תל אביב- איראן- יפן

כמובטח, האיראנים הפעילו לראשונה  בסוף השבוע האחרון את הכור הגרעיני בבושאר. איראן הפכה למדינה הראשונה במזרח התיכון שמפעילה כור גרעיני להפקת אנרגיה (בישראל הכורים הם למחקר גרעיני 'בלבד' ולא להפקת אנרגיה). איראן כידוע זקוקה נואשות לאנרגיה גרעינית, הם פשוט מרגישים שעתודות הנפט של המדינה יספיקו להם לאנרגיה זמינה וזולה רק ל-500 שנה בערך, צריך לחשוב על הילדים. האמריקאים כבר לא מודאגים מתקיפה אפשרית של ישראל באיראן. ככה לפחות אפשר להבין מראיון שנתן ג'ון בולטון, שגריר ארה"ב לאו"ם בתקופתו של ג'ורג' בוש, בשבוע שעבר לפיו חלון ההזדמנויות של ישראל למתקפה באיראן נסגר מרגע שהתחילו להפעיל את הכור. הנזק הסביבתי וההומניטארי למפרץ הפרסי ולאנשיו יהיה בלתי נסבל או מקובל וישראל לא תיקח את הסיכון שבזיהום כזה. בולטון אינו נציג רישמי של הממשל כמובן, אבל אפשר להניח שעמדתו אינה רחוקה מעמדתו של כל פקיד ממשל אמריקאי ממוצע. אלא שהאמריקאים מפסיקים לחשוש, זה הזמן שאנחנו נתחיל לדאוג באמת. בולטון מעריך שברק וביבי לא ייקחו את הסיכון שטמון בהפצצת כור פעיל בלב המזרח התיכון מתוך הרגשת אחריות כבדה? שיחשוב שוב.

היום בעיתון הארץ כותב אודי פרידן: "רוב הסיכויים שהאיראנים לא ישתמשו בפצצה שבידיהם, אם תהיה להם. ואולם, יש דברים שאי אפשר להניח להם להתפתח גם אם ההסתברות שייעשה בהם שימוש היא של 5%. כי אף שמדובר ב-5% סיכון – מדובר ב-100% אבדון. זהו הימור שאיש לא ייקח. כפי שאף אחד לא יעלה על טיסה, גם אם היא תוצע בחצי מחיר, אם קיימת הסתברות של 5% שתתרסק.
לכן ישראל תפעל נגד הגרעין האיראני. עם האמריקאים או בלעדיהם. מדובר במחויבות שכל ראש ממשלה בישראל, כל רמטכ"ל וכל ראש מוסד כנראה נשבעים באיזה טקס סודי למלאה."

יאמר לזכותו של פרידן שהוא מציין גם את המחיר לפעולה כזו, כל מספר בין אלף ל-20 אלף איש ואישה בעורף הישראלי. למעשה רוב המאמר מוקדש לכך שישראל צריכה להפסיק להתעסק בשטויות (כהגדרתו) ולהתכונן לפגיעה הקשה בעורף. החשש שלי הוא מזה שיש הרבה אנשים במערכת הביטחון ובממשלה שחושבים כמו פרידן; שהתקפה באיראן היא גזרת שמים; משהו בלתי ניתן למניעה; הכרח של כל ראש ממשלה ישראלי; פרדסטינציה.

כי האמת היא שאין שום הכרח כזה. המתמטיקה של פרידן ודומיו פשטנית, מוטעית ואינה עומדת בכללי הרציונאליות. לפי ההגיון הזה על ארה"ב היה להתחיל במלחמת עולם שלישית בתחילת שנות החמישים בגלל החשש שברה"מ תשתמש נגדה בנשק יום הדין. האמת היא אחרת: סכסוכים בין מדינות ניתן לנהל ולתחזק. הטלת פצצת הגרעין איננה סיכון של קובייה ולכן חמשת האחוזים הנם מספר מומצא שלא אומר כלום. זה יכול להיות גם 0.5% לצורך העניין, איננו יודעים. אנחנו כן יודעים שני דברים: אחד, לאיראן אין שום אינטרס לתקוף אותנו בנשק גרעיני. שתיים, התקפה ישראלית באיראן תגרור ב100% התקפה מסיבית על העורף הישראלי שתביא למאות ואלפי נפגעים. הבחירה של ישראל איננה אם כן אם לעלות על טיסה שיש סיכוי של 5% שתתרסק או לא. המטפורה הנכונה תהיה: האם לעלות על טיסה יקרה, במטוס חדיש של חברה ידועה, שיש סיכוי קטן שהטיס שלה יקבל התקף לב והמטוס יתרסק. או לעלות על טיסה זולה אחרת שאנחנו יודעים בודאות שלמטוס שלה אין גלגלים. תבחרו.

שתי פצצות אטום הוטלו בהיסטוריה האנושית על אוכלוסיה עירונית. ציינו לפני שבועיים את יום השנה להפצצה על הירושימה, יומיים אחר כך התרחש יום השנה להפצצה על נגסאקי. בכל אחת משתי ההפצצות נהרגו כ-70 אלף איש כתוצאה מההפצצה הראשונית. כתוצאה מתופעות לוואי של הפצצה האטומית מספר ההרוגים הכפיל את עצמו במשך השנים. כ-69% מהירושימה נהרסה (רוב הבתים היו בנויים עץ ונשרפו כליל). כל אדם מכיר את השמות הירושימה ונגסאקי, אבל כמה מכירים יוקוהאמה, אימברי, פוקואי, טוקושימה?… בין 1942 לאוגוסט 1945 הפציצה ארה"ב בהפצצות "קונבנציונאליות" יותר מ-60 ערים מרכזיות ביפן האימפריאלית. כחצי מיליון אזרחים נהרגו בהפצצות. רוב הערים נחרבו עד היסוד. בהפצצה "קונבנציונאלית" אחת על טוקיו ב-10 למרץ הושמדה רבע מהעיר (שהייתה גדולה ומפותחת מהירושימה בהרבה). 100 אלף איש נהרגו באותה הפצצה. הלקח הוא פשוט: פצצה גרעינית זה אומנם נורא ואיום, אבל הפצצה מסיבית של טילים רגילים וזולים יכולה להיות לא פחות נוראה מבחינת הנזק.

אני לא אכנס כאן לעניינים של סיכויי פגיעה. אבל רק אזכיר בקצרה את זה שבשביל להפציץ באטום בצורה מוצלחת צריך לשגר טיל אחד שיהיה מדויק ויעבור את חומות ההגנה מפני טילים של ישראל. כל "פספוס" יוביל ל"בזבוז" של מיליונים ו/או לפגיעה אנושה באוכלוסיה ערבית שכנה לישראל. הפצצה מסיבית של טילים מאיראן ומלבנון לעומת זאת, יכולה להרשות לעצמה לפספס קצת. שאף אחד לא יבין אותי לא נכון, המסקנה היא לא שכדאי לנו שנופצץ באטום, חס וחלילה. המסקנה היא  שלאיראן לא משתלם להתקיף אותנו באטום.

אם לאיראן תהיה פצצה אז אכן יהיה לנו קצת פחות נוח. יוכלו לאיים עלינו וזה יעשה את המצב הבטחוני ואת "מלחמות הקיץ" הרגילות לבעייתיות יותר מבחינה אסטרטגית. אבל לא תהיה בכל מקרה סכנה אמיתית למלחמה גרעינית. אם תהיה כזו במזרח התיכון, אז ישראל תהיה האחרונה לספוג. איראן תתקיף את סעודיה ואת מצרים לפני שתתקיף את ישראל. הדבר הבעייתי ביותר שיקרה מגרעין איראני בתווך הקצר הוא המשך הפצת הנשק הגרעיני בעולם ורצון של מדינות אזוריות נוספות בחימוש גרעיני. זליגה של חומרים מלוכלכים לגורמי טרור גם היא בעייתית. אבל המזרח התיכון תמיד היה בעייתי. יש הבדל בין סיבוך נוסף ו"רגיל" לחיינו במזרח התיכון, לבין מלחמה ודאית עם מעצמת טילים במזרח בתווך המידי.

