סיכום 2010- חלק ד'

אוקיי אז אחרי כמה ימי הפוגה, סוף סוף אני מפרסם את החלק הרביעי והאחרון בסיכום השנה שלנו. אנחנו כבר בסוף היום השני של 2011, אבל לא מאוחר לאחל שנה טובה לכל הקוראים ובכלל!

וגם אני מצטער על הצהרה שהצהרתי כאן בשבוע שעבר, ליתר דיוק, אני חוזר ממנה לחלוטין: בעקבות פסק הדין הדרמתי והחשוב ביום חמישי אני מכניס את משפט קצב לרשימת הסיכום השנתית במקום גבוה. על כן צריך לעדכן את הרשימה הישראלית והיא תתחיל היום שוב מהמקום השישי.

אירועי השנה בישראל, מקומות 1-6

מקום 6- ההקפאה ו/או כשלום המו"מ

לא שזה צריך להפתיע את קוראי הבלוג, אבל הקפאת הבנייה והמו"מ של נתניהו עם הפלסטינים הם האירוע הגדול ביותר שלא יצא ממנו שום דבר השנה. ביבי דוקא, כן השיג את מבוקשו; שנה של להרגיש עם ולהיות בלי, לדבר ולא לעשות כלום. ועכשיו עוד יותר טוב- גם לא מדברים וגם לאף אחד לא אכפת. בנתיים לפחות. מתי כל זה יתפוצץ לנו בפנים? ומאיזה כיוון? ל-2011 הפתרונות.

מקום 5- פרשת בנות עמנואל

והחזרה של מאבקי דתיים-חילוניים בסוגיות דת ומדינה בישראל. שלוש שנים של ש"ס חזרה בשלטון, וארבע שנים ללא "שינוי", הספיקו בשביל להחזיר את נקודת הרתיחה של יחסי חילונים דתיים בישראל לנקודה בה היתה לפני ששינוי קיבלו 15 מנדטים בבחירות 2003.  נדמה שהאירוע המרכזי שהחזיר את האג'נדה הפוליטית הזו לחיינו הוא פרשת בנות עמנואל. זוהי גם הפרשה שהרב חיים אמסלם הציג כנקודת המפנה שלו למרידה בתנועתו ש"ס. אין ספק שהנושא החילוני-דתי ימשיך להעסיק אותנו ב2011 יותר ויותר וככול שהבחירות הבאות יתקרבו.

מקום 4- פסק הדין במשפט קצב

יום גדול ומרגש התרחש בשבוע שעבר. פסק הדין של השופט ג'ורג' קרא לא השאיר מקום לספק או תהיות. האמון המוחלט שנתן בית המשפט למתלוננות הוא אור בוהק וסימן למערכת אכיפת החוק בישראל. על הפרקליטות, ובמיוחד הפרקליטים הבכירים הפחדנים שהיו שותפים להחלטתו של היועמ"ש לשעבר מני מזוז על עסקת הטיעון, ללמוד שבית המשפט לא מטומטם כפי שהם עשו ממנו. בית המשפט יודע להבדיל בין אמת לשקר, בין מניפולציה של עורכי דין שמקבלים אלפי שקלים לשעה לבין שורה של מתלוננות מפוחדות. יום עצוב לא היה שבוע שעבר; יום עצוב היה לפני ארבע שנים שלמדנו על המקרים לראשונה, ועצוב עוד יותר היה היום בו נבחר משה קצב לנשיאות המדינה במקום פרס. אבל יום חמישי שעבר לא היה עצוב- הוא היה שמח מאוד. שמחה על האמון שזכו לו שורה של מתלוננות אמיצות ושמחה על כך שעדיין יש בית דין של צדק במדינת ישראל.

מקום 3- הפליטים ומהגרי העבודה

לאו דוקא אירוע ספציפי- אם כי אפשר לציין את פרשת גירוש ילדי העובדים הזרים כאירוע מכונן, או את ההפגנות האחרונות בבת-ים ואשדוד בקריאה לגרש עובדים זרים. הסיבה למיקום הגבוה ברשימה היא ששנת 2010 היא השנה שבה הפכו מהגרי העבודה לאוכלוסייה בישראל. מהשנה הם כבר לא עוד נושא זניח שמעלים מידי פעם שרוצים לדבר על אבטלה, אלא אוכלוסייה אמיתית עם שמות ומספרים. עם זכויות, ומחאות, ואג'נדות פוליטיות הנקשרות בהם. בעצם הם כבר ישראלים. הם חלק מהחברה הישראלית לכל דבר ועניין. חלק שאין לו אזרחות ואין לו זכויות פוליטיות. חלק נרדף ומנוצל. החלק החלש ביותר בחברה. ברוכים הבאים.

מקום 2- השריפה בכרמל

למרבה האירוניה, אסון האוטובוס שהביא למותם של יותר מ-40 אנשים, הביא מצד אחד לעלייתו של אירוע השריפה בכרמל למעמד לאומי בתודעה הישראלית, ומרכזי ביותר בשנה האחרונה ובממשלת נתניהו עד כה בכלל. אך מצד שני, האירוע עצמו נבלע ונעלם בתוך אירוע השריפה. האוטובוס העצים את השריפה,  והשריפה העלימה את האוטובוס. ב-1997, בזמן ממשלת נתניהו הראשונה, התרחש אסון המסוקים בישראל. האסון קיבל מיידית שם משלו, הממשלה הכריזה על יום אבל לאומי ואזכרה ממלכתית לכל הרוגי האסון. שר הבטחון מינה מיידית ועדת חקירה לאסון. באסון האוטובוס בכרמל נמחק מסלול שלם של צוערי שב"ס, ובנוסף נהרגו כבאים צעירים ומפקדת משטרת חיפה. אף אחד לא הכריז על יום אבל. אף אחד לא חקר, ולא חוקר, את הסיבות והמחדלים שהביאו לאסון. כולם מתרכזים (לכאורה) בשריפה עצמה. כאילו מה שקרה לאוטובוס הוא פועל יוצא דטרמיניסטי של הדליקה. ובכל זאת, יש משמעות פוליטית אדירה גם לשריפה עצמה. הוכח לנו, בדרך טרגית, כמה לא מוכנה מדינת ישראל לסטנדרט בינלאומי מערבי של בטיחות בסיסית. ובמה השרים האחראים שלנו אמורים להתעסק. מה יהיה האסון הגדול של 2011? ומי יהיה השר האחראי שלא ייקח עליו אחריות? זהו גם המקום להזכיר את מי שנקשר בלפחות ארבע אירועים מרכזיים ברשימה הזו באופן הישיר ביותר, ומי שהוא ללא ספק איש השנה בפוליטיקה הישראלית- אלי ישי. בואו נקווה שהשיא של האיש הזה  כבר מאחורינו.

מקום 1- המשט לעזה

וגם התדרדרות היחסים עם טורקיה. בשנת 2010 איבדנו את מי שהייתה בעלת הברית המוסלמית הגדולה ביותר שלנו. וגם המצב הדיפלומטי העגום שישראל הביאה את עצמה אליו בשנה האחרונה. שלושת הדברים קשורים קשר הדוק זה לזה. פרשת המשט לעזה היא אולי האירוע שמסמל בצורה הטובה ביותר את הפוליטיקה הישראלית הנוכחית: פועלים מתוך הרגשת כבוד בלי לחשוב על תוצאה, מבצעים פעולות  ללא תכנון וללא תנאים מתאימים, לא לוקחים שום אחריות (מהותית או מיניסטריאלית) אחרי כשלון, אין שום יכולת להתמודדות דיפלומטית עם משברים (שר החוץ וסגנו הם אישיות בלתי רצויה ברוב מדינות העולם), הציבור הישראלי מגיב באלימות כלפי כל ביקורת חיצונית: אחרי המשט יצאו הפגנות בהמיות מול העיתונות הזרה, "אם תרצו" ארגנו הפגנות בקמפוסים (לא ברור נגד מי) וכמעט הרביצו במשכן הכנסת לחברת הכנסת חנין זועבי. כן הספינה מרמרה היא המטפורה הטובה ביותר למצב החברה הישראלית ב-2010: שטה לשום מקום, חמומת מוח ובעלת צוות מלחים וקפיטן חסרי אחריות.

* סיכום הרשימה הישראלית:

10. צעדת משפחת שליט, ופרשת הולילנד

9. "אם תרצו" נגד האקדמיה

8. ההתנקשות במבחוח

7. מכתב הרבנים והגזענות נגד ערבים

6. הקפאת ההתנחלויות וכשלון המו"מ לשלום

5. פרשת בנות עמנואל ויחסי דת ומדינה בישראל

4. פסק הדין במשפט קצב

3. מהגרי העבודה והפליטים

2. אסון האוטובוס והשריפה בכרמל

1. המשט לעזה

זהו תם הסיכום השנתי ותמה גם שנת 2010. הבלוג יחזור לפעול כרגיל מהפוסט הבא. מקווה שנהניתם לקרוא את סיכום השנה ומקווה שתמשיכו לקרוא את הבלוג גם ב-2011. להתראות.