שיטה להקצנה

אלי ישי מאשים היום במסיבת עיתונאים את שרי הליכוד בהפצת שנאת חרדים, מפחד של יאיר לפיד. משה ארנס האשים את היחס לערבים בישראל בחברי הכנסת הערבים, ואחמד טיבי עונה לו היום, במאמר ראוי,  בעיתון הארץ. עשרות רבני ערים חותמים על מכתב בנוסח חוקי נירנברג שקורא לא להשכיר או למכור דירות לערבים. בבת ים מתקיימת הפגנה תחת הכותרת: "ומה אם הוא יתחיל עם אחותך?" שב'הוא' הכוונה לערבי. הנחה רווחת בציבור היא שמהגרי עבודה הם זרים שמהווים איום חמור על החברה הישראלית.  ליברמן עולה בסקרים. חברים בקדימה שותפים לכל החקיקה הגזענית בכנסת. 55% מהציבור תומכים במכתב הרבנים. אה כן, והמו"מ לשלום הוכרז כמת ולאף אחד לא אכפת.  אז זה המצב.

איפה טמונה האשמה למצב הפוליטי הקיים? זוהי שאלת המחקר הענקית עליה אנסה לענות בקצרה בשתיים שלוש פסקאות:

את המצב הזה, שיותר נכון לקרוא לו תהליך מאשר מצב, ניתן להגדיר במילה אחת: הקצנה. מי אשם בהקצנה? לכך יש תיאוריות שונות: תיאוריה מקובלת בשמאל הישראלי אומרת שהאשמה היא בכיבוש; חברה דמוקרטית לא יכולה להיות במשך זמן רב כל כך כובשת של עם אחר בתנאים צבאיים מבלי שמשהו מזה יתמיד ויחלחל פנימה לתוך החברה. אלי ישי, הגזען הראשי בכנסת הנוכחית, מאשים את האליטה האשכנזית בגזענות (אנטי חרדית ואנטי מזרחית). ההשקפה שלו לא היתה מעניינת אם לא היה בה שמץ של תיאוריה חזקה יותר: כלכלית. התיאוריה הכלכלית בגדול אומרת שהגדלת הפערים בחברה הישראלית, והקפיטליזם המתעצם שנבנה כאן מאז שנות ה-70, הם אלה שמביאים להקצנה; האוכלוסיות העניות במקום להתאחד נגד המעמד הקטן העשיר, משוסות אלו באלו ורבות להנאתם של העשירים שיכולים להמשיך במדיניות כלכלית ניאו-ליברלית באין מפריע. תיאוריה שלישית, המכונה לפעמים התיאוריה הממסדית, אומרת שהאשמה היא בחוסר היעילות של הרשות המבצעת בישראל. זאת לצד דרישות הולכות וגדלות מצד הציבור הדמוקרטי בישראל. השילוב הזה, בהעדר קונסנזוס פוליטי סביב נושא מסוים, מביא ל'עומס יתר' על המערכת מה שבסופו של דבר סודק ושובר אותה לפרטיה.  כולכם שמעתם את  התיאוריות הללו בגרסא כזו או אחרת. מי מתונה יותר, מי פחות. יש כאלה שאפילו משלבים שתיים מהן או יותר.

אני רוצה להציע תיאוריה אחרת מז'אנר לכאורה טכני: תיאוריה מוסדית. האשמה כאן מתרכזת בשיטת הממשל הישראלית. יהיו שיעצרו כאן ויגידו שכבר התייחסתי לעניין, ושבעיות שיטת הממשל של מדינת ישראל קשורות בתיאוריה הממסדית ו'עומס היתר'. אבל אני לא טוען שיש בעיית משילות בישראל (להיפך אני חושב שיש לרשות המבצעת בישראל כוח ריכוזי רב מידי). אני טוען ששיטת הבחירות היחסית הנהוגה כאן מעודדת ונותנת תמריץ להקצנה.

אסביר: בישראל קיימת שיטת בחירות יחסית וארצית. זוהי השיטה היחסית ביותר הקיימת בעולם. התוצאה היא שבישראל שיעור המפלגות הקטנות והבינוניות שנכנסות לכנסת ומקבלות כוח הוא מהגדולים בעולם. עכשיו, אחת ההנחות הרווחות הן שבמדינה שסועה פוליטית כמו ישראל זה דווקא טוב: השיטה היחסית מאפשרת לגוונים שונים של האוכלוסייה להיכנס לפרלמנט ולהשפיע. ערבים, חרדים, נשים, אתיופים וכ"ו משיגים בעזרת השיטה היחסית ייצוג מקסימלי. נכון? לא נכון.

קודם כל, האוכלוסיה הערבית בישראל לא מקבלת ייצוג בכנסת כלל. הסיבה היא שרוב מוחלט מקרב ערביי ישראל מצביעים לאחת מהמפלגות הערביות- ואלו, שנכנסות לכנסת, מודרות לחלוטין מהשלטון. עשרת חברי הכנסת הערבים לא נחשבים לא לחישובי קואליציה ובקושי לחישובי אופוזיציה. אף אחד לא מדמיין בכלל לעשות איתם מו"מ על כניסה לממשלה.  ממדרים אותם מועדות כנסת חשובות מידי. ובחקיקה פרטית הם כמעט ולא משתתפים. הכנסת שלנו היא בעצם כנסת של 110 חברים בלבד, והרוב הדרוש בה להעברת חוקים הוא רוב מיוחד של 55% (61 מול 49). יהיה מי שיטען ודאי, כמו משה ארנס, שמי שאשם בכך זה חברי הכנסת הערבים עצמם. חברי הכנסת הערבים משקפים עמדות כה קיצוניות, יגידו, שאין שום אפשרות לשתף אותם באמת בשלטון המדינה. ויכול להיות שזה אפילו נכון (אם כי טענה דומה לא מושמעת אף פעם על קיצוני הימין בישראל). אבל האשמה בכך שחברי הכנסת המייצגים את הערבים בישראל הם קיצוניים, טמונה בדיוק בשיטה מחד ובהדרה של הערבים מהשלטון מאידך. באווירה של הדרה וביטול מצד השלטון, ומצד שני עם האפשרות האלקטוראלית להיכנס לכנסת בקלות יחסית, התוצאה היא פוליטיקה קיצונית.

אבל הדבר נכון לכל הצדדים של המפה הפוליטית. כך למשל, ככול שליברמן יקצין את עמדותיו, ויראה נחוש יותר, ככה יש לו פוטנציאל להרוויח רווח אלקטוראלי גדול יותר. במערכת בחירות אחת, אותה התלהבות קיצונית שמעודדת אחדים תרחיק את רוב האחרים, אבל במערכת הבחירות הבאה יהיה לו כבר מספיק כוח פוליטי להשפיע על האווירה לקיצוניות עוד יותר. התמריץ להקצנה הוא כפול: גם לפני מערכת בחירות על מנת להגדיל את שיעור התמיכה של הקיצונים, וגם אחרי מערכת הבחירות על מנת להגדיל את כמות הקיצונים עצמם.

טוב נראה לי שסיבכתי קצת את הדברים ונכשלתי במשימה להסביר את המצב בשלוש פסקאות פשוטות. מצטער. לא הסברתי בכלל מה זה מערכת בחירות שלא מעודת קיצוניות. וגם לא התייחסתי לחשיבות של הוצאת הפוליטיקה מהמשוואה.   אני מבטיח לחזור לנושא שנית בקרוב. אחת מהשאלות המרכזיות היא לאן צריך ללכת מכאן? ובהנתן העובדה שלא ניתן לשנות כרגע את שיטת הבחירות, האם יש משהו שניתן לעשות במצב הנוכחי על מנת להשיב את התהליך לאחור וליצור פוליטיקה מתונה יותר? האם למנהיגות מתונה יש סיכוי? (רמז לתשובה: כן, בתנאי שהמתינות תוצג בנחרצות והתלהבות לא פחות מקיצוניות).

 

תגובה אחת

  1. ראשית כל, נדמה לי שלערבים יש גם תת-יצוג בכנסת עקב אחוזי הצבעה נמוכים באופן משמעותי מאשר בכלל הציבור.
    ולגבי המנהיגות: עם מה שיש כיום, כל מנהיגות תוכל לנצח בחירות. שמאלית, ימנית, חייזרית. הבעיה היא שמנהיגות היא דבר שעבר מן העולם.
    כל פתרון מוצע הוא תולדה של הגדרת הבעיה. וכמובן שאת הבעיה ניתן להגדיר בהרבה דרכים.
    הדרך שלי להגדיר אותה היא כבעיית זהות: מדינת ישראל מוגדרת כארץ מקלט ליהודים, וככזאת היא מעודדת חרדה מהזר, וזקוקה לאויבים כדי להצדיק את זהותה. החרדה הכי גדולה שלנו היא ממה יקרה אם פתאום כולם יאהבו אותנו. ועידן בו כל אחד יכול בהקלקה קלילה לשלוף דעה מהמותן רק מזמין הקצנה נוספת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: