לא אופורטוניסט, מיותר

אני מחבב את עמיר פרץ. אני מזדהה עם עמדותיו בהרבה נושאים. אני חושב שהוא היה מנהיג ראוי למפלגת העבודה בשעתו, שהוא היה שר בטחון (יחסית) לא רע, שמבין כל האשמים במלחמת לבנון השניה הוא תפקד הכי פחות גרוע (כך גם נאמר מפורשות בדו"ח וינוגרד), ואני אפילו מסכים איתו בחלק לא מבוטל מנקודת הביקורת שלו על שלי יחימוביץ (אם כי לא על העיתוי שבו הם יצאו). כך כתבתי לפני יותר משנה, יום לפני הפריימריז על ראשות מפלגת העבודה:

"עמיר פרץ, אכן הוא מביא משהו חסר למפלגת העבודה שיכול לעזור לה לגשר על פערים אתניים, היסטוריים ותרבותיים עם ציבורים שמרגישים מרוחקים ממפלגת העבודה. […] אם שלי יחימוביץ תצליח לגייס את הנמנעים לפעולה פוליטית ולתמיכה במפלגת העבודה, לא רק בקלפי כי אם גם ברחוב, אזי היא תוכל להשיג הישג פוליטי משמעותי. אם היא, עמיר פרץ, ומצנע, יצליחו להתגבר על כבודם ועלבונם ולשתף פעולה, ההישג הפוליטי יכול להפוך להישג היסטורי."

עכשיו ברור שמצנע ופרץ לא הצליחו להתגבר על עלבונם. אך  הטעות והאחריות מונחות על שלי יחימוביץ שלא השכילה לפני שנה להבין את חשיבותם להצלחתה בבחירות הנוכחיות. גם אם מפלגת העבודה תשמור על כוחה בסקרים ותקבל 20 מנדטים ואולי יותר, במשימה של שינוי פני המדינה והשגת השלטון שלי יחימוביץ (כנראה) נכשלה.

ויחד עם זאת אי אפשר להחמיא לעמיר פרץ על מהלך הפרישה וההצטרפות למפלגת "התנועה" ביום הגשת הרשימות. לעבור מפלגה פחות משבוע אחרי פריימריז בהם התמודדת והגעת למקום גבוה ומכובד זה פשוט לא יפה, לא לעניין, ובמיוחד בגידה בתומכיו וידידיו במפלגת העבודה שנאבקו בשבילו בהצלחה רבה במשך חודשים שהגיעו לשיא רק לפני חמישה ימים.

שיהיה ברור, אני לא חושב שמעבר מפלגה לפני בחירות הוא דבר לא לגיטימי. שלא כמו אחדים במפלגת העבודה שקראו למהלך "שיא האופורטוניזם" או יאיר לפיד שהוציא הודעה היסטרית שמדובר ב"התרגיל המסריח של כל הזמנים". לא מדובר בתרגיל מסריח ואפילו לא באופורטוניזם (עמיר פרץ לא "התקדם" כתוצאה מהמלך ועל כן אין כאן הזדמנות שנוצלה). לאנשים שלא הצליחו להיבחר בפריימריז של מתפקדי מפלגה יש זכות טבעית ולגיטימית לחלוטין להעמיד את עצמם גם לבחירת הציבור הכללי. הפסד במקום אחד, באוכלוסיה אחת, לא הופך אדם ללוזר נצחי שלא זכאי להיאבק על אמון כלל הציבור בבחירות דמוקרטיות. אם יבחר לכנסת ברשימה החדשה, ואם יצליח אפילו להעלות את מספר המנדטים של "התנועה" בציבור הכללי, אז מה בדיוק מסריח בזה? פרץ (ומצנע וליבני) עומד למבחן דמוקרטי הוגן בהחלט. הפגיעה של פרץ היא כלפי בוחריו ותומכיו במפלגת העבודה, לא כלפי הציבור הכללי, ובטח שלא כלפי מתנגדיו.

* עכשיו נשאר לבדוק האם יש גם תבונה פוליטית למהלך של פרץ. ולי אישית אין תשובה על כך בשלב זה. אם אכן יעשה כפי שהבטיח היום בנאומו הארוך, לא יתקוף אף מפלגת שמאל ולא יעסוק בפירוק נמשך של מפלגת העבודה – ואם אכן יקדיש את מירב מרצו וכוחו להבאת אותם מנדטים אבודים מהליכוד, כלומר מגוש הימין, ואם יצליח במשימה ולו במנדט בודד אחד – דיינו. אך אם האסטרטגיה של ליבני עומדת להיות אסטרטגיה דומה לזו שהנחתה אותה בבחירות הקודמות, אסטרטגיה שפרופ' גדעון דורון ז"ל (שבשבוע הבא תמלא שנה לפטירתו) כינה קניבליזם פוליטי – כלומר ליבני תשקיע את מירב הקמפיין שלה בהבאת קולות ממרצ, מיש עתיד ומהעבודה – אז לא עשינו כלום. במקרה כזה אני בטוח שגם פרץ עצמו יבין במוקדם או במאוחר שכל שהוא עשה הוא לתת עוד מנדטים לחבורה של אנשי קדימה לשעבר שמחכים באחורי הרשימה של "התנועה" ועתידים עוד להידפק על דלתותיו של ביבי מלך ישראל עד הבחירות הבאות באות.

* לגבי עמיר פרץ עצמו, כאן באמת שקשה להסביר את המהלך הפוליטי שלו בצורה רציונאלית. מדובר באחד האנשים החזקים במפלגת העבודה ומי שהיה האדם הברור והלגיטימי ביותר להתמודדות מול שלי יחימוביץ בפריימריז הבאים על ראשות מפלגת העבודה. במפלגת העבודה היה לו עתיד פוליטי בטוח. במפלגת "התנועה" בטוח שאין לו עתיד. בכלל לא בטוח של"התנועה" יש עתיד כלשהו (אוף המפלגה של יאיר לפיד הורסת את השימוש במונח, אין כאן משחק מילים). אם ציפי ליבני הייתה זוכה בבחירות בעוד חודש ומקימה ממשלה, אז טוב. פרץ היה במקרה כזה מתמנה לשר בכיר, והיה חלק מהנהגה של מפלגת שלטון חדשה. אבל בהנחה הסבירה פי אלף מונים שהתנועה לא תרכיב את הממשלה הבאה, מה יוצא לפרץ מהמהלך? האם התנועה, מפלגה של אנשים שלא ידועים כחברי כנסת מצטיינים במיוחד, תוכל בכלל לשמש מפלגת אופוזיציה בעלת חיות ויכולת מגובשת להחזיק מעמד קדנציה שלמה? מסופקני.

* ולסיום, אני קורא עכשיו שחבר הכנסת לשעבר יורם מרציאנו, מי שהדבר היחיד שעניין אותו במשך כהונת כנסת שלמה היה להחזיר את השלטים הענקיים של חברות הפרסום לנתיבי איילון,  יתמנה במקומו של עמיר פרץ לכנסת ישראל כבר ביום ראשון הקרוב לתקופת כהונה של חודש.  בושה וחרפה, ולא רק בגלל שמדובר ביורם מרציאנו. האם לחברי הכנסת שלנו כל כך קשה לחוקק חוק פשוט והגיוני שקובע שבזמן כהונתה של כנסת מעבר, לאחר התפזרותה של כנסת יוצאת, לא יתמנו חברי כנסת חדשים? אין חוק הגיוני מזה. איזו הצדקה שבעולם יכולה להיות למינוי ח"כ לכנסת שפוזרה, חודש לפני בחירות? כשהוקמה ארה"ב למשל נקבע שהקונגרס יתכנס לדיונים פעם בשנה בלבד. גם בכנסת ישראל יש שני מושבים הנמשכים רק מחצית השנה במצטבר (וביתר הזמן עבודת ועדות בלבד). כנסת שפוזרה לא מעבירה חוקים שאינם דחופים ולא מחוקקת תקציב. אז בשביל מה למנות חבר כנסת זמני? רצוי היה שבכנסת הקבועה יכהנו 180 חברי כנסת (ואולי יותר), אבל בכנסת מעבר תאמינו לי שגם 119 חברים יכולים להסתדר.

תגובה אחת

  1. אפשר להתנחם בזה שיורם מרציאנו לא יהיה ח"כ יותר מחודש וחצי. הוא לא ברשימה של מפלגת העבודה, והוא אפילו לא התמודד בפריימריס.

    מסכים עם כל מילה שכתבת. כמוך, אני מעריך מאוד את פרץ, ומעריך גם את שלי. אולם מה שחורה לי הוא לא מאבקי האגו, אלא שלפי ההתנהגות ששניהם מציגים, ניתן לראות בבירור ששניהם לא לומדים מטעויות עבר, הן שלהם והן של קודמיהם בתפקיד יו"ר העבודה. ואם את הדבר הפשוט הזה הם לא מסוגלים לעשות, אז איך הם ינהלו את הבטחון והכלכלה של המדינה? (לא שהאלטרנטיבות טובות יותר)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: