על שלושה סוגי ייצוג, וקצת פמיניזם

קצת כמו בסרט ההאנגאובר, השבוע התקשורת הישראלית פעלה כאילו היא לא זוכרת כלום מכל הדרמה המדינית של שבוע שעבר. ואולי בעצם אין מה לזכור. אז זו הזדמנות לדבר על משהו אחר לגמרי ותיאורטי (אם כי לא מנותק מהקשר אקטואלי כרגיל).

מה זה ייצוג? כולנו יודעים שהדמוקרטיה המערבית היא דמוקרטיה ייצוגית. אנחנו, קרי הציבור, מפקידים את קבלת ההחלטות במדינה בידי נציגים. אלה – בין אם בממשלה, בפרלמנט, במנהל הציבורי או ברשות השופטת – אמורים לייצג אותנו על מנת שאנחנו נוכל להמשיך בשגרת חיינו והחלטות יתקבלו על הצד הטוב והמוסכם ביותר.

אבל שאנחנו אומרים ייצוג למה אנחנו מתכוונים? את מי מייצגים הנציגים? על בסיס איזה עקרון? התשובות מעט יותר מורכבות מהמצופה. במחקר ובהגות הפוליטית מקובל לדבר על שלושה סוגי ייצוג מרכזיים:

ייצוג קבוצות אינטרס: קבוצות של אנשים בעלי השקפה פוליטית דומה מתאגדים ביחד ובוחרים מתוכם נציגים שידברו וישפיעו בשם הקבוצה ויענו לה. למנגנון שבמסגרתו פועלות הקבוצות הללו קוראים בדרך כלל מפלגה. בשיטת הבחירות היחסית, זו הנהוגה בישראל כזכור, מספר המושבים בפרלמנט מתחלק בין מפלגות שונות בצורה יחסית לקולות הבוחרים בבחירות. אם למשל מפלגה של חרדים ליטאיים מקבלת 4% מקולות הציבור בבחירות, היא תקבל בערך 4% מהמושבים בפרלמנט. איזה מבין חברי המפלגה יקבלו את המושבים? זאת יבחרו בתוך המפלגה ולא בציבור: חברי הפרלמנט הנבחרים אם כן מייצגים קודם כל את המפלגות שלהם. במקרה הטוב (או הרע, תלוי איך מסתכלים על זה) חבר הפרלמנט מייצג את כלל חברי המפלגה שהצביעו לו, ואחראי כלפי כלל האזרחים שאת קולם הוא רוצה בבחירות הבאות. במקרה הרע הוא מייצג קבוצה קטנה של פעילי מרכז, קבלני קולות, או סתם מנהיג כוחני או דתי אחד שבחר בו.

השיטה היחסית שמה דגש מיוחד על ייצוגיות של קבוצות. בישראל היא מאפשרת להטרוגניות החברתית והפוליטית הגדולה להתבטא בכנסת. ממפלגות ערביות דתיות לקומוניסטיות, מימין משיחי לניאו שמרנים, כולם זוכים ל"ייצוג" ראוי.  עד כאן ייצוג הקבוצות בפרלמנט. אבל מה לגבי הממשלה והבירוקרטיה? הרעיון בשיטות יחסיות בדרך כלל הוא שייצוג הקבוצות באופן פרופורציונאלי לגודלן באוכלוסיה ישמר פחות או יותר גם בגופים אלו. פעם צד זה יזכה בשלטון ופעם הצד השני וכך יתחלקו להן המשרות באופן הוגן. אבל כאן נכשלת השיטה הישראלית: עשרה אחוזים מכנסת ישראל, שמייצגים כמעט עשרים אחוזים מהציבור, מודרים באופן קבוע ועקרוני מהרשות המבצעת. הערבים אינם מורשים ואינם מוזמנים להיכנס לקואליציה, לא עם המרכז ולא עם השמאל. אפילו חברותם בועדות מדיניות או ביטחוניות של הכנסת נחשבת סכנה לשלום הציבור. כך הם אולי מיוצגים בפרלמנט, אך מודרים מחלוקת השלל והמשרות הפוליטיות. במצב בו המערכת רואה אותם כאופוזיציה מובנית, מה הפלא ש"נציגיהם" נבחרים על בסיס כמה אופוזיציונרים הם יכולים להיות. כך מגשימה המערכת את הנבואה של עצמה כאשר נכנסים קיצוניים שלא רוצים בעצמם להיות חלק.

ייצוג אישי: בדרך כלל על בסיס אזורי. כאן הכוונה היא שמראש מחלקים את האוכלוסייה כולה לקבוצות קטנות על בסיס שרירותי כלשהו (וכאמור בדרך כלל הבסיס הוא גיאוגרפי אזורי – כל האנשים שגרים באזור מסוים) ולכל קבוצה כזו נותנים לבחור נציג אחד. הנציג שנבחר מייצג את כל האוכלוסייה שלו על בסיס אישי, בין אם הם בחרו בו או במועמד שנגדו. הם יודעים מי הוא, הם יכולים לפנות אליו, בפעם הבאה הוא יעמוד שוב מולם לבחירות, והוא מחויב לכן קודם כל אליהם. בחירות אישיות דוגמת אלה שבאנגליה ובארה"ב שמות דגש על ייצוג מהסוג הזה; נציג המחוז ה-312 בקונגרס מייצג קודם כל את בוחרי המחוז שלו ורק אחרי זה את המפלגה אליה הוא שייך. זה הרעיון לפחות. לא תמיד הוא עובד כמו שצריך, במיוחד בתרגום לייצוג במנהל שם פועלת מדיניות של דלת מסתובבת באמריקה, ובירוקרטיה מקצועית עם קביעות נצחית באנגליה. אבל לא נכנס לזה כרגע. מה שחשוב ללמוד זה שגם שיטות בחירה אישיות שמות דגש על ייצוג, פשוט אחר.

ייצוג דסקריפטיבי: מהמילה description, ייצוג לפי מאפיינים. כאן הכוונה היא שהגוף המייצג יהיה מיקרוקוסמוס של החברה המיוצגת. אם בחברה יש 5% שהם בודהיסטים, בלונדינים, גברים עם עיניים ירוקות אז בגוף הנבחר יהיו 5% בודהיסטים גברים בלונדינים עם עיניים ירוקות. טוב אם להיות רציניים אז בדרך כלל הייצוג הדסקריפטיבי מתייחס לשני תחומים עיקריים: מוצא אתני ומין. וכאן מתחיל ויכוח גדול ורב שנים על האם ייצוג דסקריפטיבי מבטיח בצורה טובה יותר גם את ייצוג האינטרסים של אותן קבוצות? (לדוגמא האם שחורים בהכרח ייצגו טוב יותר את האינטרסים של שחורים בקהילה מסוימת?) והאם ייצוג דסקריפטיבי ממתן או מנציח שסעים חברתיים? שיטות בחירה שונות משתמשות בייצוג דסקריפטיבי: בניו זילנד למשל שמורים 13 מושבים בפרלמנט לבני הקהילה המאאורית. בבלגיה כל קהילה לשונית, הפלמים והוואלונים, בוחרת את הנציגים של עצמה (מה שהביא לכך שכבר שנתיים לא מצליחים להרכיב שם ממשלה יציבה); וכדומה.

בויכוח הזה דעתי חצויה: אני מאוד נגד ייצוג דסקריפטיבי לקבוצות אתניות. זאת בגלל שאני חושב שקבוצה אתנית איננה משהו טבעי בהכרח ובטח שלא קבוע. מכסות ייצוג דסקריפטיבי לקבוצות אתניות רק מעצימות ומנציחות את השסע האתני במדינה במקום לרכך אותו בשיטות אחרות.

 אבל לעומת זאת אני מאוד בעד ייצוג דסקריפטיבי לנשים: ההבדל בין המינים קבוע וניתן לחיזוי מדויק – 50% מכל האנשים הנולדים הן נשים, וכך זה ימשיך להיות. הנשים הודרו במשך שנים ארוכות מהפוליטיקה. נוכחותן הדלה של נשים בפוליטיקה כמעט בכל מדינות העולם עד לפני עשור לא הותירה לנשים צעירות הרבה מודלים לחיקוי. במקרה של נשים, אי-הימצאותן בפוליטיקה הנציחה את מצב אי-הימצאותן. על כן נדרש ייצוג דסקריפטיבי ולו זמני בשביל לשבור את מחסום המצב הקיים ולהכניס בכוח נשים לפוליטיקה. לא בשביל הדור הנוכחי, כי אם לדור העתיד שלא יצטרך את המנגנונים הכוחניים. השאיפה היא להגיע למצב שבו בממוצע (על פני כמה מערכות בחירה) ימצאו 50% נבחרים מכל מין.

השיפור הגדול שחל בעשר השנים האחרונות היה אולי תרבותי, אבל בהחלט גם מכאני. מדינות רבות באירופה אימצו מודלים של מכסות ייצוג דסקריפטיבי לשני המינים מה שהביא לעליה דרמתית באחוז הנשים בפרלמנטים המערביים. בספרד מונתה, לראשונה בעולם המערבי, ממשלה עם רוב נשי בקבינט. נשים קיבלו תפקידים שבעבר נחשבו כטאבו: שרות בטחון, פנים ומשטרה. אחת המנהיגות החזקות באירופה ובעולם היא קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. ועוד רבות הדוגמאות.

בהקשר הזה יש לציין את הצעד החשוב, אם כי הקטן מידי, שנעשה כאן בשבוע שעבר. לראשונה בתולדות צה"ל מונתה אישה לתפקיד אלוף – ראש אכ"א החדשה אורנה ברביבאי. הגיע הזמן. ויפות כמה שנים קודם – אך אישה אחת זה לא מספיק. היום לנשים בצבא כמעט ואין שום אופק מקצועי לשאוף אליו. הן מובלות מהר מידי לתפקידי הדרכה ומשם לתפקידי קצונה סוציאלית או כלכלית בלבד. ככול שעולים בסולם הדרגות אחוז הנשים צונח בצורה חדה. במצב כזה אין לאישה חכמה, מוכשרת ואמביציוזית תמריצים גדולים להישאר בצבא. ככה שוב המערכת מנציחה את המבנה של עצמה. חייבים לשבור את השיטה בצורה מלאכותית בשביל ליצור עתיד טוב ושוויוני יותר. כן זה אומר שצריך להעדיף קידום נשים גם על חשבון גברים ספציפיים שאולי מוכשרים קצת יותר לתפקיד ספציפי שעליו מתחרים. הצבא מספיק גדול בשביל לספוג כמה תפקידים שלא יאוישו תמיד ע"י האנשים הטובים ביותר שאפשר היה אולי למצוא. אגב רוב הסיכויים שנופתע לטובה לשם שינוי במקום ששוב כרגיל נגלה שהאנשים הטובים לכאורה הם בעצם חלוצים וגלנטים.

אז כבר שנים שאין שום סיבה או תירוץ לא למנות אישה לתפקיד ראש אכ"א, והצעד הבא צריך להיות למנות אישה לתפקיד ראש המודיעין ולראשות אגף התכנון. ואחר כך למצוא את האישה שתפקד על חיל הים, ומתוך הטייסות הקרביות שנכנסו לקורס טיס לפני עשור בזכות אחת, אליס מילר, תמצא בתוך עשור נוסף מפקדת ראויה לחיל אויר. וכך שבמטכ"ל יהיו 3, 4 ו5 נשים אז המערכת תתחיל להצמיח ולהעצים נשים גם במקומות אחרים. עד שתבחר הרמטכל"ית הראשונה. ואז אולי נתחיל לדבר גם על נציגות נשית בש"ס…

3 תגובות

  1. לא ברור לי למה אתה עושה את הזינוק מייצוג בפוליטיקה ל"ייצוג" בצבא. האם לא יותר הגיוני לשאוף לניתוק בין הקצונה לבין הפוליטיקה, וליצירת ערוצי גיוס אחרים לכנסת? ברגע שאתה מסכים לכך שהצבא ימשיך להיות ערוץ הגיוס העיקרי למנהיגות פוליטית, ורק מבקש יותר ייצוג לנשים בקצונה הגבוהה, אתה אוטומטית פוסל חלק גדול מאוד מהנשים (והגברים) שאינם מעוניינים ואינם מתאימים לשירות צבאי ממין זה.

  2. אני לא חושבת שנאמר פה שהצבא יהיה ערוץ גיוס לכנסת, אלא שפני הצבא משפיעים על פני הפוליטיקה שלנו. הצבא שלנו, בניגוד לצבאות אחרים במערב, מונע מגיוס חובה- משמע יש פה כ50% נשים (ואני מתעלמת מהפטוריסטים על גווניהם כרגע), ויש בסיס אמיתי לשינוי הייצוג כרגע. יתכן שהצבא יכול לשמש פלטפורמה יפה לשינוי הייצוג באופן כללי.

  3. כל הכבוד! גישה נכונה, ראיה נכונה למרחקים ארוכים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: