כל העולם במה…

…איש ואישה שחקנים הם.

אני מוכרח לציין שהעניין שהיה בבלוג הזה בתנועת אם תרצו ודומיה, תפס גם בעיתונות הארצית בשבועות האחרונים. במיוחד מאז הפרסום בהארץ על קריאתם של אם תרצו לחרם על אוניברסיטת באר שבע. הקריאה ההיא של אם תרצו חזרה אליהם כאל בומרנג ושבוע שעבר אף פורסם שהתורם הראשי שלהם (אוונגליסט קיצוני מארה"ב) הסיר אותם מרשימת התרומות לשנה הבאה. זה היה ברור שהימין הפוליטי יחפש היטב היכן "להחזיר" לשמאל כואב ומהר. נדמה שהם מצאו פתרון- התיאטרון הישראלי. כבר מזמן שמו עין על השחקנים יפי הנפש האלה. כולם יודעים שהם שמאלנים מ%#$ים. איזה מזל שבהחלטה אידיוטית קבעו מנהלי התיאטראות שורה של הופעות בהיכל התרבות החדש באריאל.

אז מה יש לנו, הקולות כל כך צפויים שזה עצוב: השוואה בין מכתב היוצרים שמסרבים להופיע באריאל למכתב של אם תרצו נגד אוניברסיטת באר שבע, השוואה למכתב הסרבנים בצבא, באותה הזדמנות יזכירו בוודאי בהדגשה את כל אותם שחקנים שלא שירתו בצבא (כי כידוע שחקנים שלא משרתים בצבא זה חמור הרבה יותר מאשר כל אדם אחר שלא משרת בצבא), גינויים לחרם, והיום כבר שמעתי ברדיו את ראש עיריית אריאל  מגדיל לקרוא לחותמי המכתב וחבריהם חבורת רדיקליים קיצונים שצריך לפטר אותם מהתיאטרון. לימור לבנת, שרת התרבות, הזכירה (/איימה) שהמדינה היא שמסבסדת את התיאטראות בארץ.

זו תהיה המציאות שהתיאטראות, השחקנים והיוצרים יהיו בה בתקופה הקרובה. אבל זה לא אומר שיש אמת כלשהי בטענות. כי לא מדובר בחרם, ובודאי שלא מדובר באקט פסול. ההשוואה היא נלוזה ודמגוגית*. מהו חרם- קריאה לחרם זוהי קריאה לאדם לחדול מעשייה של משהו שהוא בדרך כלל היה עושה. כאשר מרצה באוניברסיטה קורא לחוקרים מחו"ל להפסיק לשתף פעולה עם אוניברסיטאות בישראל בגלל הכיבוש, זוהי קריאה לחרם. קריאה שהבעתי את התנגדותי הנחרצת לה כאן בעבר. יש גם חרמות מוסריים, לא כל חרם הוא פסול; כך למשל החרם הפלסטיני על מוצרי התנחלות כפי שטענתי בהרחבה בפוסט קודם. אולם, הבקשה של שחקני תיאטרון ויוצרים שלא להופיע באריאל איננה חרם. זוהי התנגדות לכפייה.

כפייה- לכפות על אדם לעשות משהו (אקטיבי) שהוא בדרך כלל לא היה עושה. הופעה באריאל, שטח שאין מחלוקת על כך שהוא נמצא בשטחים הכבושים ואינו מסופח למדינת ישראל (תהיה עמדת הקורא אשר תהיה בנוגע לזכות הישראלים על שטח זה), הנה הצהרה פוליטית. לא כולם מסכימים עם ההצהרה הפוליטית הזו. להכריח אדם לנקוט בהצהרה כזו הנו עוול. השחקנים אינם מחרימים את תושבי אריאל, אבל אי אפשר לדרוש מהם לשתף פעולה בצורה אקטיבית עם משהו שהם מתנגדים לו. בדיוק באותה מידה אסור היה להכריח נגן מתנחל להופיע עם תזמורת למען השלום בעזה. פעילויות אומנותיות שמבטאות כוונה פוליטית חייבות להיות בהתנדבות בלבד.

לאזרחים רבים קשה להבין מדוע הופעה באריאל היא הצהרה פוליטית. מבחינתם "דין אריאל כדין תל אביב" כאמרת הקלישאה (אני לא מבין למה ממשיכים להשתמש בקלישאה הזו אחרי שהמקום האחרון שאמרו את זה עליו היה נצרים בעזה). מה שאזרחים אלה צריכים להבין הוא, שבדמוקרטיה לא הם קובעים מה היא הצהרה פוליטית או לא כי אם המחלוקת, או המיעוט. אריאל שנויה במחלוקת, מה לעשות, זה לא נתון לויכוח. זוהי עובדה. ברגע שלא מסכימים על משהו אז הוא נתון במחלוקת. מדינת ישראל מעולם לא ביצעה את האקט של סיפוח  השטחים ובכללם אריאל; כל עוד לא עשתה זאת המדינה, אז אריאל נמצאת גם במעמד מיוחד מבחינה משפטית. מבחינה פורמאלית לחלוטין לכן דין אריאל אינו כדין תל אביב. מבחינת המדינה אריאל נמצאת מחוץ לתחומי מדינת ישראל ותחת שלטון על צבאי (שר הבטחון הוא המושל בשטחי יהודה ושומרון).

כל הטיעונים האלה כאמור לא ישנו כלום. הימין הפוליטי, והתקשורת בעקבותיו, כבר יתייגו את השחקנים כסרבנים ומחרימים. זוהי דרך הטבע בישראל. זה מתאים לתדמית היוצר התל אביבי וזה מתאים לרוח התקופה. לשחקני ישראל אין אלה לאחל בהצלחה, הם יזדקקו לה. ונאחל גם שישברו רגל.

* דמגוג= דמוס (עם, המון) + גוגוס (מנהיג)- כינוי שניתן ביוון העתיקה למנהיגים שהובילו את ההמון בהצבעות. הנואמים הטובים ביותר שידעו לשכנע את העם באמצעות דיבורים לעשות כרצונם. הפילוסופים השתמשו בביטוי ככינוי גנאי לנאום משכנע שלא בצדק (לעומת הטיעון הפילוסופי שנחשב כמתאים יותר לדיון אריסטוקראטי ולא להמון).

5 תגובות

  1. בתקופות בהן עבדתי בתאטראות ילדים ונוער שונים, היה איסור מוחלט לחייב שחקן להגיע לעבודות בהתנחלויות. אמנם זה היה לכאורה מטעמים של בטחון ולאו דווקא אידיאולוגיה.

  2. מסכים עם כל מילה
    אכן אריאל בנתיים היא לא במדינת ישראל

  3. השטחים המדוברים הם אכן שטחים שנכבשו, אבל הם לא שטחים כבושים!.
    ובניגוד לרמת הגולן למשל, אלו הם שטחים בריבונות מדינת ישראל ע"פ הגבולות המדיניים (ע"פ הגדרה) שנקבעו בהסכמי השלום מול מדינת ירדן, המדינה הרשמית היחידה (בניגוד למדינה הפלשתינאית העתידית) שרשאית לקבוע את הגבולות באותו אזור.
    הקטע המוזר הוא שאתה לא רואה את אותם מתנגדים מסרבים להופיע בשטחי סוריה (רמת הגולן) למשל, אך מסרבים להופיע בשטחי מדינת ישראל.
    זכותו של אדם להופיע איפה שהוא רוצה, אבל הבעיות הן: א) מה קורה שמדובר בהפקות מרובות משתתפים?
    ב) מה ההשלכות שמדובר בתחום שממומן בחלקו הגדול ע"י המדינה?

    • תיקון עובדות: ב1981 העבירה הכנסת את חוק רמת הגולן שקבע את סיום השלטון הצבאי וסיפוח מלא של רמת הגולן לישראל. כל האוכלוסיה הלא יהודית שגרה בגולן קיבלה אזרחות ישראלית מלאה אם רצו בכך.
      יהודה ושומרון ובכללם אריאל לא סופחו מעולם לשטח ישראל. על פי הדין הישראלי כל השטחים הללו נמצאים במעמד של שלטון צבאי כאשר המושל העליון בשטח הוא שר הבטחון. על מנת לקבל אישורי בנייה או לתקן כביש, לא פונים באראיל וסביבותיה לקבל את האישור הסופי של שר הפנים או שר התשתיות כי אם שר הבטחון. הסיבה המרכזית של אי סיפוח השטחים, בשונה מהגולן, היה אי הרצון של ממשלות ישראל לדורותיהן להעניק אזרחות לתושבים הפלסטינים של יהודה ושומרון. המעמד הבינלאומי של שטחים אלו אם כן הוא של שטחי כיבוש. מושג שמדינת ישראל הכירה בו בעבר בבתי המשפט (כשזה נוח לממשלה מבחינה משפטית אז מדובר בשטחי כיבוש, כאשר זה פחות נוח אז מדובר "בחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל")

      • זה לא ממש רלוונטי אם השטח נשלט ע"י ממשלת ישראל או המנהל האזרחי שכפוף לממשלת ישראל
        ובניגוד ליו"ש סיפוח הגולן היא החלטה חד צדדית של ישראל, זהו לא גבול בינלאומי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: