית על סמך שיקול דעתי הבלעדי והלא שיטתי. את סיכומי השנים הקודמות אפשר למצוא כאן וכאן. הפעם, מוגש הסיכום בשני חלקים בלבד, ובסדר מעט שונה: מהאירוע במקום הראשון לאחרון. סתם בשביל הגיוון. היום נתחיל בעשרת אירועי השנה בישראל. לנוחיות הקוראים צירפתי במהלך הקריאה קישורים לפוסטים מובחרים מהשנה האחרונה שנוגעים בחלק מהאירועים.

אירועי השנה בישראל

1. הקפאון המדיני

בשנתיים הקודמות הגיע הקפאון המדיני בינינו לבין הפלסטינים למקומות השישי והחמישי . השנה זהו אירוע השנה שלי בישראל. 2012 אולי לא היתה שנת ההכרעה מול איראן, אבל אני חושב שבספרי ההיסטוריה היא תזכר כשנה האחרונה של הסטאטוס קוו הישראלי פלסטיני בקידושו של בנימין נתניהו.  יש לי הרגשה שלכאן או לכאן זו היתה השנה האחרונה של הקפאון המדיני. בשנה הבאה או שתהיה יוזמה פורצת דרך בלחץ אמריקאי ובינלאומי על הצדדים. או שכל העסק יקרוס ונגרר לסבב אלימות חדש. את המנה הראשונה קיבלנו לפני חודש כאשר העצרת הכללית של האו"ם הכירה בפלסטין כמדינה משקיפה. התאריך היה תאריך סימבולי, 29 בנובמבר, אבל ישראל במקום לחגוג את המארוע שהנה באיחור של 65 שנה סוף סוף הפלסטינים מקבלים רשמית את החלטת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, בחרה לקחת את התפקיד המסורתי הפלסטיני ולהתנגד.  ישראל יכלה לתמוך בהחלטה ובכך להוציא ממנה את העוקץ המדיני, להצטייר כתומכת בשלום, וגם אולי לפתוח פתח לחידוש השיחות. ישראל יכלה להמנע בהחלטה כפי שעשתה בריטניה ב1947 ובכך לצמצם את התבוסה הדיפלומטית. אבל ישראל בחרה להתנגד בקולניות, לחדש את הבניה מזרחית לירושלים ולהציב את עצמה במקום הכי מבודד בעולם. שרי הליכוד (שהיו עסוקים בפריימריז) אמרו שהטרור המדיני של אבו-מאזן גרוע מהטילים על תושבי הדרום. מה המסר כאן? את מי מסכן "הטרור" המדיני של אבו מאזן? התשובה פשוטה – את מפעל ההתנחלויות. גם בימין מתחילים לראות שיתכן שאנחנו נקלעים לסיטואציה של תפסת מרובה לא תפסת. מי שלא היה מוכן להתפשר על גושי התישבויות יכול פתאום למצוא את עצמו מול דרישה בינלאומית לסגת לגבולות 67 ולפנות את מזרח ירושלים ואריאל. מכיוון שלשרי הליכוד (בתקופת פריימריז לפחות) חשובים הישובים בשטחים יותר מאשר חיי תושבי הדרום -אזי הטרור המדיני חמור יותר מהטרור הפיזי שהורג אנשים. לשיטתם, פרץ אלימות חדש והשתלטות תפיסת העולם של חמאס על הגדה היא כנראה דבר מבורך. בשנה הבאה אולי הם יקבלו את מבוקשם.

2. עמוד ענן

בשנה שעברה הגיע ההסכם של ישראל עם חמאס על שחרור גלעד שליט למקום הראשון. השנה בנסיבות משמחות הרבה פחות, ישראל חתמה שוב על הסכם עם חמאס, שלישי במספר מאז נכנס נתניהו ללשכת ראש הממשלה. שלושה הסכמים עם חמאס, אפס עם אבו מאזן (אפרופו מקום ראשון השנה). 1500 טילים נורו על ישראל במהלך ימי המבצע. בעזרת המזל, המקלטים, וכיפת ברזל נהרגו רק חמישה ישראלים במהלכו. המבצע נוהל בהצלחה גדולה הרבה יותר ממבצע עופרת יצוקה, מגיע על כך קרדיט לרמטכ"ל ולדרג המדיני. אבל עצם העובדה שאחרי ארבע שנים היינו צריכים להגיע למבצע הזה, כאשר חמאס נמצא בדיוק באותה יכולת צבאית ובאותה מוטיבציה (אם לא יותר), הוא הכשלון הגדול של ממשלת נתניהו. כשלון שהציבור משומה לא מוכן לזקוף לחובתו.

3. בחירות!

לפני החגים, אחרי החגים, בנימין נתניהו הכריז פעמיים על בחירות מוקדמות השנה. הפעם הראשונה היתה בתחילת חודש מאי. נתניהו ביקש ללכת למערכת בחירות קצרה בעקבות "ההתרופפות הקואליציונית" כהגדרתו. הכנסת אפילו הספיקה לפזר את עצמה. אבל אז הגיע התרגיל העלוב (או "המסריח) של מופז וקדימה שהתחננו מראש הממשלה לבטל את רוע הגזירה. בנימין נתניהו משומה הסכים. אבל היה ברור לכל שתקציב חדש כבר לא ניתן יהיה להעביר בשנת 2012. אווירת הבחירות המשיכה, גם אם הבחירות נדחו במעט. במקום "מערכת בחירות קצרה ככול האפשר" קיבלנו את אחת ממערכות הבחירות הארוכות. יאיר לפיד פורש מהעיתונות וומכריז על הקמת מפלגה לפני יותר מחצי שנה. אהוד אולמרט במשך כמה חודשים בקיץ עושה קולות (לפרקליטות?) של התמודדות. ציפי ליבני מתלבטת, פורשת, חוזרת ומקימה מפלגה. השר משה כחלון פורש, חוזר, מקים מפלגה, ומתחרט (וכל זה בפחות משבוע). למעשה חצי משנת 2012 הייתה מערכת בחירות אחת גדולה. תקציב מדינה כמובן אין. והמדהים הוא שאחרי כל התזזיות הזו במערכת הפוליטית הציבור נשאר אדיש, או לפחות לא מתרגש. סטגנציה מוחלטת בסקרים למעשה כבר חצי שנה. המאזן הבין הגושי נשאר יציב כסלע (כ-55% לטובת הימין). אפילו היחסים בתוך הגושים די יציבים ונסוגים לממוצע משבוע לשבוע. מערכת הבחירות אולי מעניינת, אבל לא מספיק בשביל לשנות את הדעה של אף אחד כנראה.

4. לא תקפנו באיראן

זו כמובן היתה יכולה להיות הכותרת הגדולה של הסיכום הישראלי והעולמי – אם היינו תוקפים. אבל רגע, לא כבר היינו בסרט הזה? ככה בדיוק כתבתי בסיכום השנה שעברה (מקום שביעי): " ה"שמועות" וההדלפות על מתקפה קרובה באיראן היו כל כך מסיביות בסוף הקיץ שלרגע חששנו כולנו שהנה באה מלחמת יום הדין.  אפילו ראש המוסד לשעבר מאיר דגן נזעק לתקשורת והזהיר מחוסר האחריות של שר הביטחון וראש הממשלה." השנה זה כמובן היה חמור יותר, האיומים היו פומביים יותר, הלחץ היה מוחשי יותר, הדיון הציבורי היה נרחב יותר, וההשלכות הכלכליות והדיפלומטיות הורגשו יותר. נתניהו קנה דעת קהל בישראל במחיר סכסוך עם הנשיא החזק של המעצמה החזקה ביותר בעולם. נתניהו חשב שהמחיר יהיה נמוך כי היועצים שלו הבטיחו לו מסיבה לא ברורה שאובמה לא יבחר לכהונה שניה.  את הצ'ק על ההפסד בהימור הוא עתיד לשלם עוד השנה.

5. זיכוי אולמרט – מכה לפרקליטות

בעשירי ביולי השנה זיכה במפתיע בית המשפט את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מכל העבירות החמורות שיוחסו לו והרשיע אותו בסעיף אחד ומינורי יחסית בכתב האישום. ההשפעה של משפט אולמרט היתה ככול הנראה דרמתית על הלכי הרוח בפרקליטות. מעט אחרי מתן פסק הדין הודיעו ממשרד היועץ המשפטי לממשלה על דחיה במתן ההחלטה הסופית בעניין התיק נגד שר החוץ אביגדור ליברמן. ההחלטה התקבלה בסופו של דבר רק לפני שבועיים עם ההכרזה על סגירת עיקר התיקים בפרשת ליברמן על ידי היועמ"ש. אותו יועמ"ש שמונה על ידי שליחו של ליברמן למשרד המשפטים יעקוב נאמן, אותו יועמ"ש שדחה את ההחלטה בעניינו של ליברמן כמעט שלוש שנים, אותו יועמ"ש שלפני שנה הודיע על כוונה להעמיד את ליברמן לדין ברוב ההאשמות החמורות שיוחסו ושעליהם המליצה המשטרה להעמיד לדין כבר לפני ארבע שנים. אפקט אולמרט. לפחות במקרה הטוב.

6. איחוד ליכוד ביתנו

ב-25 לאוקטובר הכריזו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ אביגדור ליברמן על איחוד רשימות ישראל ביתנו והליכוד לקראת הבחירות בינואר 2013. העסקה עברה במחטף במרכז הליכוד (אגב תוך אי אמירת אמת, שלא לאמר שקר בוטה והטעייה מכוונת. מרכז הליכוד הצביע על מסמך בן כמה שורות שאמר ששיבוץ הרשימה יעשה שליש שני שליש, כאשר רק יומיים לפני הגשת הרשימות הסופיות הסתבר שהסיכום האמיתי בין ביבי לליברמן היה על 15 חברי ישראל ביתנו ב-40 המקומות הראשונים ברשימה המשותפת שמהווים 37.5% מהמקומות הריאלים ברשימה). המהלך אולי מהווה את תחילת תהליך השתלטותו של ליברמן על מפלגת השלטון. את מידת השפעתו של ליברן כאיש החזק ביותר במפלגת השלטון החדשה נלמד במהלך השנה הבאה.

7. פיגוע בבורגוס, בולגריה

ב-18 ביולי אירע פיגוע טרור באוטובוס תיירים ישראלים בנמל התעופה שבבורגוס בולגריה. שישה בני אדם נרצחו בפיגוע ובהם חמישה תיירים ישראלים ונהג האוטובוס. הפיגוע היוו תזכורת עצובה לימי טרור המתאבדים בשינוי המיקום הבינלאומי. נסיון פיגוע באוטובס נוסף נעשה במרכז תל אביב בימי מבצע עמוד ענן. למרבה המזל נסיון הפיגוע בתל אביב כשל. יש לקוות שמדובר בשני אירועים מקריים שלא מסמנים חזרה לימים הנוראיים של האינטיפדה השניה.

8. מותה של קדימה

ב- 27.3 קיימה המפלגה הגדולה בכנסת בחירות מקדימות לתפקיד יושב ראש המפלגה. שאול מופז הביס את יושבת הראש ציפי ליבני. חלומו הגדול מזה חמש, אולי שמונה, שנים סוף סוף התגשם והוא נבחר ליושב ראש המפלגה. חודש וחצי מאוחר יותר ב- 8.5 היה מופז שותף למה שכונה התרגיל המסריח החדש שבו הוא נכנס לממשלת נתניהו, ללא תפקידים, וללא סיבה אמיתית למעט ההבטחה של נתניהו לדחות את הבחירות המוקדמות עליהם הוכרז. בחירות שעל פי הסקרים היו פוגעות קשה במפלגת קדימה. חודשיים וקצת עברו וממשלת ה-96 (מהגדולות בממשלות ישראל) התפרקה עם פרישתו של שאול מופז. מפלגת קדימה לא עוברת היום את אחוז החסימה באף אחד מהסקרים. המפלגה הגדולה ביותר בכנסת היוצאת, מפלגת השלטון שהוקמה על ידי אריאל שרון ב-2005, עומדת להעלם כלא היתה. אירוע יוצא דופן וחסר תקדים, כמו הרבה דברים הנוגעים למפלגה הזו, בישראל. יחד עם זאת משהו מקדימה כנראה ימשיך גם בכנסת הבאה, אם כי בשם אחר: ציפי ליבני מנסה להחיות משהו מקדימה אותה הובילה להישג מרשים בבחירות 2009 עם מפלגת פליטים חדשה בשם התנועה. קדימה אולי מתה, אבל רוחה ממשיכה לרדוף את אזור "השמאל מרכז" הישראלי.

9. בית משפט עליון חדש

שינויים גדולים עברו על בית המשפט בשנת 2012. בראשם מינויים של ארבעה שופטים חדשים שיעצבו את פניו של בית המשפט בשנים הקרובות: נעם סולברג, צבי זילברטל, אורי שהם, ודפנה ברק ארז. המינויים היו תולדה של פשרה בין הנציגות הימנית מאוד של הפוליטיקאים בועדה למינוי שופטים בהנהגת נציג ישראל ביתנו שר המשפטים יעקב נאמן לבין נשיאת בית המשפט העליון היוצאת דורית ביניש. שר המשפטים היה גם זה שהוביל את החקיקה הפרסונאלית שהביאה למינויו של נשיא חדש לבית המשפט העליון – השופט  אשר גרוניס ב-28.2. גרוניס הוא כמובן אדם ראוי ביותר אשר מוכיח בשנה האחרונה את התאמתו לתפקיד. אולם צורת מינויו היתה פסולה ולא ראויה במדינה ששלטון החוק והצדק חשובים בה. היום בבוקר אגב (30.12.12) החליטו תשעה שופטי בג"צ בהחלטת פה אחד בראשות הנשיא אשר גרוניס לדחות את בקשת הפסילה של חברת הכנסת חנין זועבי ולאפשר לה להתמודד בבחירות הקרובות לכנסת ישראל. עדיין יש שופטים בירושלים.

10. לא היתה מחאה החברתית בקיץ

פעילי המחאה החברתית שהוציאו רבבות לשבועות של מחאה בקיץ 2011 רצו לשחזר את ההישג גם בקיץ 2012. אבל משהו לא התסדר. אולי היו אלה הרגשות המעורבים והטעם המר משהו שנשאר בציבור בעקבות סיומה המגמם של המחאה בשנה שעברה. אולי היו אלה המריבות בצמרת הנהגת המחאה. אולי היתה אשמה בכך התקשורת שהפנימה את מסר המפרסמים. אולי היתה זו אווירת הבחירות. אבל עובדה זו עובדה. במקום מחאה חברתית קיבלנו כמה הפגנות לא קשורות על גיוס חרדים במסר סמוי די ברור לפיו החרדים אשמים במצבו של מעמד הביניים. מה הקשר בין גיוס החרדים לבין המצב החברתי כלכלי בישראל עד עכשיו לא הבנתי. אולי בקיץ הבא אני אבין.

* ופוסט השנה שלי בפוליטאה הוא הפוסט הזה על מלך הצפרדעים. הוא מסכם לדעתי בצורה הטובה ביותר את מצבה של ישראל בסוף 2012 וערב מערכת הבחירות של 2013. לפחות בתחום הפוליטי.

תגובה אחת

  1. […] סיכום השנה של פוליטאה מציג את עשרת אירועי השנה בישראל (חלק א') – ובעולם (חלק ב'). מיועד (לא רק) למי שלא קורא […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: