זאב זאב, עוצמה עוצמה

ושוב הדיבורים על איראן חוזרים. רשת אמריקאית מפרסמת שישראל תתקוף בין אפריל ליוני, פאנטה אומר שהוא מודאג, והתקשורת הישראלית מפנימה ופותחת אתמול את כל מהדורות החדשות במינוי חדש למפקד חיל האוויר. כתבות צבע על האלוף וכתבים מלאי פאתוס שזוכרים לקשר בין הטיסה הטקסית של אשל מעל אושוויץ (רגע השיא של הקיטץ' השוביניסטי הישראלי) לבין הטיסה שאולי יעשה או לא יעשה חיל האוויר לאיראן. אף אחד לא שואל למה, איך או האומנם.

בכלל נדמה שכבר היינו בסרט הזה יותר מפעם אחת לא? אני מתלבט איזה משפט יותר מתאים כאן: "זאב זאב" או "when you have to shoot, shoot, don’t talk". מוסר ההשכל בכל מקרה הוא שאם מישהו חשב שאסטרטגיה הזו עובדת כהרתעה אז זה כבר מזמן לא רלוונטי.

מדוע שישראל תתקוף דוקא עכשיו, אחרי שלא תקפה בעבר? שהעולם הערבי כולו מתייצב לצד המערב במאבק עם המשטר האיראני בסנקציות כלכליות מחד ובקרב עם אסד הסורי מהצד השני; שהאינפלציה באיראן מרקיע שחקים כתוצאה מסנקציות חריפות ביותר שהטילו האירופים על טהראן; שמתקני הגרעין האיראנים פרוסים ברחבי פרס ובעומק האדמה ושום פעולה נקודתית לא תעצור את הפיתוח. נדמה לי שיש מי בירושלים שרוצים לתקוף באיראן פשוט בגלל הרצון לתקוף. אלה מפחדים לפספס את ההזדמנות האחרונה של ישראל לתקוף לפני שחלילה איראן באמת תשיג פצצה מחד, או ששלטון אחמדינג'אד באיראן יסתיים מאידך. יש ישראלים שרוצים קליימקס, וכל סיום אחר לאיום האיראני זולת מלחמה כוללת תהיה עבורם פספוס ואכזבה.

* בשבוע שעבר נאם הרמטכ"ל בין השאר על האיום האיראני ואמר שעל פי הערכות יש לאיראן כ-200 אלף טילים המכוונים על מדינת ישראל. בתקשורת משומה חשבו שהאמרה הזו היא עוד דוגמא רגילה לעוינות המשטר האיראני נגדנו ולסיבה למה אנחנו צריכים למנוע מהם השגת נשק גרעיני. אבל רגע, דילגתם כאן על משהו לא? 200 אלף F%&# טילים!!! מי בכלל צריך פצצת אטום שיש 200 אלף טילים? מי בכלל צריך לפחד מפצצת אטום שמכוונים עליו 200 אלף טילים? הדבר משול לאדם ש-200 נושאי סכינים עומדים מולו והוא שוקל לתקוף אותם בחרב מחשש שמא אחד מהם ישיג רובה; בהנחה שהאיראנים יצליחו לפתח נשק גרעיני, ויצליחו לפוצץ אותו בניסוי, ואז לרתום אותו לשימוש צבאי, ולהרכיב אותו על טיל (משימה בלתי פשוטה, ושונה לחלוטין מסתם להרכיב פצצה), ואז יצליחו לשלוח את הטיל ללא תקלות, ולכוון את הטיל בדיוק מעל תל אביב (ולא נגיד על ירדן, עזה או הים התיכון), והטיל הזה יעבור את מערכת ההגנה מפני טילים של ישראל, ויתפוצץ – אז במקרה כזה אכן יגרם לישראל נזק אדיר המקביל ל-30 עד 40 אלף טילים רגילים. טיל אחד ששווה 40 אלף, אין ספק שמדובר בנשק הרסני ומפחיד. אבל כבר עכשיו יש להם 200 אלף טילים, זה אומר הרמטכ"ל שלנו, לא אני. אם האיראנים ישגרו 200 אלף טילים על ישראל (לא כולם צריכים להיות מכוונים או לפגוע) הנזק יספיק בשביל להשמיד את מדינת ישראל.

אבל הפלא ופלא, בניגוד לתפיסת השואה השניה, איראן לא עושה שימוש ביכולת הזו שלה נגד ישראל. לא רק זאת, היא לוקחת סיכונים בינלאומיים, כלכליים וצבאיים נוספים בשביל להשיג נשק גרעיני שהיא לכאורה לא צריכה בכלל. אם איראן כל כך רוצה להשמיד אותנו ותעשה הכל בשביל לעשות את זה, גם במחיר תגובה אמריקאית קשה, מדוע היא לא עושה את זה כבר? היא יכולה. יתרה מזו, איך זה יכול להיות שמדינת ישראל מצליחה לחיות ביום יום עם צל האיום הנוראי הזה? אנשים ממשיכים ללכת לעבודה, לראות כוכב נולד, לשבת בבתי קפה. רבותי, כוח הרס ודאי של לפחות חמש פצצות אטום מדויקות נמצא מעל ראשינו עכשיו ואנחנו ממשיכים בשלנו?

הסיבה היא שתיאוריית הקטסטרופה פשוט לא מחזיקה מים נוכח העובדות בשטח. איראן היא מדינה רציונאלית בדיוק כמו כל מדינה אחרת. שלטון האליטות באיראן חשוב להן לא פחות משלטון האליטות שלנו. קיום המדינה האיראנית וחיי תושביה חשובים לאיראנים יותר מהשמדת ישראל. לא מדובר באומה של 90 מיליון מחבלים מתאבדים אחרי הכל. מנגד, מסתבר שאפשר גם אפשר לקיים חיי שגרה תחת איום פוטנציאלי של נשק השמדה המוני, זאת בגלל הבטחון היחסי שמספקת ההרתעה. לכל הפחות מבטיחה לנו התמיכה של ארה"ב יכולת מכה שניה קריטית במקרה של מתקפה איראנית. כל עוד יכולת המכה השניה מובטחת, מכה ראשונה לא תבוא. לפחות בתנאי שאנחנו לא נתחיל מלחמה בעצמו.

* בתוך כך,  פתח ראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, בקטע הקצר הזה את ישיבת הממשלה אתמול:

 "בימים האחרונים קיבלנו תזכורת באיזו סביבה אנחנו חיים. שמענו את אמירתו של שליט איראן על חיסולה של ישראל, ראינו את הצבא הסורי טובח בעמו, ראינו אירועי דמים אחרים באזורנו. למנהיגים שונים אין שום עכבות מוסריות להרוג את שכניהם ואת בני עמם כאחד. באזור כזה הדבר היחיד שמבטיח את הקיום, את הביטחון ואת השגשוג הוא העוצמה. אנחנו מחויבים להמשיך לטפח את עוצמתה הצבאית, הכלכלית והחברתית של מדינת ישראל. זוהי גם הערובה היחידה לקיומו של השלום, וההגנה היחידה על ישראל במידה שהשלום יתפורר."

גם במקרה זה לדעתי התקשורת פספסה את העיקר (הדיווחים הזכירו יותר את הדברים שאמר נתניהו על פייגלין ולקטע הזה התייחסו כבדרך אגב רק כתגובה של ראש הממשלה לאירועים בסוריה).   הקטע הקטן הזה, פחות מ-100 מילים שלקח פחות מדקה להגיד, הוא הוא לב ליבה של המדיניות האמיתית והרשמית של ממשלת ישראל. לא נאום בר אילן, לא נאום הקונגרס – מעל הכל הקטע הקטן הזה מבטא את האני מאמין האמיתי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אני לא חושב שהוא עצמו יתנגד לטענה הזו.

מדובר בתפיסה מגובשת ומוכרת בשם הריאליזם הפסימי. היא פותחה בשנות המלחמה הקרה באמריקה. המבטא הבולט ביותר שלה הוא החוקר הנס מורגנטאו שפיתח את תיאוריית העוצמה. לפי מורגנטאו העוצמה היא כל כך הכרחית ומרכזית בהשגת מטרותיה של כל מדינה בזירה הבינלאומית, שהיא למעשה צריכה להוות בעצמה את המטרה המרכזית: עוצמה לשם עוצמה. כפי שנתניהו הבהיר, השלום מבחינתה של התיאוריה הזו הוא מאזן של עוצמה. כל עוד יש לך יותר עוצמה מלאויב, אז זה למעשה שלום. או זה מה שמבטיח את אי הלחימה הכוללת שהיא בפועל "השלום". השלום הזה, אם מקבלים את ההנחה שאכן מדובר בשלום, נשמר גם במקרה של מלחמות "קטנות" לאורך הדרך. זאת כל עוד המלחמות משמשות כאמצעי לתחזוק העוצמה. על כן, במידה מסוימת של אבסורדיות, מלחמות הן חלק מהשלום. התיאוריות הללו היו פופולאריות ביותר בשנות ה-70 וה-80, בהן התחנך נתניהו באמריקה. אולם היום הן כבר ממש לא עדכניות. ראשית בגלל שהתיאוריות הללו נועדו להסביר את המדיניות האמריקאית במאבק בין גושי תחת כללים של מאזן אימה מושלם. "השלום" הריאליסטי הזה הוא העדר מלחמה עולמית בין רוסיה לארה"ב ולא ברור כלל שהוא מחזיק בטרנספורמציה לזירות קטנות יותר.  יש כמובן גם את הביקורת על הגישה הריאליסטית כולה על ידי חוקרים שמדגישים את החשיבות הגוברת של ארגונים בינלאומיים ותפיסות טרנס לאומיות. אני אישית עדיין תומך בגישה הריאליסטית, אבל לא זו של מורגנטאו. רוב מוחלט של מצדדי הגישה הריאליסטית במחקר היום זנחו מזמן את תיאוריות השחור ולבן של המלחמה הקרה ואימצו גישה "ריאליסטית" ריאלית ומורכבת יותר. על פי גישה הזו אי אפשר לבודד את מיקומה של מדינה אחת בזירה הבינלאומית באמצעות חישובים כמותיים של עוצמה ועוצמה לכאורה. קשרי ידידות, הסכמים בינלאומיים, חברות בארגונים, תפוצות – כל אלה ועוד אולי לא קובעים את כל המדיניות בעצמם כמו שאומרת הגישה הליברלית, אבל בהחלט מהווים חלק מארסנל הכלים והזירות של מדינה מודרנית לפעולה. התפיסה של נתניהו אם כן אולי קוהרנטית, אבל היא מיושנת מאוד, לא רלוונטית למדינה קטנה ומבודדת ועשויה להיות מסוכנת בישראל 2012.

5 תגובות

  1. לגבי אמנות ההרתעה הישראלית – דורון רוזנלבום מעולה כהרגלו
    http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1625673

  2. שלום,
    אני מסכים איתך שניתן להגיע למאזן אימה גרעיני נוסח פקיסטאן-הודו ונוכל לחיות עם זה כמו שאנו חיים היום עם המאזן-אימה הקונבנציונלי. אבל צריך לזכור שהמעבר למאזן אימה גרעיני הוא לא מעבר טריוויאלי מהסיבות הפשוטות ש:
    1. בגלל שהמשטר באיראן יכול לקרוס, יש סכנה שנשק גרעיני יגיע לגורמים לא- מדינתיים, שאותם אי אפשר להרתיע באופן זה.
    2. ישראל פורמלית לא יצאה מהארון הגרעיני, ובמקרה כזה היא תצטרך לעשות זאת. יהיו לכך השלכות דיפלומטיות וגם צבאיות על האיזור.

    משאמרתי את כל זה, לא ברור שתקיפה באיראן יכולה להשיג את המטרה (וגם אם כן, לכמה זמן זה יחזיק) ומסיבה *זו* בלבד תקיפה זה רעיון מטורף, שכן אי אפשר לדעת אילו פעולות יבואו כתוצאה. (שלא לדבר על סרבנות השלום הרגילה של ישראל, שלא מסייעת)

    עם זאת, הסימנים מראים שאנחנו מתקרבים לתקיפה – גם בשינוי מדיניות אמריקני וגם בישראלי, ואני לא משוכנע שמדובר ב"זאב זאב" שהתרגלנו אליו. חוץ מזה, נראה שהצד הלא-רציונלי במשוואה הוא דווקא אצלנו. בדיוק כתבתי על כך בפוסט משלי. אני מזמין אותך לקרוא ולחוות דעתך אצלי. על כל פנים, נהניתי לקרוא ואמשיך לעקוב!

  3. ועוד הערה לגבי הריאליזם ומורגנתאו.
    כל תאוריה שמשתייכת למשפחה הריאליסטית יונקת מהובס וגם ממורגנתאו. כלומר, העוצמה נמצאת בבסיס התאוריה, ואם אתה מעיד על עצמך כריאליסט, אז גם עבורך עוצמה זה הדרך העיקרית להבין מערכות יחסים בין מדינות.
    מהבחינה הזו לא הייתי מייחס חשיבות רבה לנאום הזה של נתניהו. יש הרבה ריאליסטים גם בצד שמאל של המפה. תפיסת הראליזם ההגנתי של וולץ מדברת על השגת שלום באמצעות מאזן כוחות, ושהפרת המאזן הזה (באמצעות התחמשות או כיבוש – דבר שמדינות עושות הרבה פעמים לצורך "הגנה", כמו במקרה הישראלי וכנראה גם האיראני) עלולה לגרום למלחמה. לפי התפיסה הזו, צריך להיזהר מאוד להפר את המאזן הזה וצריך לנצל עוצמה שהושגה בשביל להשיג הסכמי שלום (מאזן כוחות טוב יותר), שגם בבסיסם מושתתים על אינטרסים (כלומר, שיקולי עוצמה) ולא על אהבה.
    הגישה הימנית לעוצמה (מירשהיימר) מדברת על צבירת עוצמה בשיטת 'תפוס כפי יכולתך', ואסור לוותר על עוצמה שכבר צברת. כנראה שנתניהו מזוהה יותר עם הגישה הזאת, אבל יש בתפיסתו (ובתפיסת הימין בכלל בארץ, בוודאי הדתי) אלמנט 'מיסטי' של זכות אבות, והתאוריה היחב"לית הזאת נועדה בעצם כאמצעי להצדיק את מטרת-העל לשמר את אדמות המולדת. (למשל, חלקים בימין תמכו בזמנו בנסיגה חד-צדדית מלבנון, דווקא כדי להוריד אמצעי לחץ לנסיגה מהגולן.)

    • כן אני מסכים עם כל מילה. כמעט. אני חושב שרוב הימין האידיאולוגי בארץ הוא ימין משיחי שמתבסס על תפיסות דתיות ולא רציונאליות. אבל אני גם חושב שנתניהו בהחלט אימץ גישה ריאליסטית קלאסית בשנים האחרונות ושהוא די עקבי בה. רק שאני חושב שהוא פשטני מאוד בתפיסה שלו ושהראיליזם שלו לא מעודכן.
      לגבי עוצמה, בהחלט עוצמה זה חשוב. אבל אני מקיאווליסט בעניין הזה (מקיאווליסט כמו מקיאוולי האמיתי לא כמו המקיאווליזם שהפך למילה נרדפת לאופרטוניזם משום מה): כלומר העוצמה היא חשובה אבל רק כאמצעי להשגת הטוב. אי אפשר להשיג את הטוב בלי עוצמה, אבל אם יש לך עוצמה צריך לזכור שזה מגדיל את היכולת שלך לקבל או לא לקבל החלטות מוסריות. טוב אבל זה כבר נושא אחר…

      • מקיאוולי זיהה את הטוב המוחלט והמוסר עם דמות המנהיג – קצת התקדמנו מאז לכיוון הדמוקרטיה, וכמו שאמרת, זה נושא אחר.
        לגבי מורגנתאו, הריאליזם המדיני שלו (הנקרא קלאסי) הוא יחסית מופשט ולא מתייחס למבנה מערכת בינ"ל, כך שאני לא יודע אפילו איזו מדיניות אפשר להסיק מתוכה. כלומר, אני כן יודע – אפשר את זו של וולץ ואפשר את זו של מירשהיימר, שניהם מסתדרים עם זה יופי. הערה נוספת – מורגנתאו כתב את רוב משנתו במחצית הראשונה של המאה ה-20, הרבה לפני המלחמה הקרה. התפיסה העוצמתית אכן היתה שלטת בזמן המלחמה הקרה (אחרי כשלון השלום הדמוקרטי של וילסון וחבר הלאומים), אבל וולץ פירסם את מחקרו על הריאליזם המבני ב-79. אם נתניהו למד בארה"ב בשנות ה-80, הוא היה צריך להיחשף גם אליה. מצד שני, הוא לא למד מדע המדינה ויחב"ל (וחבל, היינו נשכרים אם היה לומד) וכנראה תפס את העקרון בפשטנות, כדבריך.
        עם זאת, כדאי להיזכר ב-6 העקרונות של מורגנתאו (ויקיפדיה מזכירה לנו הכל בקלות) ולשים לב לעקרונות החמישי והשישי, תוך כדי מחשבה על מדיניות החוץ של ביבי ושל הימין המשיחי:
        5. ריאליזם פוליטי לא מבלבל בין שאיפותיה המוסריות של אומה מסוימת לבין החוקים המוסריים המופעלים בעולם
        6. הריאליסט הפוליטי שואף למדיניות חוץ המקדמת את עוצמתה ואינטרסיה של מדינתו. עליו להראות איך השקפתו לקדמם שונה מעמדות מוסריות ומשפטיות


        יפה ניסחת. תגובה מומלצת! רז. (אגב גם הבלוג החדש של יניב מצוין, קישור בשם שלו למעלה^)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: