סיכום 2011 – חלק ג'

נגש ישר לעניין, אירועי השנה בישראל מקומות 5 – 1:

5. המדינה הפלסטינית

כמו בשנה שעברה, כך גם השנה לא תפס הסכסוך הישראלי פלסטיני את מרכז תשומת הלב הציבורית בישראל. זאת בגלל המדיניות המכוונת של ממשלת ישראל שרואה בשימור הסטאטוס קוו יעד עליון, ובגלל שהמאבק הפלסטיני לא נשא אופי אלים כלל השנה. אבל אבו מאזן לא נח לרגע, במקום כותרות ראשיות בעיתון אבו מאזן בנה אסטרטגיה מרשימה של מאבק בלתי אלים לאיחוד הכוחות הפלסטינים ולכפיית מדינה פלסטינית על ישראל; אבו מאזן למד משרון שאפשר לנהל את הסכסוך ולהשיג הישגים מדיניים מרשימים בעולם גם באופן חד צדדי. מהלך המדינה הפלסטינית באו"ם אולי לא הביא את הצונאמי המדיני ששר הבטחון שלנו חזה, אבל בהחלט הביא להישגים חשובים בלגיטימיות הבינלאומית לפלסטינים מחד ובאיחוד הפלסטינים פנימה מאידך. רק השבוע שמענו  שחמאס ביקשו רשמית להצטרף לאש"ף ובכך למעשה מקבלים את ההכרה במדינת ישראל ובמשא ומתן (אי אפשר להכחיש את ההשפעה של שחרור גלעד שליט על המהלך הזה). היום התבשרנו גם שחמאס הודיע על השהיית המאבק המזוין בישראל והתמקדות במאבק עממי ברוח האביב הערבי. אבו מאזן רשם נצחון נוסף בדרך לשנה חדשה מעניינת מאוד במישור הפלסטיני.

4. תג מחיר

ואם הטרור הפלסטיני ירד כמעט לאפס בשנה האחרונה, החליף אותו סוג של טרור יהודי בשטחים הכבושים. פעולות "תג מחיר" מונהגות על ידי צעירים ובני נוער חמומי מוח שלוקחים את עקרון קביעת עובדות בשטח לשפל חדש. עקירת אלפי עצי זית, מקור פרנסה חשוב של פלסטינים שלוקח שנים לגידול וטיפוח, הפכה לתופעה שכיחה שלא זוכה לשום מענה הולם מצד הממשל הצבאי הישראלי בשטחים. על ההתנכלויות לפלסטינים ולמטעים כבר בכלל לא מדווחים בארץ.  כן דיווחו על שריפת מסגדים והשחתת קברים מוסלמים, ביניהם גם כאלה בתוך שטחי ישראל – זאת בעיקר מתוך החשש שפעולות אלו יציתו גלים של אלימות איסלאמית נגדית. ואז התחילו צעירי תג מחיר לתקוף את הצבא הישראל, בגלל מה שהם מכנים עירוב הצבא בפעולות פוליטיות (כאילו שיש פעולה צבאית שאינה פוליטית). כשזה עוד קורה תחת הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, אז סוף סוף נפל האסימון שנקלענו כאן כחברה לבעיה רצינית – השאלה היא אם לא הבנו את זה מאוחר מידי.

3. החקיקה האנטי דמוקרטית בכנסת

בשני המושבים האחרונים של הכנסת הגיע החקיקה האנטי דמוקרטית לגבהים חדשים. הטקטיקה ברורה, חברי הכנסת המעטים של הקואליציה (רוב חברי הקואליציה חברים בממשלה כשרים וכסגני שרים ועל פי מנהג הכנסת לא מציעים הצעות חוק פרטיות) מתחרים ביניהם מי יציע הצעה יותר קיצונית שתזכה לזמן חשיפה תקשורתי ארוך ומופגן יותר. נכון, רוב הצעות החוק שהוצעו לא עברו, אך מה שחשוב בהן הוא לא ההצעות עצמן (שרובן חסרות משמעות פרקטית בפני עצמן), כי אם המסר שהן מנסות להעביר; המשותף להצעות החוק הוא שהן תוקפות שלושה מוסדות חברתיים שמהווים את עמודי התווך של ביקורת שלטונית בישראל: את בית המשפט, את התקשורת, ואת עמותות זכויות האדם. התקיפה היא מאורגנת ומכמה חזיתות: גם בחוקי הכנסת, גם בחקיקת משנה, גם דרך ועדות ממשלתיות וועדות הכנסת. מנסיון לקבוע במינוי פוליטי את נשיא בית המשפט העליון הבא, דרך סירוב לדחות את תשלום החוב של ערוץ 10 למדינה ועד חוקי ייבוש העמותות – המסר הוא אחד- או שתישרו קו איתנו, או שנמשיך לתקוף אתכם עד שתיעלמו. הצעות החוק לא צריכות לעבור, העיקר המסר – בעל הבית מרגיש בנוח ולא מתכוון לפנות את מקומו בקרוב, ראו הוזהרתם. ככה לא בונים דמוקרטיה.

2. המחאה החברתית

בהתחלה חשבתי לפצל את האירוע הזה לשניים: מחאת האוהלים והמחאה הצרכנית (או מחאת הקוטג'). שתי המחאות אומנם קשורות היטב זו לזו אך גם שונות במידה מספיקה. בסופו של דבר המחאה הצרכנית היא זו שרשמה את ההישגים המרשימים ביותר והיא גם זו שנמשכת למעשה יום יום מאז שהתחילה. המחאה הצרכנית חוללה קודם כל מהפכה תודעתית – פתאום הפכנו להיות הרבה יותר מודעים למה אנחנו קונים, ממי אנחנו קונים, באיזה מחיר. מחירי המוצרים הבסיסיים בישראל עדיין מאוד יקרים, אבל רשתות הייצור והשיווק הגדולות נזהרות הרבה יותר מלפני שנה. אף אחד לא רוצה לעצבן את הלקוחות יותר מידי, שלא יפתחו חלילה איזו קבוצה בפייסבוק שתגמר בפיטורי המנכ"ל. מחאת האוהלים לעומתה די נעלמה, מי זוכר היום על מה בכלל התחילה. סירובם העיקש של מובילי המחאה ההיא לתת לה אופי פוליטי השאירו אותה כאירוע תרבותי של קיץ. כמו פסטיבל קוקה קולה או כוכב נולד. אבל במחשבה שניה זה לא אומר שלא היתה לה השפעה, שוב תודעתית על הציבור. אין ספק שהציבור היום הרבה יותר מודע וחושב על סוגיות כלכליות שמשפיעות על כולנו, ושוב הפוליטיקאים מפחדים הרבה יותר להעביר הצעות חוק שיטיבו עם מגזרים קטנים או עם קבוצה של עשירים על חשבון הציבור. "תהיו כחלונים" הפציר ראש הממשלה בשרים בימי המחאה הראשונים, המסר (הפוליטי) הזה עבר גם עבר והוא ההישג החשוב ביותר של המחאה החברתית בקיץ.

1. שחרור גלעד שליט

כן אולי זה בנאלי וצפוי, כן אולי זה לא האירוע בעל השלכות הרוחב והאורך הגדולות ביותר ברשימה. אבל בהסתכלות סמלית והיסטורית אין עוד אירוע כזה השנה בישראל. לבטח אחד מאירועי העשור. יש אירועים שחשיבותם לא בהשלכות שלהם כי אם ברגש שהם מעוררים. חטיפת גלעד שליט ליוותה את כל הציבוריות הישראלית חמש שנים. חטיפתו של רון ארד יותר מ20 שנים. שחרורו של גלעד שליט בחיים לחיק משפחתו היה חוויה מתקנת ומרוממת נפש לכל ישראלי כמעט. לרגע קט שוב אפשר היה להרגיש תחושות שכמעט ואבדו מאיתנו לחלוטין: האחדות והגאווה, הציונות האמיתית, הרגשת ניצחון קולקטיבית וקונסזואלית. גלעד שליט יצא לחופשי ולזמן קצר שוב היינו כולנו יחד איתו עם חופשי בארצנו. עכשיו שנגמר העניין הזה אפשר חזור ולריב.

זוהי אם כן רשימת אירועי השנה בישראל 2011 של פוליטאה. האם יש לכם השגות מעניינות? האם יש אירוע חשוב שלא ציינתי ואתם חושבים שהיה ראוי להזכיר? כתבו בתגובות וכולנו נוכל להתרשם. בחלק ד' והאחרון של סיכום השנה שיעלה כאן בקרוב נסכם את המקומות הראשונות באירועי העולם בשנה זו, וגם נבחר את איש השנה בעולם. יש למה לחכות.

תגובה אחת

  1. אין ספק שהזכרת לי שמה שהכי הכעיס אותי השנה, הוא, כנראה, דפנה ליף ושות'. ההתעקשות שלהם לחשוב שהם מסוגלים להנהיג מחאה חברתית כל כך גדולה ולמעשה להפוך את המלחמה על "מי התחיל" למלחמה האמיתית שלהם, פשוט הרסה לנו. ככה תהפוך הר לעכבר בחודשיים.
    ותודה לך על בחירה חכמה מאוד: תמונה מס' 9. בדיוק מה שטענתי בשיחה השבוע. הדרת הנשים בחברה החרדית היא ביטוי קיצוני לתופעה רחבה, שמקבלת לגיטימציה מוחלטת, בציבור הישראלי הרחב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: