המחאה בזירה המפלגתית

המחאה ממשיכה וזה נחמד, ולעיתים מרגש. נדמה שהאג'נדה הכלכלית כאן בשביל להשאר (לפחות בנתיים).  יחד עם זאת, אין סיבה לחיות באשליות – הממשלה של ביבי לא בסכנה, ואין שום סיכוי נראה לעין שהקואליציה תתפרק בעקבות המחאה. הציבור מפגין נגד הממשלה, אך בשביל להפיל אותה המחאה צריכה להתרגם לאיום אלקטוראלי כזה שיביא לערעור היחסים הקואליציוניים בכנסת ולנפילת דומינו של מפלגות מהקואליציה. נתניהו יכול להיות רגוע, אין שום סכנה כזו. ירון לונדון היטיב לתאר השבוע בתוכניתו את הקואליציה כ"קואליציה של מיעוטים", כזו ששמה את מעמד הביניים כולו באופוזיציה. על כן מחאה של מעמד הביניים לא מסכנת את הקואליציה פוליטית:

ליברמן הבהיר היטב שהוא המתנגד החריף ביותר למחאה. מחאת מפונקים הוא אמר, זאת לפני שציין שכשישב במסעדה בנווה צדק העשירה, הוא ראה שהמסעדות באזור מלאות [כנראה שמדובר בנוק אווט]. אבל ליברמן תמיד יצג את הימין הכלכלי השמרני ביותר. ליברמן בהשקפתו הכלכלית ימני אפילו עוד יותר מביבי, והיה יכול לשמש שר אוצר מושלם (לשיטתם) בממשלתו.

החוליה החלשה היחידה מבחינתה של הקואליציה היא ש"ס. ש"ס נתפסת לפחות בציבור כתנועה חברתית בעלת אג'נדה כלכלית שתומכת בשכבות חלשות ומתנגדת לעשירים. ש"ס היתה אמורה לתמוך בהורדת מחירים, ולהתנגד למדיניות כלכלית ניאו שמרנית אותה מייצג נתניהו. אבל לש"ס יש בעיה עם המחאה הנוכחית. כי ש"ס באופן מסורתי מתנגדים למעמד הביניים; מעמד הביניים מבחינתם הוא אשכנזי, חילוני, שמאלני, וגר במרכז. כל מי שהם מסמנים כמתחרים של קהלם האמיתי : מזרחים, דתים, ימנים וגרים בפריפריה. העובדה שמחאת המחירים חזקה גם בפריפריה ובקרב ימנים וחילונים כאחד (על פי הסקרים ועל פי מוקדי ההפגנות) מציקה לש"ס כי היא פועלת בניגוד לאינסטינקט הבסיסי שלהם – חבירת כוחות של מעמדות הביניים והמעמדות החלשים נראית לש"ס מוזרה. ש"ס לא יכולים להתנגד למחאה, שכן הם תומכים ומבקשים על בסיס יומי התערבות ממשלתית כלכלית במשק (לטובתם), אך הם גם מתקשים מאוד לתמוך. הפתרון שלהם הוא אם כן להעלם לשוליים ולא לטלטל את הסירה.

* התסריט היחיד שאני רואה שבו הממשלה מתערערת הוא אם אריה דרעי מחליט להיכנס לתמונה. אריה דרעי אומנם מאמין במדיניות כלכלית ניו-ליברלית של כלכלה חופשית, ורוב חבריו הם עשירי ישראל (הגדולים ביותר), אבל בציבור הרחב לפחות הוא נתפס כ"חברתי". על כן חבירה פוליטית למחאה יכולה להראות לציבור שתומך באריה דרעי כדבר טבעי.  אם אריה דרעי יחליט לנצל את המחאה כפלטפורמה לחזרתו לזירה הפוליטית המתוכננת ממילא, הוא יכניס את כל המערכת הפוליטית ללחץ. ובמיוחד את ש"ס. במקרה כזה יגברו הלחצים בתוך ש"ס להראות חברתיים יותר ולהוביל את המחאה הכלכלית בזירה הפוליטית. המשמעות של זה היא ערעור יציבות הממשלה והתחלה של תהליך שיכול בסופו של דבר להפיל אותה. זה עוד רחוק מאיתנו, ותלוי בהמשך המחאה בחודשים (כן חודשים) הקרובים. אגב, גם יאיר לפיד בדרכו יכול ליצור לחצים דומים, אם כי כאלה שיפעלו יותר בתוך הליכוד ועל כן סכנתם לממשלה פחותה.

* ומה עם האופוזיציה? שוב האופוזיציה בישראל מוכיחה את העדר קיומה המוחלט. אופוזיציה כל כך עלובה שלא מצליחה ליצור רווח פוליטי אפילו שכל הארץ רותחת במחאות נגד הממשלה. קדימה בבעיה שכן מבחינה כלכלית היא לא שונה בכלל מנתניהו (אם כי באופוזיציה לא מאוחר להשתנות). אבל מה לגבי מפלגת העבודה? מפלגת העבודה אמורה להיות הבית הפוליטי הטבעי ביותר לרבבות המפגינים ולכל האנשים שלא מרוצים מהמדיניות הכלכלית של הממשלה. מפלגת העבודה קיבלה מהציבור על מגש של כסף את ההזדמנות לחזור להיות אלטרנטיבה שלטונית אמיתית. ומה עושה המפלגה בתגובה? (מה היא עושה באמת? מישהו יודע?) אה כן, הם מתכוננים לפריימריז וממשיכים לריב על המפקד. זה באמת מדהים, לפעמים נדמה לי שאף אחד מחמשת המופלאים שם לא רוצה לזכות בתפקיד. נראה שהם מתים מפחד. קחו את שלי יחימוביץ לדוגמא, היא זו שהטיפה לנו במשך שנים שהנושאים הכלכלים הם לא פחות חשובים מהנושאים המדיניים ואולי אפילו יותר. והנה עכשיו בדיוק לפני שהיא מתמודדת על ראשות מפלגת העבודה הציבור מישר קו עם התפיסה ומדגיש כבר יותר מחודש את הנושאים הכלכלים. ואיפה שלי יחימוביץ? מגישה ערעור על עשרת אלפים מתפקדים של עמיר פרץ. ומה היא תגיד, אם היא עצמה אמרה לפני כמה חודשים שלמפלגת העבודה אין סיכוי לזכות בבחירות הבאות (ולכן ממילא הנושא המדיני לא חשוב).  איך עכשיו היא תוביל את המפלגה לנצחון דוקא כשהבסיס הכלכלי הופך לשסע פוליטי מרכזי? הפירוש שלי הוא שהיא פשוט מפחדת מעצמה. היא לא יודעת מה לעשות במקרה שתזכה, איך תנהל קמפיין לראשות ממשלה? יחד עם זאת, יש לציין שאין ספק שהמחאה מטיבה איתה ומשפרת פלאים את הסיכוי שלה לזכות בפריימריז.

* נ.ב. 1. נגמר לי המקום להתחיל נושא חדש על תאריך הבחירות. אז נשמור את זה לפעם הבאה.

*נ.ב. 2. היום תשעה באב. הנה תזכורת על דברים שכתבתי כאן שנה שעברה על מדוע מדובר ביום שמח. והיום גם יום השנה להפלת פצצת האטום על נגאסקי, יפן. הנה תזכורת לדברים שכתבתי גם כן שנה שעברה בנושא. מחא

תגובה אחת

  1. אני עדיין חושבת שלא מאוחר מדי, אבל אין ספק שבינתיים הכל עובר לביבי כמו שקיווה: הזמן עובר, אין מנהיג לאופוזיציה, ה"הפרד ומשול" עובד והנה עבר לו הזמן והגיע ספטמבר, שביבי כל כך סומך עליו והוא יוכל לקשקש בכלב בכיף. אנחנו בבעיה.
    אבל אולי עוד יקרה נס. המחאה עד עתה גם כך נראית כמו נס , אז מי יודע, אולי בכל זאת אנחנו לא עם מטומטם (למרות שבכל מערכת בחירות אנחנו מוכיחים שאנחנו כן, לצערי)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: