מלך הצפרדעים

איזופוס, ממשיל המשלים היווני בן המאה השישית לפני הספירה, סיפר את הסיפור הבא [פרפראזות שלי]:

הצפרדעים רבו בינם לבין עצמם ועל כן ביקשו מזאוס, אבי האלים, שישלח להם מלך שימשול בהם. זאוס שלח אז מהשמים בול עץ ולו כתר. הצפרדעים נבהלו תחילה, אולם לאחר כמה רגעים ראו שמדובר בבול עץ עלוב בלבד והחלו מקפצים עליו ומשחקים בו. אחרי זמן קצר השתעממו מבול העץ ופנו שוב לזאוס שישלח להם הפעם מלך אמיתי וחזק שימשול בהם. אז שלח זאוס נחש מים נוראי וזה החל לטרוף אותם אחד אחד. התחננו הצפרדעים לזאוס שיגאל אותם מעולו של נחש המים, אך זאוס נזף בהם כי ביקשו מספיק, וכי מלך הצפרדעים הוא מענה לבקשתם.

* בתחילת השבוע שמעתי את נדב פרי, הכתב הפוליטי של ערוץ 10, אומר בכנות לירון לונדון ומוטי קירשנבאום בשידור שאין דבר שהוא אוהב יותר מלראות פוליטיקאים מפוחדים לפני פריימריז. הוא תיאר את אותם פוליטיקאים כילדים עלובים או ליצנים עצובים שכנראה עושים לו הרבה רע במשך השנים, כי הנה עכשיו באה נקמתו המתוקה לפני הפריימריז. נדב פרי לא לבד, זו תופעה מצערת שקיימת בכל ערוצי הטלוויזיה שבה הכתבים הפוליטיים מפגינים ציניות ומרירות כלפי כל מה שזז, במיוחד כלפי חברי כנסת, ובמיוחד עוד יותר כלפי מועמדים בפריימריז. זוהי גישת בוז לפוליטיקה אך מעל לכל גישת בוז להליכים הדמוקרטים. נכון, המפלגות השונות והפוליטיקאים לא אחת עוזרים לדימוי הגס שדבק בהם. אבל בכל זאת, ולו בשם הגאווה הדמוקרטית, אותי תמיד מעצבנת התגובה התקשורתית העוינת והמלגלגת לכל הליך מפלגתי ו/או דמוקרטי. קל מאוד להפוך את הפריימריז לקרקס מגוחך למשל, קשה הרבה יותר להתאפק, להיות מעט יותר רציניים, לבקר את הבעיות בהליך הפריימריז או הבחירות בכלל, ולהדגיש גם את הצדדים החיוביים.

כי מה בעצם קורה כאן – מפלגות שפתחו את שעריהן בפני הציבור ומאפשרות לכל האוכלוסייה להתפקד, לבוא ולהשפיע על דירוג הרשימה לכנסת ועל זהות ראשיה,  חושפות את עצמן להליך דמוקרטי של ביקורת ציבורית וקבלת החלטות תחת עיני דעת הקהל. שוב אני אומר, יש עם התהליך הזה הרבה מאוד בעיות, במיוחד בדרך היישום שלו בארץ. אבל עקרונית הכוונה היא טובה, ובודאי שראויה יותר להערכה מאשר מפלגות דיקטטוריות. אבל מי זוכה לכבוד מצד התקשורת בכלל והכתבים הפוליטיים בפרט – אותם דיקטאטורים שלא פותחים את עצמם בפני הציבור ולמעשה לא אחראים לאיש בהחלטותיהם. "תגידו מה שתגידו, אביגדור ליברמן הוא אדם רציני" הוא משפט שלא אחת נשמע מנב פרי ושכמותו. על הליך הבחירות בש"ס הם בכלל לא מדברים (מה אנחנו מבינים בחרדים) ואת מפלגתו הדיקטטורית של יאיר לפיד מהללים עוד לפני שהוצגה. נורא קל להראות כאדם רציני ומנהיג חזק שיודע לקבל החלטות, שכמעט ואין עליך לחצים פוליטיים דמוקרטים. צריך לזכור ולהזכיר שהמפלגות הדיקטטוריות אינן טובות יותר או מושחתות פחות מהמפלגות הדמוקרטיות. הסיבה שלכולם נורא קל לצחוק על פוליטיקאים "עלובים" מהמפלגות הדמוקרטיות היא בדיוק זו שהמפלגות הדמוקרטיות פותחות את שעריהן להליכי ביקורת וחשיפה ציבורית. יותר שקיפות, יותר ביקורת. שלא לדבר על זה שהפריימריז עצמם, כפי שהם בנויים בארץ, מובילים ליותר פתחים לשחיתות הקשורה באותם פריימריז; לצורך הבחרות בפריימריז צריך הרבה יותר חשיפה והרבה יותר כסף מאשר להיבחר ברשימה של דיקטאטור בגלל שאתה חבר נורא טוב שלו ואתה שר איתו בערבי שישי שירה בציבור. תפקיד תקשורת אחראית ולא עצלנית הוא לחפור עמוק יותר ולעשות את החיים קשים יותר דווקא לאותן מפלגות דיקטטוריות וראשיהן.

* במפגש הפעילים הראשון שלו השבוע תקף יאיר לפיד את כל שלושת המפלגות הגדולות, קדימה, ליכוד והעבודה, כמפלגות שהציבור מאס בהן ואנחנו יודעים שהם, הפוליטיקאים הישנים, לא יעשו שום דבר בשבילנו. רטוריקה זו מזכירה מאוד את הרטוריקה של מפלגות הימין הקיצוני האירופאיות שרצות לבחירות תחת סיסמאות אנטי ממסדיות מובהקות שתוקפות לא רק את הפוליטיקאים אלא את הפוליטיקה עצמה. רק שיאיר לפיד איננו ימין קיצוני, והוא אינו פונה לקהל של ימין קיצוני. הוא פונה למעמד הביניים, זה שגם במחאה החברתית סלד מכל מה שפוליטי וזרק החוצה מהמאהלים כל מי שנראה כמו חבר כנסת. בכך הסלידה מפוליטיקה, זו שמאפיינת כאמור את התקשורת הפוליטית, הופכת לכלי פוליטי בידי מי שעד לא מזמן נמנה על אותה התקשורת. בנתיים זה לא מזיק מידי, אבל התהליך הוא תהליך מסוכן. עם הבוז לדמוקרטיה ימשיך ויגבר, בסוף עוד נמצא את עצמנו עם מלך הצפרדעים.