* ואם כבר הזכרנו את ההפצצות על יפן. יפן נחרבה לחלוטין במלחמת העולם. כל עריה נהרסו. טוקיו ספגה את הנזק הרב ביותר שספגה עיר בעידן המודרני. היום כעבור 65 שנים (והאמת היא שעוד הרבה קודם) ביפן קיימת מערכת התחבורה הציבורית המתקדמת ביותר בעולם. בטוקיו לבדה יש 2 מערכות נפרדות ומקבילות של רכבת תחתית (כן שתיים!) בנוסף לקווים עיליים ופרטים שמרשתים את העיר ומחברים אותה עם כל חלקי האי הונשו. מדינת ישראל לעומת זאת, שהוקמה בדיוק באותן השנים בהן התחילה יפן ללקק את פצעי המלחמה, הצליחה לבנות בקושי קו רכבת פרברית אחת (הקו הבינעירוני לחיפה היה קיים עוד מתקופת הבריטים). רכבת מהירה בין תל אביב לירושלים: אין, בונים אותה כבר עשר שנים מי יודע עוד כמה עשורים יסיימו. רכבת קלה בירושלים: לאחר עשורים של תכנון סיימו לבנות חלק מקו אחד מתוך חמישה מתוכננים בעיר. סיימו, אבל יתחילו להפעיל אותו רק באפריל 2011 (בודקים, למה לוקח שנה לבדוק?). רכבת לאילת: אל תצחיקו. והשבוע התבשרנו שפרויקט הרכבת הקלה בתל אביב בוטל (במכרז הנוכחי) וחידושו יתעכב בעוד כמה (עשרות/מאות) שנים. חומר למחשבה.

7 תגובות

  1. הצרה האמיתית היא שבנוסף לגורמים שראוי שישפיעו, ישנם גם שיקולי אגו המשפיעים על קבלת ההחלטות.
    אמנם ככה זה תמיד היה במלחמות, כמעט בכל מקום.
    אבל לי נראה שהדיון הציבורי בנושאים שכאלה רק מגביר את משקלם של שיקולי האגו. ומכיוון שממילא בדיון הציבורי אי אפשר לדון בכל המשתנים(ולכן הרבה מאוד מידע הוא שגוי ו/או לא מדוייק) לדעתי דיון ציבורי שכזה הוא בעיקר מזיק. כי כשאין שקיפות מלאה לפחות לנגד עיני העיתונאים (כלומר, גם בלי שהציבור שותף למידע) – הדיון עצמו לא רלוונטי.

    • המ.. אני מסכים איתך שכתבות היסטריות וקביעות נחרצות של עיתונאים הן מזיקות. שלא לדבר על כמה עיתונאים שעושים קמפיין של ממש למען הפצצה של מדינה ערבית וכניסה למלחמה. אבל מכאן ועד להגיד שדיון ציבורי באופן כללי הוא מזיק המרחק גדול. דיון ציבורי זה בסדר ונחוץ, לא צריך לסמוך על המנהיגים שלנו בעינים עצומות. אבל זה צריך להיות דיון אחראי שמודע למגבלותיו.

  2. ארבע הערות על המצב (הפוסט):

    1. נדב איל (כתב החוץ הטוב בישראל?) מיטיב לתאר את הסיבות שהובילו את אירן להקמת הכור הגרעיני הזה.

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/147/736.html

    2. הלכתי וקראתי את המאמר של אורי פרידן. לדעתי הנקודה המרכזית שלו איננה התקיפה. זוהי פשוט ההנחה שלו. הוא בכלל יוצא נגד חוסר ההכנה של העורף האזרחי לתקיפה שכזו. ואי אפשר להגיד שזה לא מדויק.

    3. אמנם אתה צודק שההנחה של פרידן מוצגת בפשטנות, אך גם בדעה שלך יש איזו מידה כזו. למשל, זליגה של חומרים מלוכלכים לגורמי טרור היא יותר מ"בעייתית".

    4. אני חושב שהעניין האיראני הוא באמת כל כך מסובך שאין לי מספיק ידע לגביו כדי להחליט מה צריך לעשות ובאמת שאין לי דעה בנושא. למשל, אתה מדבר על סיכוי הפגיעה, אבל אין לי שום מושג מהן היכולות האמיתיות של מערכות ההגנה מפני טילים של ישראל ועד כמה טוב הן מתפקדות. כמו כן, הטענה שטילים קונוונציונאלים יכולים לגרום להרס הרבה יותר גדול ממה שנדבר היא טענה כבדת משקל וחשובה- אבל אין לי מושג כמה טילים כאלו יש לאירן (זה נכון שאפשר להניח שהרבה…). אני חושב ששתי האופציות הן לא מוצלחות במיוחד והדרך הטובה ביותר הייתה לגייס את הקהיליה הבין לאומית להפעלת לחץ אמיתי על הממשלה האירנית. הבעיה היא שהממשלה מעדיפה לבנות את יצהר ואפרת במקום לקדם את הלגיטימציה הבין לאומית של ישראל.

    • 1. כן הוא כתב חוץ מצוין. נדמה לי שיש עוד כמה לא רעים בעיתונות הכתובה. בכלל כתבי חוץ הם בדרך כלל טובים יותר מכתבי הפנים לצערנו.
      2. נכון, זו הנקודה המרכזית. אבל זה בדיוק מה שכתבתי: "למעשה רוב המאמר מוקדש לכך שישראל צריכה להפסיק להתעסק בשטויות (כהגדרתו) ולהתכונן לפגיעה הקשה בעורף." ככה שאני לא מבין על מה ההערה.
      3. פשטנות אינה מילת גנאי בכלכלה פוליטית. או במדע מדינה בכלל. אנחנו רוצים לפשט. העניין הוא שצריך להזהר מפשטנות שמטעה. אני התיחסתי לנוסחה שלו שהוא הציג במסגרת טיעון לוגי פשטני. ניסיתי להציג פגם בנוסחה שמשנה את התוצאה.
      4. אתה מדבר על שתי אופציות כאילו יש מאגר של אופציות. מדובר במדיניות דיכוטומית. להפציץ או לא להפציץ. לא נכנסתי בכלל לאיזו מדיניות כן צריך להפעיל. דיברתי על ההשלכות של אופציה אחת בלבד שלצערי יותר מידי אנשים חושבים שהיא ברירת המיחדל.

  3. מעניין

  4. אמירות מעניינות, כמה התייחסויות:
    1. סיפור התקיפה לא קשור למתקן בבושהר, אלא אם יוחלט לתקוף גם מתקן שלא מתחבר ישירות למסלול הגרעיני לפצצה, וזה נאמר כבר רבות. דבריו של בולטון לא מדויקים גם במקרה הזה.
    2. עניין נק' האל חזור, שהוא סובייקטיבי בפני עצמו, קשור גם לסוגיית פריסת ומיגון האתרים שכן רלוונטים לתוכנית הפצצה. בהקשר הזה כן ברור כי ככל שיעבור הזמן, עניין התקיפה יהפך ליותר ויותר מסובך.
    3. סוגיית ההגיון, עליה אתה מבסס את עניין ה'תתקוף או לא תתקוף', בעייתית בעיני. אין ספק שהאיראנים מונעים גם על ידי הגיון ושיקולי רווח והפסד, אבל חלק מהמעשים שלהם נובעים מאמונות ושיקולים של תפיסה דתית. התמיכה בחזבאללה ובחמאס למשל. כמובן שהדבר נובע גם מהנסיון שלהם להפוך למעצמה אזורית, אבל לא מעט סנקציות עליהם נובעות מהתמיכה הזאת,ולא ברור לגמרי מה בדיוק הם מרוויחים מעשית מהציר הזה.
    מצד שני, לא מדובר בצעד של שבירת כלים דוגמת תקיפה באטום. מסכים איתך שעל צעד כזה הם יחשבו טוב טוב לפני שיגשו לביצועו.
    4. המחיר הישראלי הוא כבד מאוד, ויכלול מלבד סיפור הפקידה בעורף גם מחיר בינ"ל משמעותי, שלא ברור איך נתמודד איתו.
    דילמה לא פשוטה לקברניטים, בכל מקרה מדובר כנראה
    ב lose lose situation..
    5. טענה מעניינת על שיקומה של יפן… המסר הוא כנראה שצריך ללמוד מיפן בכל מיני תחומים, לאו דווקא לכוון לרי-קונקטרקשן של תל אביב..

  5. […] שכבר את הכל כתבתי לפני שנה כאן וכאן, ולפני שנתיים גם. שוב שנת הכרעה, ממש ממש אחרונה (להבדיל משנה שעברה שהיתה […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: