ההיסטוריה השלמה, על קצה המזלג ועל רגל אחת, של יחסי החוץ של אמריקה; או הכותרת הארוכה אי פעם לפוסט בבלוג

לפני שבוע התחילה ארה"ב, ביחד עם קואליציה אירופאית ברשות צרפת ובריטניה, להפציץ בלוב את הכוחות של קדאפי. אולם בעוד שבבריטניה ובצרפת התקבלה ההתקפה בתמיכה והבנה, בארה"ב ספג אובמה ביקורת קשה מהימין (כצפוי) וביתר שאת מהשמאל. הביקורת יכולה על פניו להראות שטחית ומרגיזה: אלה אומרים שהנשיא חרג מהמגבלות החוקתיות שלו שכן הוא התחיל במלחמה מבלי לקבל על כך את אישור הקונגרס, ואלה מאשימים אותו ביציאה למלחמה שלישית ומיותרת במזרח התיכון. שיורדים קצת לעומק הביקורת אבל, מגלים שהיא שטחית ומרגיזה במיוחד.

ראשית המונח מלחמה: טענת אנשי אובמה היא שלא מדובר במלחמה כי אם במבצע צבאי מוגבל לאכיפת החלטת מועצת הבטחון של האו"ם (דבר שנמצא בסמכותו של הנשיא האמריקאי) ועל מנת למנוע טבח אכזרי בבני אדם (מטרה טובה). מנגד אומרים המבקרים, משני צידי המתרס הפוליטי באמריקה, שמדובר במכבסת מילים ומהרגע שארה"ב התחילה בהפצצות מסיביות מדובר במלחמה. המבקרים טועים. אין ספק שהפצצות הן אקט מלחמתי ואלים, אך מבחינתה של ארה"ב לא מדובר במלחמה; עבור הלובים מדובר במלחמה כוללת וטוטאלית, זה ברור. אולם, עבור האמריקאים מדובר באקט בטל בשישים. לא הופעלו כוחות מסיביים אמריקאים בשטח, ההתקפה רוכזה מהאוויר בלבד, אף אמריקאי לא נפגע וספק אם היה מישהו מהם בסכנה. מבחינת ההיקף הנדרש מהאמריקאים מדובר בלא יותר מאימון. ההבדל אם כן הוא בפרספקטיבה. לא כל מה שמלחמה לצד אחד, הוא גם מלחמה לצד השני.

שנית הטיעון שמדובר בהתערבות מיותרת ממניעים ציניים של הגנה על נפט או משהו בסגנון. כאן מדובר בטענה מעצבנת ממש. שלא כמו עיראק, כאן יסכימו כולם שמי שהתחיל את המלחמה בלוב הם הלובים עצמם. המערב לא יזם כאן שום דבר. הוא נכנס כמתערב רק לאחר שראו שבלי עזרה קטנה מהמערב, כוחות המורדים הלוביים יפסידו ויושמדו. לא בגלל העדר תמיכה, אלא בגלל העדר משאבים כלכליים וצבאיים מול הכוחות של קדאפי. על כן אין שום מקום להשוואה בין המצב בלוב, לבין המצב בעיראק או אפילו אפגניסטן.

לפני היציאה למתקפה חטף אובמה ביקורת על כך שהוא מגמגם ונתפס כחלש אל מול קדאפי, אחרי שאובמה החליט להתערב בכוח בלוב תקפו אותו (באותם עיתונים) על כך שהוא מתערב במקום לא לו. והאבסורד הגדול: אחרי שהוא הודיע שארה"ב מורידה מכמות המעורבות ומעבירה את הפיקוד לנאט"ו, הוא הותקף שוב על כך שאיך יכול להיות שיש מבצע צבאי גדול שארה"ב משתתפת בו אבל לא מובילה אותו. שזה סימן לירידת סמכותה של ארה"ב בעולם, אמרו.

כאן טמונה בדיוק הבעיה המרכזית במלחמת עיראק המיותרת. היא פגעה ביכולת הלחימה האמריקאית מבפנים. אל תטעו,  ארה"ב היא עודנה המעצמה הגדולה והחזקה בעולם בלי שום תחרות. אבל הציבור האמריקאי לא רוצה להשתמש בכוח הזה. זה לא שהם לא יכולים, הם לא רוצים. למען האמת, זה כבר די הרבה זמן ככה. דעת הקהל האמריקאית נעה בין בדלנות על גבול הפציפיזם ללוחמנות ואימפריאליזם וחזרה בתנועת מטולטלת עוד מהמאה ה-19.

כך לדוגמא בתחילת המאה ה-20 התנועה החזקה ביותר בארה"ב היתה התנועה הפרוגרסיבית. [הפרוגרסיביים האמינו בהתערבות מקצועית על מנת לשפר את תחומי החיים במדינה. במילים של היום הם האמינו בשוק מונחה רגולציה. הפרוגרסיביים בנו את הפארקים הציבוריים והספריות הלאומיות, הם דאגו לתנאי עבודה נאותים, ובשיאם העבירו את התיקון לחוקה שהבטיח זכות הצבעה לנשים בכל ארה"ב. הם גם התנגדו למלחמות ואלימות בתחילה]. נשיא ארה"ב דאז וודרו וילסון, היה פרוגרסיבי בעצמו וב-1916 הוא נבחר לכהונה שניה תחת הסיסמא: “He kept us out of war.” שהכוונה למלחמת העולם הראשונה כמובן. מלחמת חפירות אווילית ואכזרית על לאומיות מתעוררת ונפילת האימפריות. מלחמה שלארה"ב ממש לא היה מה לחפש בה. ומה עושה אותו וילסון מיד אחרי הבחירות? מכניס את ארה"ב למלחמה כמובן. וילסון נכנס למלחמה ומכריז על 14 הנקודות המפורסמות שלו כמטרות לסיומה. המטרות הן בעצם הרחבה של הפרוגרסיביים לרמה הבינלאומית. בניית חבר הלאומים (האו"ם הראשון) למשל. וגם ניסוח ראשון של "הזכות להגדרה עצמית". [רעיון יפה בתחילה שאמר שלעמים השונים שהיו כפופים לאימפריות מגיע זכות לשלטון עצמאי. הרחבה של התפיסה הדמוקרטית ליברלית מרמת האזרח-מדינה, לרמת הבין-מדינתית. המטרה היתה ברורה והיא הושגה במידה רבה של הצלחה- קץ עידן האימפריות. אבל מה שוילסון לא חשב עליו, זה מה יהיה אם אומות שונות יתחילו לריב על אותה טריטוריה, או על רוחבה, או על הגשמה לאומית מתנגשת, ברוח הזכות האבסולוטית להגדרה עצמית. טוב אני מתחיל לגלוש יותר מידי והעיקרון אני חושב הובן:] ארה"ב נכנסה למלחמה שהיא לא היתה צריכה להיכנס אליה בשם הפרוגרסיביים, והתנועה הפרוגרסיבית בארה"ב קרסה. במקום זאת צמחה בארה"ב תנועה פציפיסטית ממש. והתוצאה? דעת הקהל לא מאפשרת לנשיא ארה"ב רוזוולט להכנס למלחמת העולם השניה- מלחמה שאליה צריכה וחייבת היתה ארה"ב להיכנס. עד שארה"ב הותקפה בעצמה בהתקפת הפתע של היפנים על פרל הרבור, לא הצליח רוזוולט לשכנע את האמריקאים בצורך המידי להיכנס למלחמה (רק היהודים תמכו מסיבות מובנות). אחרי ההתקפה על פרל הרבור הפציפיזם פינה את מקומו מיד לתאוות נקם מידית: תוך יום השיג רוזוולט את התמיכה הדרושה לכניסה למלחמה.

הדפוס ממשיך לאורך המאה ה-20 ולמען האמת היה קיים עוד במאה ה-19. ב-11 בספטמבר 2001 הותקפה שוב ארה"ב במתקפת פתע על ארה"ב וג'ורג' בוש קיבל את החופש מהציבור האמריקאי לפתוח באיזה מלחמה שרק יחפוץ. הוא פתח בשתיים וזכה לאחוזי תמיכה גבוהים. אבל החול האפגני והעיראקי הפך לבוץ שהזכיר לאמריקאים את מלחמות קוריאה וויאטנם. זו האחרונה כבר עלתה בעבר למפלגה הדמוקרטית ביותר מ-20 שנה של איבוד השלטון. המפלגה הרבוליקאית הובסה ב-2008 על ידי סנאטור צעיר שצמח מנאום חשוב שנשא שנתיים קודם לכן נגד המלחמה בעיראק- ברק אובמה.

המלחמה בעיראק לכן החלישה את יכולתה של ארה"ב לפעול. לא פיזית- מבחינת יחסי כוחות גרידא ארה"ב יכולה לעשות כל מה שרק תחפוץ בעולם; בניגוד לתפיסה רווחת שארה"ב נמצאת בשקיעה והיא חלשה, בפועל על פי כל המדדים אין לארה"ב שום תחרות בטווח הנראה לעין על ההגמוניה שלה. אבל מנטאלית, אם אפשר לקרוא לדעת קהל דמוקרטית מנטאלית, ארה"ב לא בשלה להפגנת הכוח הזה. האמריקאים עכשיו, כמו ברגעים רבים בעבר, רוצים בהתבדלות כאידיאולוגיה. לא מעניין אותם מה קורה ב"עולם הישן", עדיין עולם ישן. לא רק משמאל כאמור: לא תמצאו מנהיג רפובליקני אחד עכשיו שמדגיש השקפות מדיניות חוץ במירוץ למועמדות לנשיאות ב-2012. מצב זה מונע מארה"ב לקבל החלטות חשובות בתפקיד השוטר של העולם (בין אם תרצה בתפקיד ובין אם לא, הוא שלה). זה מצב מסוכן שיכול לעורר גורמים עוינים לשלום שיתפסו את חוסר הרצון האמריקאי כחולשה. אולי עד מתקפת הפתע הבאה.

 

2 תגובות

  1. 1. אם כך זה היה לאורך ההיסטוריה, אז אין לנו סיבה להיות מופתעים. משמע, גורמים עוינים לשלום העולמי יצמחו ללא קשר להתנהלות הרנדומלית של ארה"ב בתחום יחסי החוץ.

    2. אתה מתעלם מהמצב הכלכלי הנוכחי שאמריקה נתונה בו. מדבריך ניתן לחשוב שזה רק עניין של החלטת העם האמריקני, פריסת כוחות צבאיים באזורי סכסוך- ובא לציון גואל. אני בטוח שגם אתה לא חושב ככה. גם אם אמריקה לא "בשקיעה" הכוח שלה מוגבל והיא אינה יכולה להשתמש בו בכל הזירות בהן הוא נדרש בו זמנית. ולו רק בגלל העלות הכלכלית של הפעלת הכוח הזה בזמן הנתון הנוכחי.

    • בהחלט, אני ממש לא חושב שארה"ב צריכה לפרוס כוחות בכל מקום בכל זמן. אני די משוכנע שכתבתי יותר מפעם אחת שמלחמת עיראק היתה טעות לדעתי. וזה שתופעות חוזרות בהיסטוריה לא אומר שהן מופיעות באותה צורה ובאותה עוצמה כל פעם, או שזה משהו נורמטיבי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: