מחאה מתמדת

[אזהרה, הפוסט הנוכחי עשוי להרגיז רבים. אני מתנצל מראש ואומר שכתבתי את הדברים בלי שום ציניות ואני מתכוון לכל מה שאני כותב. במיוחד למחמאות]

* לאן הולכת המחאה, שבועיים ומשהו לאחר שהתפרצה לחיינו? בשבוע שעבר כתבתי כאן שצורת המחאה המתנהלת כמו שביתה ובאה בדרישות כלכליות קונקרטיות כלפי הממשלה נראית לי מוזרה. עכשיו כשהמוחים מתכוננים להכנס למו"מ עם הממשלה על דרישותיהם אפשר להבין יותר טוב למה. על שום מה נכנסים מארגני המחאה למשא ומתן? מי הסמיך אותם לשאת ולתת בשמנו? מארגני המחאה פתחו קבוצה בפייסבוק, ארגנו הפגנות פתוחות, והיו לדוברי המחאה הבלתי רשמיים, אך הם אינם ועד עובדים מייצג ומחאתם אינה עיצומים. משא ומתן כשמו כן הוא, נושאים ונותנים משהו בתמורה לדרישות או פשרה. בעיצומים, או שביתה  אומרים ועדי העובדים שהם יחזרו לעבוד אם יתקבלו דרישותיהם ויגיעו לסיפוקם. אבל מה יש למארגני המחאה הנוכחית לתת? ההבטחה היחידה שהם יכולים להביא לממשלה היא שהם ספציפית יפסיקו לארגן מחאה. אולי הם יסגרו את הקבוצה בפייסבוק. אולי הדובר שלהם יכריז שהוא מצביע מח"ל בקלפי – וזהו. תגמולים בתמורה להפסקת מחאה נגד ממשלה. משונה, ובעיקר לא אפקטיבי.

ביבי יודע את זה כמובן, גם עופר עיני, ומסיבה זו בדיוק הם הציעו את כל עניין המשא ומתן. מרגע שמארגני המחאה נפלו במלכודת הדבש וסנוורו מהעוצמה הפוליטית לכאורה שניתנה להם, ישבו לנסח דרישות קונקרטיות ונכנסו למשא ומתן, המחאה למעשה נגמרה. בנימין נתניהו לא צריך לעשות כלום, רק לשבת ולדבר. המחאה, הקלף היחיד שיש למארגנים בידיים, תעלם מעצמה תוך כדי המשא ומתן עד שמארגניה ישארו בלי כלום.

* ואחרי שאמרתי כל זאת, אוסיף גם שזה לא נורא. כי המחאה השיגה כבר את רוב מה שיכלה להשיג. היא עשתה שינוי אמיתי ויסודי בחברה הישראלית. היא הפכה את הנושא הכלכלי לנושא פוליטי חם ואמיתי שעכשיו שום ראש ממשלה, שר, או חבר כנסת לא יכלו להתעלם ממנו. ידע כל שר האחראי על משרד, שאם מחירים יעלו במפתיע בתחום עליו הוא אחראי במשמרת שלו, הוא ישלם על כך. איום המחאה החברתית מונח על צווארה של הממשלה. לא עוד התעלמות ציבורית מכל החלטה חברתית במדינה והשארת הכלכלה בידי "מומחים" ו"מקצוענים" בלבד. מעכשיו גם לציבור יש מה להגיד בנושאים כלכליים וחברתיים שעל הפרק. נהיינו עם ככול העמים, אי אפשר להמעיט בחשיבות הדבר.

* ועל כן יש להודות למארגני המחאה ולציין אותם לטובה בתולדות המדינה. בלעדיהם זה לא היה אפשרי. הם נגעו בנקודה נכונה, בזמן הנכון ועוררו את כל הציבור למחאה כלכלית שלא הייתה כמוה בישראל מאז שנות ה-70. כל הקרדיט וכל התודה מגיע להם (וגם למארגני מחאת הקוטג', ועוד לפני זה לעובדות הסוציאליות שהיו ראשונות בגל המחאה החברתי). כן ירבו גם בעתיד, שכן אסור להפסיק; על תוצאות המאבק הזה צריך לשמור ולתחזק שוב ושוב. כי אם הציבור יפסיק להתרגש מהנושאים הכלכליים, ויפסיק לתמוך במארגני הפגנות חברתיות, אזי כל ההישגים ירדו לטמיון. בפרפרזה על המונח המרקסיסטי – המחאה הנוכחית צריכה להיות מחאה מתמדת.

* ואחרי המחמאות, צריך להודות גם באמת: מארגני מחאת הדיור הם ילדים (בגילם או בנפשם) בעלי דעות שטחיות ואידיאות מופרכות. רובם אנרכיסטים, חסרי אופי, ולא באמת מייצגים את הבעיות אותם חשפו. כמו שאומר המשפט הידוע: מי שלא היה קומוניסט עד גיל 25 אינו חכם, ומי שנשאר קומוניסט אחרי גיל 30 הוא אידיוט מושלם. אלו מילים קשות שאני אומר על מי שאני באמת ובתמים מאוד מעריך ומכבד על מה שהם עשו. אין מה לעשות, מחאה חברתית אמיתית ורחבה יכולה להתארגן רק על ידי אנשים כאלה. רק אנשים כאלה באמת יכולים ללכת ולישון באוהל שבועיים בתנאי "זולה". אף אדם בורגני באמת (כלומר מעמד ביניים) עם ילדים קטנים ומחויבות לעבודה לא יעשה את זה. המקסימום שציבור מעמד הביניים האמיתי יכול לעשות הוא לתמוך במילים, בכסף, ולבוא להפגנה כזו או אחרת אחת לכמה זמן. כציבור עלינו להודות לפעילים האקטיבים, אך בל נשכח שהם אינם מיצגים אותנו. אני בספק (ומקווה) שהם אינם מייצגים אפילו את עצמם בעוד 10 שנים מהיום.

כך למשל אחד ממארגני המחאה המרכזיים, שגם נאם בעצרת בתל אביב ביום שבת, אמר בלונדון וקירשנבאום ביום ראשון שמבחינתו מטרת המחאה היא לעשות מהפכה שלטונית בישראל, לקחת את כוח ההחלטה מהכנסת וליצור משטר חדש שבו האזרחים יצביעו על הצעות חוק דרך האינטרנט מהבית. יום למחרת שמענו על הדרישה המופרכת של המארגנים לפיה על המשא ומתן להתקיים בינם לבין רה"מ ישירות מול מצלמות טלויזיה בשידור חי. יענו האח הגדול, או השרדות. מדובר בתפיסת עולם של דמוקרטיה דמגוגית, תפיסה אנרכיסטית בבסיסה שברמה הפוליטית (בבחינה היסטורית) קשורה דווקא בפאשיזם ובדיקטטורות חשוכות. אי אפשר לקחת מהמארגנים את זה שהם מיצגים את המחאה, אך הם אינם מייצגים את המוחים. שלא ישכחו את זה, ושלא יחשבו שמעמד הביניים עומד מאחורי כל רעיון שעולה באמצע הלילה במאהל, בסבב של איזה ג'וינט איכותי.

3 תגובות

  1. מסכימה עם כל מילה ומילה! מארגני המחאה הם הילדים שהיה להם את האומץ והחוצפה להתחיל, אבל הם כלל לא מנהיגיה. הם אמנם סונוורו והתבלבלו לחשוב שהם כן המנהיגים, אבל דבר זה רק מעיד על צעירות מחשבתם.
    הנאומים בעצרת במוצ"ש היו מביכים וצפיתי בהם תוך תיקווה שכולם ישכחו מהם מהר ויחזרו להתמקד ביציאה ההמונית לרחובות.
    ממשיכים במחאה ואני מקווה שיהיה זה תהליך ארוך, מאחר וכוונתו העיקרית היא בעצם לשנות את גישת האזרחים לעצמם, ככוח.

  2. אני מכירה את הגרסא שאומרת שמי שלא קומוניסט בגיל 25 הוא חסר לב, זה מתאים גם בהקשר הזה 🙂

    זו פעם ראשונה, שאני זוכרת לפחות, שמתארגנות הפגנות ספונטניות שלוקחות בהן חלק שכבות רחבות באוכלוסיה. בכפר סבא, למשל, אמנם הגרעין הקשה של מקימי המאהל היה של סטודנטים, אבל המחאה קיבצה הרבה מאוד אנשים קשי יום שבאו בפעם הראשונה להפגין לגבי מצבם. בנוסף, מעמד הביניים, שלא זז מביתו כבר שנים, מגיע בשבועות האחרונים שוב ושוב – פעם למצעד עגלות ופעם להפגנה המונית בכיכר, ופעם לבקר במאהל וכו' וכו', אלה אנשים ששנים רבות או אף פעם לא השתתפו בהפגנות. אז נכון שסטלני המאהל אולי לא "מייצגים" אף אחד, אבל בינתיים לא נראה שיש מבוגר אחר בשטח. ואולי כל המחאה הזו, בגלל שמטרתה אמורפית, צריכה ללבוש צורה כלשהי של אנרכיה, של אזרחים שיוצאים ומתקוממים ברחובות כי ככה הם מרגישים.

  3. מה טוב באנרכיה?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: