התזה על אחוז החסימה (והזמנה לכנס)

אני כותב בזמן האחרון לבלוג מעט פחות ממה שהייתי רוצה בתקופת בחירות. יש לפחות שני פוסטים חשובים על קולות מבוזבזים ועל התפקידים בממשלה הבאה, שמזמן אני רוצה לכתוב אבל לא יוצא לי. הסיבה היא שאני צריך עד סוף החודש להגיש את התזה למוסמך שלי למזכירות המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית והמאמץ גוזל ממני חלקים נכבדים מהמוזה לכתיבה.

ביום חמישי הקרוב, בשעה 16:30, אני אציג חלק נכבד מהתזה שלי על אחוז החסימה (בעולם ובישראל) במסגרת הכנס השנתי השמיני לתלמידי מחקר במדע המדינה, יחב"ל ומדיניות ציבורית ע"ש יצחק רבין ז"ל, בית מאירזדורף, קמפוס הר הצופים – האוניברסיטה העברית בירושלים. אני משתתף בפאנל בנושא פוליטיקה אלקטוראלית ולצידי יוצגו עבודות של רועי צור מאוניברסיטת תל אביב על מפלגות המרכז בישראל, ושל חברי אור טוטנאור מהמכון הישראלי לדמוקרטיה על  אופוזיציות פרלמנטאריות במבט השוואתי.

כסוג של בונוס (עצלני מצידי) לקוראי הבלוג אני מציג כאן חלק מהמבוא למאמר אותו אציג. לצורך הפוסט בבלוג הורדתי הפניות למקורות שלא מעניינים אף אחד מחוץ לאקדמיה, והוספתי כמה הפניות לדוגמאות ידועות שיקלו על הקריאה. מי שרוצה לשמוע עוד מוזמן להגיע לכנס או לחכות שיהיה לי משהו מוכן לפרסום רחב יותר:

ההגדרה הטובה ביותר לדמוקרטיה ניתנה אולי על ידי נשיא ארה"ב בזמן מלחמת האזרחים אברהם לינקולן בנאום בפני חיילים בגטיסבורג: "ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם". עם זאת, ממשלה "על ידי העם" תמיד הייתה קשה, אם לא בלתי אפשרית, להשגה. גם בדמוקרטיה הישירה העתיקה של אתונה הוגבל הייצוג במועצה ("הבולה" האתונאית) שהייתה אחראית על ניהול העיר והכנת החקיקה. במדינות מודרניות המשימה של ייצוג "העם" גדולה מאי פעם; ככל שיש יותר אנשים במדינה, ככה העיוות הבלתי נמנע  של המושג "דמוקרטיה על ידי העם" גדול יותר. אנשי העם, או יותר נכון הבוחרים, מביעים את העדפותיהם מעת לעת בבחירות ושיטת הבחירות הנהוגה במדינה מתרגמת את ההעדפות הללו לרשימה של נציגים ששולטים ומחוקקים בשם העם לשנים הקרובות. כל שיטת בחירות חייבת בסופו של דבר, בהגדרה, לעוות את העדפות הבוחרים. על הבוחרים בדמוקרטיה לתת אמון שהעיוותים הללו מובאים למינימום ההכרחי ולכל הפחות "ההוגן". מבחינה זו ידועה במיוחד החשיבות של מידת הסגירות של מערכת הבחירות. ככול ששיטת הבחירות מאפשרת ליותר אנשים, זרמים, קבוצות ויחידים להיכנס לפרלמנט – ככה רמת הייצוגיות עולה ורמת העיוות יורדת.

ההבחנה המרכזית והבסיסית ביותר המקובלת בין שיטות בחירה דמוקרטיות שונות היא ההבחנה בין שיטות יחסיות לרוביות. מקובל להגיד שהשיטות היחסיות מדגישות את ערך הייצוגיות של המערכת הפוליטית, והשיטות הרוביות מדגישות את ערך המשילות. אני מעדיף את הגישה לפיה מדובר למעשה בהדגשה של שתי תפיסות נפרדות של ייצוגיות. האחת, זו שמדגישה השיטה היחסית, היא תפיסה דסקריפטיבית של ייצוגיות: זו מבקשת  לאפשר לכמה שיותר סקטורים, תפיסות ואוכלוסיות ייצוג בתוך הפרלמנט. בגרסאתו המושלמת, לפי תפיסה זו, צריך להוות הפרלמנט מיקרוקוסמוס של החברה כולה על כל השסעים שבה. מנגד התפיסה שמדגישה השיטה הרובית היא תפיסת ייצוגיות פרסונאלית ולרוב גיאוגרפית. הנציג הנבחר בשיטה הרובית הוא נציג שנבחר באופן אישי על ידי רוב (כזה או אחר) של בוחרים במחוז בחירה אותו הוא מייצג. הנציגה הרובית מייצגת לאו דווקא את הסקטור או האנשים הספציפיים שהביאו לבחירתה, כי אם את כל מחוז הבחירה על כל תושביו. אם יש לה תפיסת עולם ספציפית, הרי שהרעיון הוא שהרוב בחר שתפיסת עולם זו תייצג את האינטרסים של המחוז. גישה זו קרובה יותר לייצוגיות המהותית לפיה על הנציג לייצג באופן ישיר (ומהותי) את האינטרסים של כלל האזרחים שמקרבם הוא נבחר.

אלה אם כן האידיאלים של שתי הגישות, אך המנגנונים להשיג אותם שונים ומגוונים. אלה משתנים על פי: עוצמת מחוז הבחירה, אחוז החסימה, מבנה פתק ההצבעה, ואופן ספירת הקולות ו/או תרגומם למושבים. הגורם הראשון, היינו מספר הנציגים הנבחרים במחוז התמודדות במערכת בחירות אחת,  הוא אולי הגורם החשוב ביותר המגדיר את שיטת הבחירות ולו בגלל שהוא משפיע ישירות על התנהגות יתר הגורמים. עוצמת המחוז קובעת את סף החסימה הטבעי שעל מפלגה לעבור על מנת לזכות במושב בפרלמנט: במחוז בחירה ובו מושב אחד בלבד, מפלגה (או מועמדת) תזדקק ל50% מהקולות ועוד קול אחד על מנת להבטיח את קבלת המושב. במחוז ובו 100 מושבים מפלגה תזדקק לקצת פחות מאחוז אחד בלבד מקולות הבוחרים על מנת להבטיח זכייה במושב אחד לפחות. עוצמת מחוז קטנה אם כן (ובמיוחד עוצמת מחוז בגודל 1) מאפיינת שיטות בחירה רוביות המדגישות מועמדים פרסונאלים הנבחרים ברוב גדול במחוז הבחירה שלהם (כמו למשל בארה"ב, אנגליה וצרפת), ומחוזות בחירה בעוצמה גדולה מאפיינים שיטות יחסיות המעוניינות לאפשר לכמות גדולה של מפלגות וזרמים הזדמנות הוגנת לקבלת ייצוג בפרלמנט (כמו בישראל והולנד). בחלק מהמדינות נקבע בשיטת הבחירות גם אחוז חסימה לגאלי – בחוק – המהווה סף חסימה קשיח שעל מפלגה לעבור על מנת זכות במושב בפרלמנט. אחוז חסימה זה אמור להוות גורם מגביל שימנע ממפלגות זעירות להכנס לפרלמנט ובכך יפגע מעט עקרון היחסיות (בישראל אחוז החסימה הלגאלי עומד כידוע על 2%).

התשובה לשאלה עד כמה מנגנון זה מחזק, אם בכלל, את עקרון הייצוגיות הפרסונאלית נשארת בשלב זה פתוחה. אני מבקש לטעון שבניגוד לירידה בעוצמת המחוז (שמעלה את אחוז החסימה הטבעי), אחוז חסימה לגאלי גבוה אינו מחזק את הייצוגיות הפרסונאלית כי אם מחליש אותה. מכיוון שכך מדובר במנגנון שלמעשה מחליש הן את הייצוגיות הדסקריפטיבית והן את הייצוגיות המהותית ועל כן הוא מנגנון אנטי ייצוגי מובהק שתועלתו הדמוקרטית לעיתים מוטלת בספק. יתרה מכך, במאמר אני מראה שגם ההנחה לפיה אחוז החסימה הלגאלי יחזק לכל הפחות את עקרון המשילות ויכולת הרכבת הקואליציה אינה נכונה בהכרח; במצבים מסוימים עלול אחוז החסימה הלגאלי להזיק ולפגוע גם בעקרון זה ורק להחליש את המערכת הפוליטית. לקריאה נוספת בנושאים אלו ראו פוסטים קודמים שלי בפוליטון ובפולטיאה.

יחד עם זאת, איני בא לשלול לחלוטין את נחיצות המנגנון של אחוז חסימה לגאלי. המטרה הראשונה של המאמר היא להראות שמדובר במנגנון מורכב, קשה להשוואה, שיפעל באופנים שונים בכל מערכת ומערכת. יתכנו מערכות פוליטיות שבהן אפשר להשתמש בצורה מסוימת של אחוז חסימה לגאלי ככלי של "דמוקרטיה מתגוננת" שימנע כניסתם של כוחות מסוכנים אנטי דמוקרטים לפרלמנט וזאת במקום לפסול אותם מלהתמודד מראש באופן רשמי.  אני לא חושב שישראל היא מקרה המבחן הנכון לכך.

תגובה אחת

  1. יש גם שיטות מעורבות לבחירה שמשלבות 2 שיטות יחד, למשל: בחירות יחסיות ואזוריות. נניח ש-40% מהח"כים נבחרים כדרך שנבחרים הח"כים היום, כלומר בבחירות יחסיות. נכון יהיה להעלות את אחוז החסימה, נניח ל-6% כדי לנקות רשימות אופנתיות ועונתיות ולהיוותר עם 5-3 מפלגות הגדולות יותר. כנסת עם 5-3 מפלגות תתפקד טוב יותר מכנסת עם 10-7 מפלגות. את הבחירות האלה אפשר לבצע בכמה דרכים – בחירה רשימתית או בחירה אישית (סימון נניח 20-10 ח"כים לפי דירוג מספרי).

    יתר ה-60% של הח"כים ייבחרו בבחירות אזוריות. הארץ תחולק ל-12-10 אזורי בחירה, וכל אזור ישלח לכנסת 6-4 נציגים שיקבלו באזורם את מספר הקולות הגבוהים יותר. שם מועמדים יוכלו לרוץ במסגרת מפלגות ועם תקציבן, או אנשים פרטיים יכולים להקים רשימה עצמאית ולרוץ למען האזור שלהם.
    אפשרות אחת היא שהבחירות האזוריות תהיינה מפלגתיות, כלומר, האזרח ישים פתק של מפלגה, ומועמדיה ומשלחת האזור לכנסת תקבע ע"י מפתח התפלגות ההצבעות, כאשר בחישוב מנקים את המפלגות הקטנות שלא זכו במספר מספיק של קולות. הערה, לכל אזור אפשר יהיה לפתח מודל חישוב משתנה של "אחוז חסימה" מקומי.
    אפשרות אחרת היא שהמפלגות יציבו 6 מועמדים לכל אזור, והאזרח יסמן 6 מועמדים הראויים בעיניו לייצגו. האזרח יוכל לסמן מספר מועמדים מרשימה אחת או ממספר רשימות (ממספר רשימות יכולה להיווצר בעייה בכנסת).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: