שחרור אסירים, השאלה המוסרית

ברכות חמות למדינת ישראל ולממשלת ישראל על עשיית המעשה הנכון, גם אם באיחור של חמש שנים. ככותב בלוג אני לא רואה שום צורך באובייקטיביות יתר שהייתה מחייבת לבקר את ראש הממשלה על זגזוג ושינוי עמדות, ולספק הסברים פוליטיים ודיפלומטיים לסיבה שבגינה בחר נתניהו לעשות משהו שלכאורה מנוגד לתפיסת עולמו. לא, אני מברך ונותן את כל הקרדיט לבנימין נתניהו שעשה את מה שאולמרט נכשל בו שוב ושוב. גלעד שליט נחטף במשמרת של אולמרט, אולמרט לא הצליח לשחרר אותו, נתניהו כן. נתניהו הוביל את המהלך והביא אותו לאישור גורף בממשלה הכי ימנית בתולדות ישראל. כל הכבוד.

בהזדמנות זאת רציתי לדבר על פן אחר של העסקה לשחרור גלעד שליט (אני מזהיר מראש, זה הולך להיות דיון פילוסופי על מוסר שחלקו קשה לעיכול). השאלה הפרובוקטיבית שאני שואל היא האומנם החברה הישראלית משלמת מחיר כבד בגין שחרור 1000 אסירים שרובם עסקו בטרור וחלקם רצחו בפועל אזרחים ישראלים? אני מבקש להוציא רגע, לצורך זמני, את השאלה הביטחונית מחוץ לדיון; יש לזה סיבה תיאורטית, אם יש סכנה ביטחונית מצד האסירים המשוחררים הרי שהסכנה הזו לא קשורה בעברו של האסיר כי אם בעתידו הפוטנציאלי. מהבחינה הביטחונית לא משנה ממש אם אסיר הוא רוצח, משתף פעולה, או זורק אבנים.  אני רוצה להתמקד רק בשאלה של האם עצם השחרור של מי שרצחו ופשעו בנו הוא בגדר פגיעה בחברה הישראלית ועל כן מחיר קשה.

מהיא ענישה בחברה? בחברה המודרנית מקובלת התפיסה שבני האדם מותרים על בלבדיות על זכויותיהם הטבעיות לטובת הריבון, המדינה, או החברה שבה הם חיים. כאזרחים ותושבים במדינת ישראל אנחנו מאוחדים באמנה חברתית שמבטיחה לנו הגנה הדדית מפני הזולת. מי שיסטה מכללי החברה ייענש על ידי החברה ומחובתה של החברה להענישו; המוסר החברתי מחייב להעניש את מי מהחברה שפגע בה ופעל בניגוד לאמנה. אם בחברה מסוימת לא מצליחים להעניש פושעים, להרשיע עבריינים, ולאכוף חוקים הרי שהחברה כולה מתפוררת והאמנה חדלה להתקיים. אם הכליאה בבית כלא היא הדרך של החברה להעניש את חבריה הסוררים, הרי ששחרור רוצחים מהכלא הוא פשע של החברה כלפי עצמה ומהווה פגיעה קשה בשלטון החוק ובערכי החברה.

אבל זה לא המצב בכל הקשור לאסירים הפלסטינים. זאת בגלל שעל פי תפיסת המדינה הרשמית, על פי תפיסת מרבית אזרחי המדינה, ועל פי תפיסתי שלי, הפלסטינים (ובמיוחד העזתיים) אינם חלק מהחברה הישראלית. שחרור של אנשים שממילא אינם חלק מהחברה שלך כי אם פגעו בך מבחוץ לא מהווה פגיעה בחברה מהסוג שתיארתי קודם. זה לא אומר שזה מצב רצוי, טוב (או רע בהכרח) –  רק שעצם העובדה שמשתחררים רוצחים כאלה לא מהווה בפני עצמה פגיעה בחברה. בחברות קדם לדוגמא אחת מהסיבות המרכזיות לענישה על רצח היתה ששפיכת דם אדם מביאה חטא על החברה כולה עד בו הכפרה. הפתרון של חברות קדם לבעיה זו, מלבד טקסי טהרה חברתיים, היה להוציא את האשם מחוץ לחברה. את זה אפשר היה להשיג או על ידי הוצאה להורג של הרוצח או על ידי הגלייה. ההיגיון נשמר גם לזמננו; ענישה של רוצחים מחוץ לחברה יכולה להיות אחריות שהמדינה בוחרת לקחת על עצמה, וזה בסדר גמור, ובמקרה של פגיעה באזרחים שלה זה אפילו יפה מאוד. אבל נסיגה מאחריות זו  אינה מהווה פגיעה בלתי מוסרית בחברה.

מבחינה מוסרית אוניברסאלית גרידא החברה הישראלית רק מתחזקת מהעסקה:  א. היא מצליחה לעשות שימוש לתועלתה באזרחים של מדינה אחרת. ב. היא עושה שימוש כזה בצורה לא אלימה ולמטרה מוסרית מהמעלה הראשונה. ג. בכך שהיא מוכנה לשחרר 1000 איש תמורת אחד היא מצהירה שאלף איש אחרים שווים לחברה אחד משלה. ‫ד. היא משתחררת מהצורך, אותו לקחה על עצמה בנסיבות אחרות, להיות אחראית חברתית על חבורה של רוצחים. מבחינה זו מי שנפגע מוסרית וחברתית מהעסקה הם הפלסטינים. החברה הפלסטינית היא זו שבוחרת לאמץ לתוכה רוצחים ומפגעים בלי להעניש אותם. ואיזה מחיר כבד עלה להם שחרור הרוצחים הללו לקרבם: מאות ואלפי הרוגים, עשרות מונים פצועים, מצור ממושך ובידוד בינלאומי.

לא אתעלם מסוגיית המשפחות השכולות. האם לא עושה המדינה עוול למשפחות השכולות בשחרור רוצחי יקיריהם? התשובה כאן בניגוד למצופה מורכבת. כלל מפתח במוסר האוניברסאלי הוא לא לגרום צער. אבל כלל זה שמחייב את האדם הפרטי, קשה עד בלתי אפשרי בקנה מידה חברתי ומדינתי. המדינה בהחלטה לכאן או לכאן תגרום בהכרח צער. ועל כן צריך לאזן והשוות בשביל לגלות האם גורמת המדינה יותר צער מהנדרש. יש לציין שמשפחות שכולות רבות, כולל כאלה שקשורות ישירות ברוצחים המשתחררים, הביאו תמיכה ושמחה רבה נוכח עסקת השבויים. אפשר בהחלט שמישהו שמחזיק בתפיסה מוסרית דומה  לזו שתיארתי קודם לא יתנגד ולא יצטער על שחרור רוצח משפחתו במסגרת עסקה שכזו. אבל אני בהחלט יכול גם להבין את מי שיצר הנקמה חזק אצלו מאוד. אני האחרון שיגיד שנקמה היא לא ערך חשוב. בניגוד לתפיסת המשפט הישראלית, אני חושב שנקמה צריכה וחייבת להיות במקום של כבוד בענישה הישראלית. היום נקמה אינה נחשבת שיקול לענישה, לפחות בצורה פורמלית, מה שממעיט מאוד את כוחן של הקורבנות בבית המשפט בשלב הטיעונים לעונש. הבעיה אבל בנקמה היא שבמידה רבה היא סובייקטיבית ומשתנה מאדם לאדם. המדינה יכולה להשתדל לרצות את רגש הנקמה, והיא עשתה זאת במאסר של רוב האסירים המדוברים. הפגיעה שהמדינה עושה בשחרור עכשיו הוא קיצור זמן הנקמה עבור משפחות הקורבנות. עכשיו זו שאלה פתוחה, שאני בטוח שתקבל תשובות שונות מאנשים שונים, באשר להאם פגיעה אישית (להבדיל מחברתית) בזכות הנקמה של המשפחות היא פגיעה קשה מבחינת המדינה או לא.  שני טיעונים שיש לזכור בהקשר זה: אחד, שלמדינה אין באמת יכולת לקבוע אה-פריורית אם משפחת קורבן תפגע קשה או לא כתוצאה מכך. זו שאלה אמוציונאלית ופסיכולוגית שמשתנה מאדם לאדם. שתיים, שזו תשובתי שלי לפחות, היא שבכל מקרה חיי אדם חף מפשע שווים יותר מרגש נקמה, חמור ככול שיהיה.

אז נשארנו בעיקר עם השיקול הביטחוני, נקי מרגשות ומוכן לחשיבה רציונאלית.

שוב ברכות למשפחת שליט, למדינת ישראל, ולכולנו. חג שמח.

תגובה אחת

  1. איזה יופי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: