שלי יחימוביץ לאן מכאן?

בשבוע שעבר הייתי בחוג בית עם שלי יחימוביץ. זו לא הפעם הראשונה שאני נמצא במפגש עם יחימוביץ, בשנה שעברה שמעתי אותה מדברת בפני קהל סטודנטים באוניברסיטה העברית. הפעם הפורום היה אינטימי מעט יותר, וכלל בעיקר פעילים ותיקים של מפלגת העבודה בפתח תקווה. השאלות מהקהל המבוגר היו טובות בהרבה משאלות הסטודנטים באוניברסיטה. אולי בגלל שהשיחה היתה בין "חברים" או פשוט בגלל שסטודנטים מקריים לא יודעים לשאול שאלות. למרות זאת, השיפור בשאלות לא הביא לתשובות מעניינות יותר או שונות ממה ששמעתי בפעם שעברה. בכמעט שנה שעברה, שנה שבמהלכה כמעט והיתה מערכת בחירות ויחימוביץ הכריזה בגיבוי סקרים מחמיאים על מועמדותה לראשות ממשלה, לא הרבה השתנה. המגרעת המרכזית שהייתה ונותרה ליחימוביץ מבחינה פוליטית היא חוסר יכולתה לשכנע שהיא באמת רוצה להיות ראש ממשלה. אולי היא באמת לא רוצה.

הדבר נכון במיוחד לחוסר יכולתה של יחימוביץ לדבר מדינית. זה לא שהיא מסרבת לעשות את זה – מאז שנבחרה לראשות מפלגת העבודה לפני שנה יחימוביץ מקפידה להתייחס לסוגיות מדיניות בנאומים ומפגשים. זה הדרך שבה היא עושה את זה: בחוסר חשק מופגן, בציניות לפעמים, ובמיוחד בלי להציע שום דבר חדש או מקורי. הקונטרסט הזה בולט במיוחד נוכח ההתלהבות, היושר והמקוריות שיחימוביץ מפגינה בכל שאר הנושאים ובמיוחד בנושאים כלכליים. אפשר להסכים איתה או לא (ובהרבה דברים אני אישית לא מסכים איתה) אבל אי אפשר להגיד שהיא לא רצינית מאוד, מדברת לעניין, מבינה , מתעניינת, ומספקת השקפת עולם סדורה ומגובשת בכלכלה. אלא שבקונטרסט הזה היא בדיוק היא נופלת. תבינו, גם בארה"ב במערכת הבחירות הנוכחית מעלים על נס את נושא הכלכלה והמועמדים מדברים בעיקר עליו. אבל אף אחד מהבוחרים לא מתבלבל לחשוב שהנשיא לא יאלץ להתעסק גם, ואולי רוב הזמן, במדיניות חוץ ובטחון. שלי יחימוביץ כל כך מתלהבת לדבר על כלכלה לעומק  ובכל המישורים  – מעובדים במפעל מזון בצפון, דרך קופאיות בסופר, תקציב המדינה ותיק ההשקעות של נתניהו – שנדמה שהיא לא רק בוחרת שלא לדבר על נושאים מדיניים, הם פשוט לא מעניינים אותה בכלל. מה לעשות אבל שראש ממשלה, גם אם קרה הנס והוא הצליח להיבחר על טהרת הנושא הכלכלי במדינה כמו ישראל,  עדיין יאלץ להתמודד עם שאלות מדיניות וביטחוניות על בסיס יום יומי.

לכן שיחימוביץ אומרת בחטף שהיא בעד פתרון שתי המדינות ותוכנית קלינטון מלפני עשור וחצי, זה פשוט לא מספיק. שהיא אומרת שאת ההתנחלויות הקימה מפלגת העבודה ועל כן היא צריכה לקחת עליהן אחריות ולראות איך פותרים את הבעיה ולא מתנגשים בה, זה נחמד, אבל זה ממש לא מספיק. שהיא אומרת שהיא מתנגדת לחוק הצינון ופעלה נגדו, ובכך רומזת שהיא תפעל להבאתו של גבי אשכנזי למפלגת העבודה, זה כבר כמעט מעליב. האם שלי יחימוביץ באמת רוצה להיות ראש ממשלה? או שזה גדול עליה? בציבור בהחלט קיימת תחושה שהמשימה גדולה על יחימוביץ, זה משתקף בסקרים שאמנם מחמיאים לה כפוליטיקאית וחברת כנסת, אבל לא רואים בה מועמדת מתאימה לראשות ממשלה. אפילו לא קרוב. העניין הוא ששלי יחימוביץ לא עושה מספיק בשביל לתקן את הרושם הזה. ליתר דיוק, נדמה יותר ויותר שהיא לא מאמינה בעצמה שהיא מתאימה לתפקיד.

וגם בכלל, איפה מפלגת העבודה? יחימוביץ מדברת, מתראיינת, היא שולחת לפעילים מייל כל שבוע שמסכם את כל ההופעות שלה בתקשורת והמחשבות שלה על אירועי השבוע. אבל איפה כל שאר הפוליטיקאים של המפלגה? מדוע יחימוביץ עצמה לא מזכירה אותם? האם הם בכלל שותפים למסר הכלכלי של שלי יחימוביץ? או מכיוון שיחימוביץ היא היחידה במפלגה שמסוגלת לדבר בהתלהבות על המסרים הכלכלים הסוציאל דמוקרטים אז היא היחידה שנשלחת לחזית בנושא? האם ככה בונים מפלגת שלטון?

* אני מבין את כל האסטרטגיה של הצמדות לנושא הכלכלי חברתי. אם הציבור נטש את השמאל בנושאים המדיניים, אז ינסו לזכות במנדטים חזרה עם נקודת החוזקה הציבורית של השמאל הכלכלי שמייצגת מפלגת העבודה. בעיקר קל לעשות את זה מול בנימין נתניהו הניאו שמרן. רבים שוכחים שגם אהוד ברק ניצח את בנימין נתניהו ב1999 במסרים כלכליים על אבטלה וקיצוצים ברווחה ולא על הנושא המדיני. אבל האסטרטגיה הנוכחית של הצמדות לנושא הכלכלי בלי הצגת יכולת מדינית עצמאית מינימאלית לא תביא את ראשות הממשלה. המצב הנוכחי מביא פרשנים, פוליטיקאים ואישים רבים בציבור לחשוב שיחימוביץ רצה בכלל לתפקיד שרת האוצר בממשלת נתניהו. זו התשובה ההגיונית ביותר שהם מוצאים לאסטרטגיה התמוהה של יחימוביץ. אם יחימוביץ רצה עצמאית לתפקיד שרת אוצר בממשלת נתניהו אז הכל נראה הגיוני הרבה יותר. רק לכאורה. אני עדיין לא השתכנעתי.

רק היום קראתי בדה-מרקר מאמר תחת הכותרת "איך תיראה ממשלת נתניהו-יחימוביץ'?". הכותב, סמי פרץ, ממהר לקבוע: "לכאורה, קשה לראות את השניים משתפים פעולה לאחר הבחירות הבאות, אבל הפוליטיקה הישראלית כבר הוכיחה שהיא יודעת ליצור זיווגים מוזרים יותר, והשאלה אם ילכו השניים יחדיו בלתי אם נועדו יכולה לקבל מענה חיובי לאחר הבחירות הבאות." אני מצטער, אבל להגיד את זה שוב ושוב לא הופך את זה לעובדה. לא, לא היו זיווגים מוזרים יותר בפוליטיקה הישראלית. אני מזמין אתכם לחפש. כן היו אנשים שתיעבו אחד את השני והפכו לחברים הכי טובים או לפחות שותפים בעל כורחם לדרך משותפת אחרי הבחירות, כן. אבל זה לא הופך אותם לזיווגים יותר מוזרים מיחימוביץ ונתניהו.  באיזה סיטואציה בדיוק רואים כל אותם פרשנים את נתניהו מזמין את יחימוביץ לממשלתו ונותן לה את תפקיד שרת האוצר? באיזו קונסטלציה פוליטית זה קורה? איך זה עובד?

נתניהו שכמעט ולא נתן ליובל שטייניץ, ממקורביו הגדולים ביותר, להיות שר אוצר כי הוא רצה את התפקיד לעצמו. נתניהו הנאו שמרן שכל רפורמה שכוללת בתוכה הפרטה מסיבית הופכת מיד ל"בייבי שלו". אותו נתניהו טוענים  יתן ליחימוביץ את משרד האוצר. למה? בגלל שהוא ירצה לעשות תוכנית מדינית גדולה ופשרה כואבת שלא תאפשר לו לשבת עם הימין בממשלה? הצחקתם אותי ואותו. שוב בגלל ההתקפה באיראן ושנת הכרעה הבאמת באמת באמת אחרונה שמצדיקה כל דבר? מה יגרום לנתניהו לותר על המשרד היקר ביותר לליבו? בהנחה שלמפלגות שמימין למפלגת העבודה יש רוב בפרלמנט, שלי יחימוביץ לא תהיה שרת האוצר.

האם יחימוביץ תסכים להכנס לממשלת נתניהו שלא בתמורה לתיק האוצר? בחייכם. תנו לה קצת יותר קרדיט. היא הרוויחה אותו ביושר. כל כתב שאומר שיחימוביץ תכנס לממשלת נתניהו הבאה ללא תיק האוצר חייב לה התנצלות מיידית. יחימוביץ לחמה נגד כניסת העבודה לממשלה. גם אחרי שהועידה כבר הכריעה הוצע לה תפקיד שרת התמ"ת, התפקיד הכלכלי הכי חשוב אחרי שר האוצר, והיא סירבה לקבל אותו. זה היה לפני שלוש וחצי שנים ולפני שהיא היתה יו"ר המפלגה השניה בחוזקה במדינה. דבר אחד אי אפשר לקחת מיחימוביץ – היא עקבית. היא לא תקריב את האידיאולוגיה הכלכלית שלה בשביל משקפת מושחרת של משרד הבטחון.

* אז לאן זה מביא אותנו? מה תוכנית האם של יחימוביץ? איך אפשר להסביר את האסטרטגיה? אני פשוט חושב שאי אפשר. מדובר באסטרטגיה פוליטית טובה לטווח קצר וגרועה בטווח ארוך. אין תוכנית אם, זה כל הסיפור. יחימוביץ מעודדת על ידי מאות ואלפי פעילים, רובם צעירים, שמתלהבים מהמסר הכלכלי ומוכנים לפעול, לחרוש, ולעודד אנשים להצביע. זה יביא למפלגת העבודה קרוב ל-20  מנדטים בבחירות הבאות. זה גם יביא לנתניהו עוד ארבע שנים. יחימוביץ אחרי הבחירות תהיה שוב יו"ר האופוזיציה, הפעם לתקופה ממושכת יותר. אם היינו חיים באירופה זה לא היה נורא: עכשיו משתפרים, ובעוד חמש שנים חוזרים לשלטון. אבל אנחנו חיים בישראל שבמזרח התיכון בעידן בעייתי ביותר מבחינה היסטורית. בעוד חמש שנים לא בטוח שיהיה לאופוזיציה שמאלית עוד מה לתקן או סיכוי. גם מבחינה כלכלית וחברתית! איך חושבת יחימוביץ שתצליח להשפיע יותר על העתיד הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל – בחמש שנים נוספות של ראשות אופוזיציה (בהנחה שלא ידיחו אותה במפלגה שלה לפני זה), או אם השמאל יחזיק בראשות הממשלה?

אסטרטגיה אמיתית להחלפת נתניהו בראשות הממשלה בבחירות הבאות היא לא רק אפשרית, היא גם נחוצה. גם בשביל העתיד של מדינת ישראל וגם ספציפית בשביל העתיד של השמאל ואפילו העתיד של האג'נדה החברתית כלכלית של יחמוביץ. אם יחימוביץ רוצה את ראשות הממשלה היא חייבת לפעול מידית בכיוון. כולם כבר יודעים מה האג'נדה הכלכלית שלה. היא צריכה להעביר את המושכות הכלכליות לידיים של חברים אחרים במפלגת העבודה ולשלוח אותם השכם וערב לדבר על כלכלה בתקשורת. היא לעומת זאת צריכה לשבת לעשות שיעורי בית. דיבורים על כלכלה באים לה בקלות, בזה היא לא צריכה חיזוקים, היא צריכה ללמוד ולשנן ולהביא מסר מדיני שהיא תוכל להאבק עליו בכבוד. היא צריכה לקשור בין הכלכלה לבין מדיניות החוץ. אם אין לה עמדות כאלה היא צריכה לגבש אותן. היא צריכה יועצים בכיוון. היא צריכה להציג מועמד מטעמה לתפקיד שר הבטחון – רצוי מישהו מקורי (או מקורית) מאוד, לא עוד אלוף משומש בדימוס.

ואם יחימוביץ רוצה להיות שרת האוצר הבאה של ישראל ולא ראש ממשלה? גם לזה יש פתרון. היא לא חייבת. היא יכולה למצוא בעצמה מועמד או מועמדת לראשות הממשלה מטעמה. מישהו או מישהי שיכנס לרשימה משותפת עם מפלגת העבודה כאשר ההסכם יהיה כזה: שלי יחימוביץ עומדת בראש הרשימה המאוחדת ומועמדת הרשימה לתפקיד שרת האוצר. מספר שתיים, שלא יהיה שייך ישירות למפלגת העבודה, הוא המעומד של הרשימה לראשות הממשלה. נשמע מופרך? זה בטח יותר הגיוני בפוליטיקה הישראלית מהזיווג של נתניהו-ויחימוביץ. כל מה ששני האישים (או הנשים) יצטרכו לעשות הוא לוותר קצת על האגו שלהם לפני הבחירות, במקום אחריהן.

3 תגובות

  1. היי רז,
    כמה הערות:
    1. היטבת להגדיר את חוסר החשק המופגן שמפגינה יחימוביץ' בנושאים מדיניים ובטחוניים! הסיטואציה הזו בלטה לעין, אבל הגדרתך קולעת בול. למעשה, כששלי הודיעה שהיא מתמודדת על ראשות המפלגה, היא אמרה מפורשות שהיא עושה את זה *משום* שמפלגת העבודה לא רצה לראשות ממשלה. בהזדמנות אחרת, היא אמרה שהיא תיכנס לתפקיד "בחיל וברעדה". היא גם מקפידה לומר "אותנו (דהיינו, מפלגת העבודה) בראשות הממשלה" ולא "אני" (קצת צורם בפוליטיקה הא-מפלגתית של ימינו). כפי שכתבת, לא נראה שהיא מעוניינת בתפקיד, אבל היא כבולה מבחינת הפוליטיקה הפנים-מפלגתית ואיננה יכולה לסגת. אך אל דאגה, הסיכויים שהיא תרכיב את הממשלה הבאה קלושים, והיא כנראה יודעת את זה. היא ניצבת בפני תקרת זכוכית, והציבור לא ייתן לה (אלא אם תהיה קטסטרופה מדינית-בטחונית, וגם אז סביר להניח שיהיו מועמדים אחרים).
    2. האופציה של מס' 2 מחוץ למפלגה כמועמד לרה"מ מעניינת (ואני מקווה שלא רמזת על אהוד ברק או ציפי לבני), אבל המפלגה לא תיתן לה (אלא אם יתקבלו סקרים מאוד מחמיאים מראש). לא סתם זו מפלגת האבודה. האופציה הכי טובה ליחימוביץ' תהיה אולי קואליציה עם מפלגת המרכז העתידית של לבני, שתגנוב לה מנדטים.
    3. אתה כותב שבעוד 5 שנים יהיה מאוחר מדיי לשמאל, גם מדינית וגם כלכלית חברתית. אני נאלץ לחלוק עליך. במישור המדיני עם הפלסטינים גם השמאל, אפילו עם קואליציה חלומית, לא יוכל לעשות דבר כבר היום, ונבצר עלינו להישאר במצב הנוכחי עד שיצילנו (או יחריבנו) מבחוץ, כאשר הימין הוא זה שייאלץ לבצע את הכירורגיה. אתה מכיר את הדוגמאות ההיסטוריות. ובמישור הכלכלי לא נראה לי שיש מצבים בלתי הפיכים בסגנון ההתנחלויות, פשוט תהיה יותר עבודה.

    • אני חלילה לא רומז על ברק. אני קצת רומז על ציפי ליבני. אני חושב שאם כבר מתכוונים להקים קואליציה אחרי הבחירות, אז במקרה הזה עדיף להקים אותה לפני הבחירות: לא איחוד מפלגות, רק איחוד רשימות. מנהיגות לפעמים נמדדת ביכולת לותר על אגו בזמן הנכון. נדמה לי ששתיהן יכולות להרויח ממהלך כזה. אני גם בהחלט לא פוסל אפשרות למצוא מישהו או מישהי חדשים מחוץ לקופסא הקיימת. במקרה כזה שלי יחימוביץ יכולה להיות גם זו שמוצאת וגם זו שממליכה. אולי זה יקל על כולם לבלוע את העניין. אבל בשביל שזה יהיה אפקטיבי זו צריכה להיות הברקה גדולה. ולא, אני לא רומז על כלום, אין לי רעיון לאישיות שעונה על הדרישות הללו. אבל אני בטוח שאיפשהו בין 5 מיליון אזרחים בגירים שחיים בישראל קיימת אישיות פוטנציאלית כזו שיכולה גם להסכים וגם לנצח.

  2. מסכים איתך לגמרי. שלי היא אכזבה גדולה עבורי, כאיש מפלגת העבודה. הצוות היחיד שהיא מסוגלת לעבוד איתו, אלה הם 2 אנשי האינטרנט שלה, והם לא רעים. אין שת"פ עם בכירי המפלגה ואין חזון ומדיניות לטווח ארוך. האג'נדה מורכבת מהתבטאויות עקביות בנושאים כלכליים, מעיסוק בחקיקה בקשת צרה של עניינים (חשוב, אבל לא מספיק כדי לצבור רזומה לרוה"מ). תמיכתה בוועדים הבריונים ושתיקתה, יהוו עננה מדאיגה שתרחף מעליה בעתיד. שרת האוצר? אולי שרת העבודה והרווחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: