כל העמדות על איראן

מעולם לא היה דיון ציבורי ופוליטי נרחב כל כך בישראל בשאלה האם לעשות מתקפת "פתע" מונעת כנגד מדינה אחרת או לא. הדיון כל כך נחרב ופתוח בתקשורת שאפשר כמעט להתבלבל ולחשוב שהוא דיון רציני. את התשובה לתוהים סיפקו כלי התקשורת השבוע שבמקום לדון בטיעון הבסיסי (ולא יוצא הדופן) שהעלה הנשיא פרס, דיברו כולם על האם הוא בכלל צריך לדבר או לא (למה לא? מה קרה?). אנשי ימין שעלו לדבר כנגד פרס נזכרו לפתע למה הם כל כך שונאים אותו כל השנים והתקשורת שמחה לדבר איתם שוב בשטחיות על הסכמי אוסלו ועל תוכנית ההתנתקות. החלטתי הפעם לעשות קצת סדר ולמפות אנליטית את כל הטיעונים בעד ונגד תקיפה באיראן כפי שהם עולים בשיח הציבורי. נדמה לי שמיפוי כזה חסר ויכול לעשות סדר בבליל של טיעונים לכאן ולכאן ובאמצע. בניגוד למקובל לחשוב אני לא חושב שרוב הטיעונים המושמעים בשיח מתנגדים למתקפה באיראן ושהתקשורת שוב "שמאלנית" ולא נותנת ייצוג הולם לימין. להיפך, אני חושב שעמדות ניציות ביחס לאיראן זוכות למרב תשומת הלב של הדיון הציבורי ושהתנגדויות יוניות למלחמה באיראן כמעט ולא נשמעות, ואולי רק ברמז. כתבתי כבר פוסט דומה בעבר. אבל בהתחשב במצב כדי לרענן את הדברים בצורה קצת אחת. להלן העמדות (בפוסט מעט ארוך מהרגיל. כתבתי במספרים ונקודות אפשר לדלג):

1. חייבים לעצור את תוכנית הגרעין של איראן

רוב העמדות שבקונסנזוס יוצאות מתוך התפיסה שחייבים, בדגש על חייבים, לעצור את תוכנית הגרעין של איראן.  איראן גרעינית היא עול בלתי נסבל על המזרח התיכון בכלל ועל ישראל בפרט. יכולת גרעינית איראנית תגרור מרוץ חימוש גרעיני בכל מדינות המזרח התיכון. בנוסף איראן גרעינית תהיה משוללת רסן ותוכל להרחיב את פעילותה האימפריאליסטית במדינות האסלאם מבלי שתהיה יכולת לאיים עליה. עבור ישראל המצב יהיה ממש בלתי אפשרי – מדינת אויב מהגדולות שהיו לנו, שמנהיגיה הנוכחיים קוראים מפורשות להשמדת ישראל, מחזיקה בנשק הנורא ביותר שהאנושות השכילה להמציא. על פי החשש, בכל פעם שהשלטון האיראני ירגיש ברעד, מבית או מבחוץ, הוא יאיים בחורבנה של ישראל. אם תפרוץ מלחמה חדשה במפרץ, או נגיד מלחמת אזרחים כמו בסוריה בתוך איראן, ישראל תהיה על כוונת ההשמדה. אף מדינה נורמאלית לא יכולה לחיות עם איום כזה. בנוסף קיימת הסכנה שאיראן, מדינה שתומכת בארגוני טרור באופן מוצהר, תעביר יכולות גרעיניות לארגוני טרור שיבצעו מתקפות מלוכלכות ויעלו את סכנת הטרור העולמי לגבהים חדשים.

אבל זה חייב להיות רק החלק הראשון בטיעונים שמתחילים ב"חייבים לעצור את איראן". תיאור גודל הסכנה אינו מספיק בשביל לטעון שחייבים לעצור אותה. ראשית יש להקדים ולטעון שלתוכנית הגרעין הנוכחית של איראן יש אכן מטרות צבאיות, ושיש להם יכולת להשיג את המטרות הללו. אלו שאלות שאפשר לענות עליהם רק באמצעות מודיעין וניחושים מושכלים. ההנחה העולמית כאן היא שהתשובה לשאלות הללו חיובית. אבל חשוב גם לציין שקיימת גישה מודיעינית לא מבוטלת שאומרת שאיראן תגיע רק לרמה של סף יכולת גרעינית ולא תבצע ניסוי גרעיני בפועל. כל תרחיש האימה ממקודם מבוסס על זה שאיראן עושה ניסוי גרעיני מוצלח.

הדבר השני שצריך להניח הוא שאפשר לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית. שיש אפשרות טכנית כזו בלשון עתיד. אולי כבר מאוחר מידי? כל הטיעונים של היום היו נכונים גם לפני שלוש וארבע שנים. אולי בזמן הזה איראן כבר עברה את נקודת העל חזור ואנחנו עכשיו מדברים על רכבת שכבר מזמן הגיע לתחנה? כאן צריך להבהיר, שאני אומר שהדבר אפשרי הכוונה היא שהאפשרות לעצור את תוכנית הגרעין תהיה בהכרח גרועה פחות מהתרחיש שבו איראן כן משיגה נשק גרעיני. בלי מאזן לוגי כזה אי אפשר לטעון ש"חייבים לעצור את" בלי לגלוש למדע בדיוני.

כאן מתחילות הואריאציות של הטיעונים השונים כיצד יש לעצור את תוכנית הגרעין. שהחלוקה הבסיסית היא בעד תקיפה ונגד תקיפה:

1 א'. בעד תקיפה באיראן

גם כאן יש הנחה סמויה חזקה מאוד שצריך לשים לב אליה והיא מתחברת להנחות הקודמות. ההנחה היא שפעולה צבאית יכולה לעצור את איראן, וליתר דיוק (מכיוון שכמעט כל בן אדם שפוי יסכים שהפסקת תוכנית גרעינית באמצעים לא צבאיים עדיפה על אמצעים צבאיים) שרק פעולה צבאית תעצור את תוכנית הגרעין של איראן. למרות שההנחה הזו נשמעת אינטואיטיבית כהנחה שבמחלוקת, יש לציין שכמעט כל תחום הויכוח שמתרחש בתוך ישראל על תקיפה באיראן מתרחש מתחת לגבולות הטענה הזו. ההנחה שאיראן הולכת לקראת נשק גרעיני ורק פעולה צבאית תעצור אותה בסופו של דבר היא הנחת יסוד של כמעט כל הדוברים בעד ונגד התקפה באיראן בישראל. עיקר הויכוח הפוליטי בסוגיה נוגע לעניין אחר לגמרי והוא שאלת העיתוי:

I. עכשיו

זו על פי הפרסומים וההדלפות העמדה של ראש הממשלה והפסנתרן אהוד ברק. צריך להיות ישר ולהגיד שתחת כל הנחות היסוד הקודמות העמדה הזו אינה מופרכת. צריך להוסיף עליה רק עוד הנחה אחת: והיא שארה"ב לא בטוח תתקוף בעצמה. עכשיו צריך להסביר את המסקנה המתבקשת: אם חייבים, אבל חייבים בכל מקרה ובכל מצב, לעצור את תוכנית הגרעין של איראן; אם מניחים שרק פעולה צבאית תעצור את איראן; ואם יש אפשרות שארה"ב לא תתקיף – אז האפשרות שגם ישראל לא תתקוף וגם ארה"ב לא תתקוף זהה לאפשרות שלאיראן יהיה נשק גרעיני. על כן ישראל חייבת לפעול כאילו ארה"ב לא קיימת במשוואה,  ואם היכולות המבצעיות של ישראל אומרות שעכשיו זה הזמן הטוב ביותר למקסם את סיכויי ההצלחה של פעולה ישראלית, אז עכשיו זה הזמן לתקוף. אהוד ברק מסביר שיתכן שעכשיו זו ההזדמנות האחרונה של ישראל לתקוף לבדה. ומכיוון שיש אפשרות פוטנציאלית שלא תהיה התקפה אמריקאית, אז ישראל חייבת לתקוף עכשיו. הגיוני נכון? עד שרואים שהתוכנית הזו מתבססת על כל כך הרבה "אם"ים שהם הופכים אותה לכמעט הימור מוחלט. התוכנית הזו אומרת שאנחנו מוכנים עכשיו לעמוד במחיר כבד מאוד, ולקיחת סיכון גדול במיוחד, רק בשביל להימנע (אולי, בהנחה שהפעולה תצליח) מהתרחיש הגרוע ביותר שממש לא בטוח שיקרה.

II. עדיין לא

העמדה שעל פי מה שאפשר להבין מהתקשורת מחזיקים בה רוב הפוליטיקאים, רוב המערכת הביטחונית, וכנראה שרוב הציבור. על פי התפיסה הזו כל התפיסות הקודמות מחזיקות למעט שתיים: שעכשיו זו ההזדמנות האחרונה של ישראל לתקוף בעצמה, ושארה"ב אולי לא תתקוף. שתי השאלות הללו הן שאלות שמחייבות ידע מודיעיני וצבאי סודי ויתכן שיש אמת בטענה של חלק מהמבקרים שאין מספיק ידע מקצועי לקיים דיון ציבורי בנושא.  בכל אופן מה שברור מעמדת אנשים שהיה להם את הידע המספיק לענות לפחות על השאלה הראשונה, הוא שהשאלה האם לישראל יש או תהיה יכולת פוטנציאלית לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית נמצאת במחלוקת ולכל הפחות היא לא דבר בטוח. על כן אפשר להגיע למסקנה שעדיין לא הגיע הזמן לתקוף גם בלי הנחות יסוד חזקות. אפשר לטעון שהסיכונים שבפעולה עכשיו לא שווים את הסיכוי שאכן תרחיש האימים יתרחש  ועל כן שווה לקחת סיכון מחושב ולדחות את הפעולה בתקווה שמשהו ישתפר בשנים הקרובות בעמדת האיראנים או לפחות האמריקאים.

III. רק ארה"ב

העמדה הזו דומה מאוד לעמדה הקודמת אבל בשינוי אחד: היא חושבת שישראל בכל מקרה לא צריכה לתקוף את איראן לבדה. בעצם העמדה הזו גורסת שארה"ב חייבת לתקוף באיראן, לא ישראל, ושכל התפקיד של ישראל הוא לשכנע את האמריקאים בדבר. בעצם הגישה הזו משנה את סדרי הזמנים: בכל הקשור להתקפה ישראלית היא טוענת או שמאוחר מידי או שמעולם זו לא הייתה אפשרות שמצדיקה את האיום. מנגד היא מקבלת את כל ההנחות של גישת העל שחייבים לעצור את תוכנית הגרעין של איראן, אלא שמכיוון שישראל לא במשוואה של תקיפה, אז הדד ליין, או תוכנית העל של ישראל, צריכה להיות התקפה אמריקאית. אם ארה"ב לא תתקוף, זה יהיה הכשלון הישראלי המשול לפעולה צבאית לא מוצלחת ותרחיש האימים. ההבדל מהגישות הקודמות הוא שהגישה הזו שמה את הדגש הגדול ביותר על דיפלומטיה וקשרים טובים עם הממשל האמריקאי מכל הגישות הקודמות.

1 ב'. נגד תקיפה

הגישה שאומרת שיש אסטרטגיות אחרות למנוע מאיראן נשק גרעיני מלבד התקפה. דרכים מסוכנות פחות  ואולי, על פי הטענה, בעלות פוטנציאל לאפקטיביות גדולה יותר. "מה אם התוכניות הללו לא יצליחו?" שואלים תומכי ההתקפה ועל כך יש לאמר שהיינו יכולים לשאול אותם (כן אני נמנה על מצדדי הגישה הזו) בחזרה: "ומה עם התקיפה לא תצליח?" גם זו אפשרות. זו התוכנית האירופאית והתוכנית האמריקאית המקורית למניעת נשק גרעיני מאיראן, ובניגוד לעמדות המתנשאות והפרובינציאליות של חלק מהפוליטיקאים אצלנו, הם עשו הרבה יותר מאיתנו לעצירת תוכנית הגרעין האיראנית בפועל (אנחנו מאוד טובים בדיבורים). למעשה אפשר להגיד שישראל, בשמה של אידיאולוגיית המתקפה המחייבת, פעלה כנגד התוכניות למניעת נשק גרעיני מאיראן באמצעים דיפלומטים. בכל פעם שישראל מאיימת לתקוף באיראן לבדה היא למעשה נותנת תמריץ וטיעונים מנצחים בידיהם של הקיצוניים ותומכי הגרעין באיראן כנגד המתונים והמתנגדים לה. כן, באיראן יש מתנגדים רבים לתוכנית הגרעין, כולל מתנגדים בתוך השלטון. תוכנית יעילה של סנקציות וגזרים היתה יכולה לחזק אותם. אבל ההתלהמות הישראלית, אויבת של איראן לא פחות משאיראן אויבת שלנו יש לזכור (לפחות בעיניים איראניות), רק מחזקת ומבצרת את תומכי הגרעין במקומם. יתרה מזו, מתקפה ישראלית באיראן עלולה סופית לאחד את כל העם האיראני כנגד ישראל ולספק לקיצוניים את התירוץ שהיה חסר להם לבנות פצצה. מדיניות ממשלת ישראל, על פי התפיסה הזו, מעודדת פצצה איראנית ולא מדכאת אותה.

ואם כבר אמרנו שחייבים אבל חייבים לעצור את תוכנית הגרעין של איראן, אז מישהו חשב על אפשרות השלום ולא המלחמה? נתניהו אומר שהוא מוכן לעשות הכל בשביל למנוע שואה שניה מכיוונה של איראן. כולל במחיר של פגיעה קשה בעורף הישראלי, בכלכלת ישראל, ובדורות הבאים. אבל נתניהו משקר. הוא מוכן לעשות הכל מלבד לפעול לשלום. הוא לא מוכן לסכן את ההתיישבות היהודית בשטחים הכבושים. רק את האזרחים החיים בתל אביב, באר שבע, דימונה וחיפה הוא מוכן לסכן.  אימוץ היוזמה הסעודית לפני ארבע שנים (היום אולי כבר מאוחר מידי) היה מעלים את האיום האיראני. גם היום שלום בסיסי עם הפלסטינים יוציא את העוקץ מרוב האיומים האיראנים ויבודד את איראן בתוך העולם המוסלמי. אבל בואו לא נגזים, אלפי טילים, משבר כלכלי, אסון תיירותי לדורות, אנחנו מסוגלים לספוג – פינוי התנחלויות לא.

            2. התמודדות עם איראן גרעינית

וחייבים להזכיר את הסוג השני של הגישות. אלה שלא חושבות שאיראן גרעינית היא מצב בלתי נסבל. רק מאוד לא נעים. נכון בארץ הגישות הללו לא כל כך נפוצות, או לפחות מושתקות כלא לגיטימיות, אבל בארה"ב הן נפוצות הרבה יותר. אגב בעיקר בקרב מכוני מחקר שמרנים שתומכים ברפובליקאים שנתניהו כל כך רוצה שיבחרו בנובמבר לבית הלבן.

2 א'. איראן גרעינית לא מאיימת על ישראל

מומחים לעניין מסבירים שיש פער גדול בין מה שאנחנו רואים בסרטי מלחמה הוליוודים ובסדרות ריגול דוגמאת 24 לבין המציאות. גם אם איראן תבנה פצצה גרעינית ותבצע ניסוי מוצלח המרחק בין זה לבין יכולת מבצעית שתשמיד את ישראל גדול. פיצוץ פצצה גרעינית בתנאים מבצעיים הוא מסובך ורחוק מברור מאליו. ארגוני טרור אולי עושים את זה בקלות בטלויזיה ובקולנוע, אבל במציאות הטכנולוגיה עדיין לא קיימת – לא בידי ארה"ב ובטח שלא בידי איראן. לנייד נשק גרעיני בארגונים לא מדינתיים, מבלי שאיש יודע, להביא אותם לתוך שטח של מדינה ריבונית כמו ישראל, לחמש אותם, ולפוצץ אותם בצורה מוצלחת זה פשוט מדע בדיוני. גם אם איראן עצמה תרצה לחמש ראש נפץ גרעיני על טיל ולשלוח אותו לא מובטחת הצלחה. המרחק בין איראן לישראל גדול ובדרך ישנן מדינות ערב רבות, בסיסים אמריקאים, ואת רוסיה מצפון. הסיכוי שטיל עם חומר גרעיני יגיע עד ל- ויתפוצץ מעל תל אביב נמוך מאוד. גם במקרה ואכן יצליח טיל כזה להגיע ולהתפוצץ בדיוק מעל תל אביב יש לזכור שלא מדובר יהיה בנשק גרעיני מהסוג החדיש והחזק ביותר. אפשר להסתכל על הירושימה כדוגמא: בהירושימה היתה התקפת פתע אמריקאית. פצצה הוטלה ממטוס אמריקאי מאויש (לא מטיל)  ישירות מעל מרכז הירושימה. הירושימה היתה בנויה רובה ככולה מעץ, כמו כל הערים המסורתיות ביפן. כ-66 אלף איש נהרגו כתוצאה ישירה מהפצצה. קצת פחות משליש מתושבי הירושימה  שמנו רבע מיליון בקיץ 1945. אם תושבי הירושימה היו גרים מבנים מבטון יש לשער שהיו נהרגים פחות אנשים (כל בתי האבן המעטים, בניגוד למקובל לחשוב, שרדו את ההפצצה). אם לאנשים היתה ניתנת התרעה ארוכה וזמן להכנס למקלטים (שלא היו שם) הרבה פחות היו נהרגים. הנזק הגדול ביותר של ההפצצה היה הזיהום הרדיואקטיבי באזור למשך שנים. על פי הערכות למעלה ממאה אלף מתו כתוצאה מהרעלה רדיואקטיבית, סרטן ורעות אחרות הקשורות בפצצה. אבל זה היה לפני שהיתה מודעות בסיסית לנזקים הרדיואקטיביים של הפצצה ולפני שהומצאו דרכים לצמצם אותם. יש לשער שעם הידע של היום אפשר היה לצמצם את המתים בעשרות מונים.

כל זה לא אומר שפצצה אטומית בלב תל אביב היא משהו נסבל, שולי, או שלא צריך לפחד ממנו. אבל זה כן אומר שלא מדובר בסיכון קיומי למדינת ישראל. לא מדובר במשחק יום הדין שבמסגרתו פצצה אחת בלב תל אביב גומרת סופית את מדינת ישראל ועל כן הימנעות ממנה מצדיקה הכל. הדבר מצריך לכל הפחות חישוב מחדש של הסיכונים והתועלות. כפי שכתבתי כאן בעבר, 100 אלף טילים "רגילים" שיש כבר באיראן שישוגרו באחת על ישראל ויפגעו ברבבותיהם בערי ישראל יכולים בקלות לעשות נזק גדול בהרבה מכל פצצת אטום יחידה.

2 ב'. השלום הגרעיני

לסיום, וכבר הארכתי מספיק, יש להזכיר את הגישה הריאליסטית הקלאסית שאומרת שנשק גרעיני יכול לשמש כמשווה גדול ולשמור על יחסי ישראל ואיראן, כשחקן רציונאלי באזור, בשקט ואפילו בשלום יחסי (גם על זה כתבתי בהרחבה בעבר). על פי הגישה הזו פצצה גרעינית, והרתעה גרעינית הדדית, לא רק שלא תהפוך את איראן למשוללת רסן, להיפך – היא תייצב אותה ותעשה אותה רגועה יותר. הנוכחות של נשק גרעיני על אדמתה דוקא ימנע מאיראן את האפשרות לצאת להרפתקאות צבאיות שהיא לא יודעת איך יגמרו או לאן יובילו. על כן ישראל לא צריכה לפחד מעידן של איראן גרעינית. היא צריכה להיערך אליו, ולשנות את אסטרטגיית ההרתעה שלה (שנקראת "עמימות") בהתאם.