דו"ח קומי

אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. "אם תרצו" פרסמו קישור לדו"ח הסילבוסים המפורסם שלהם, שמוכיח לטענתם שהחוגים למדעי המדינה בישראל הם פוסט ציונים. מזמן לא ראיתי משהו מגוחך כל כך. אל תתרשמו מהאורך של הדו"ח (66 עמודים שמודפסים בכתב 18 רווח כפול). בעצם מדובר באוסף של כמה "מחקרים" כאשר המחקר הרלוונטי מתפרסם על 2 עמודים בלבד (6-7) ומפורט בנספח (36-44). אחרי קריאה מעמיקה אין אלא להודות שבחיי שזה נורא מצחיק. לפחות אנחנו יודעים סוף סוף איך "אם תרצו" הגיעו למסקנה שלהם שכ-80% מכלל המחקר במדע המדינה הוא פוסט ציוני לעומת ציוני.

ראשית הם מבהירים שבמדע המדינה יש 4 תחומים עיקריים: פוליטיקה השוואתית, חקר מוסדות, יחב"ל, ופילוסופיה פוליטית. כבר זה כמובן ממש לא נכון, אבל זה לא מאוד רלוונטי אז לא נדקדק. אחר כך הם אומרים שמתוך ארבעת התחומים האלה רק הפילוסופיה הפוליטית רלוונטית לחקר הלאומיות. זו טענה ממש מדהימה. לא רק שזה שקר זה פשוט מראה על בורות מוחלטת. אין ספק שמי שכתב את הדו"ח הזה למד מדעי המדינה באוניברסיטה בארץ שכן יש שם בליל כלשהו של מושגים שרק מי שהיה חשוף להם ידע אותם. אבל אני מנחש שלא היה לו ממוצע גבוה מידי (אולי זה מסביר למה הוא מתוסכל מהאקדמיה). אם כבר עיקר עיקרם של המחקר על לאומיות נמצאים בלימודי יחב"ל ופוליטיקה השוואתית. ככה שגם לשיטתם הם פסלו מראש 2 תחומי לימוד רלונטים מתוך ארבע.

הטענה הבאה שלהם היא שהציונות היא תנועה לאומית. מכאן שכל מאמר פילוסופי שמביע ביקורת על הלאומיות הוא בהכרח אנטי ציוני. זו כבר ממש בדיחה. בדיחה שנהיית עצובה כי זה המדד שלהם לפיו הם הגיעו ל80% מחקרים אנטי ציונים. אם כן לא אנטי ציונים מסתבר אלא אנטי לאומיים. לצורך העניין גם מאמר היוצא נגד תנועות לאומיות נאציות בשנות ה30 בגרמניה הוא מאמר שמאחוריו מסתתרת אג'נדה אנטי ציונית כנראה.

עכשיו התמונה מתבהרת קצת יותר לפחות, אכן רוב המחקר על לאומיות הוא מחקר ביקורתי (לא הייתי אומר "אנטי", פשוט ביקורתי). אם אתה בודק רק לאומיות והיחס אליה אז אפשר שתגיע למסקנה שהגישה הדומיננטית כלפי לאומיות באקדמיה בכלל (בכל העולם אגב, לא רק בארץ) היא ביקורתית כלפי לאומיות. גם זה היה נכון יותר לשנות ה60 וה90. היום הרבה פחות. אבל ניחא.

אבל רגע, עוברים לנספח שלהם ורואים איך הם ניתחו את זה. וזה כבר ממש, אבל ממש, מגוחך. הם לקחו אוסף של סילבוסים מאוניברסיטאות בארץ. הם קבעו מראש ארבעה חוקרים טובים (שאוהדים את הלאומיות) וארבעה חוקרים רעים (שביקורתיים כלפיה) ופשוט ספרו כמה פעמים כל אחד מהם מופיע בסילבוסים השונים. וואו. עובדתית הספירה שלהם אגב היא גרועה במיוחד. אני ברגעים אלא ממש נבחן בחינת בית על שלושה חוקרים מבין הארבעה הטובים שלהם שהם טוענים שלא מלומדים כלל באוניברסיטה העברית. אבל באופן כללי אין אלא לשאול, נו באמת? אם זו היתה עבודה של תלמיד שנה א' באוניברסיטה הייתי מכשיל אותה. לעבודה בתיכון זה לא קביל. על סמך מה לעזאזל הם הסיקו שהסלקציה שלהם לארבעה חוקרים מול ארבעה חוקרים היא תקפה למשהו?

חוץ מזה הקטלוג של הארבעה בכל צד גם הוא פשוט בסיסית לא נכון: החלוקה שלהם לחוקרים שהם ביקורתיים כלפי לאומיות לעומת חוקרים שהם אוהדים לאומיות מבוססת להכרתם על כך שיש שתי אסכולות כלפי לאומיות. האחת חושבת שהלאומיות נבנתה במשך מאות ואלפי שנים (זו הגישה הטובה) ואחת שאומרת שהלאומיות היא תוצר של החברה המודרנית (זו הרעה). אז ככה: התפיסה שהלאומיות היא תוצר של החברה המודרנית (בין המאה ה15 למאה ה19) היא תפיסה דומיננטית לחלוטין במדע המדינה, בהיסטוריה, ובפילוסופיה. אין לתפיסה הזו שום קשר לביקורתיות. זו לא גישה אחת, יש הרבה מאוד גישות ללאומיות שכולן הגיעו למסקנה הזו. וזה לא שייך רק למדע המדינה, זו גם התפיסה ההיסטורית של רוב אם לא כל חוקרי העולם הפרה-מודרני. לא, זו לא קנוניה אחת גדולה אנטי ציונית, זה כולל גם חוקרים יפנים, בולגרים ואמריקאים של העולם הקלאסי ושל הנצרות.  ויש הרבה יותר מארבעה חוקרים מרכזים שחושבים את זה. בכל מקרה זוהי לא גישה ביקורתית כלפי לאומיות. יש הרבה חוקרים שחושבים שהלאומיות היא תוצר של החברה המודרנית ושהיא הולכת יד ביד עם החברה המודרנית ושלא ניתן להפריד בין השתיים. אולי "אם תרצו" חושבים שהמודרניות עצמה היא מזימה אנטי ציונית…

מול הפרדיגמה הזו,  אכן צמחה בשנות השמונים של המאה הקודמת גישה שנקראת פרימורדיאלית לפיה הלאומיות היא דבר אורגני שהיה קיים בעבר והתפתח אל תוך החברה המודרנית. במשמעות אחרת ומשלימה, הפרימורדיאליות היא גישה לפיה הקשרים הלאומיים (האתניים) הם הבסיסיים ביותר שיש לאדם וקודמים לכל קשר אחר. ברוב המקרים הגישות הללו אכן יחסית אוהדות את הלאומיות. אבל גם כאן לא תמיד; יש גישות פרימורדיאליות ביקורתיות שאומרות שהלאומיות זה משהו בסיסי אבל לא רציונאנלי שהאדם המודרני צריך להתגבר עליו. בדו"ח הם כאמור מציגים ארבעה חוקרים כאלה. לשיטתם, ארבעת החוקרים האלה מייצגים מחצית מכל המחקר שקיים על לאומיות.

"אם תרצו" סופרים אזכורים בסילבוסים. אזכורים!! בסוף יוצא להם 42 אזכורים לחוקרים הרעים מול 11 אזכורים לחוקרים הטובים בכל הארץ. מסקנה: כ80% מהאוניברסיטאות הארץ הן אנטי לאומיות! המסקנה שלי היא שצריך לשלול למי שכתב את זה את התואר (אם יש לו).

אבל הדו"ח לא מסתפק בזה, אני חושש. הוא עובר למשהו ממש מצחיק על השוואה בין תמיכה בפילוסופיה ליברלית מול רפובליקנית ומראה גם שם את אותה שיטת מחקר מרתקת ומוצא תוצאות זהות ללאומיות. אני לא אכנס לזה כי גם ככה הארכתי אבל דעו שזה עוד יותר מגוחך ממה שהם עשו על הלאומיות.

ואז הם מסיימים בבדיקה ספציפית של הוגים ביחס ישיר לציונות. רשמו לפניכם אלה החוקרים האנטי ציונים: ברוך קימרלין, אורי רם ואדוארד סעיד. ואלה החוקרים הציונים: רות גביזון, שלמה אבינרי ואמנון רובינשטיין. בואו נשים אותם בזירת הסילבוסים ונראה מי מנצח: התוצאה 37 מול 7! שערורייה! (מתוך ה37 אגב 11 הם מאוניברסיטת בר אילן. אוניברסיטה ציונית ואפילו ימנית לכל הדעות. האם יכול להיות שמי שמלמד את ארבעת הרעים מלמד אותם בכלל באור ביקורתי??). מיותר לציין שגם אם נניח והסלקציה המגוחכת הזו של חוקרים היתה באמת מדגם מיצג, אז שכמות המקרים וההפרשים בינהם אינם מאפשרים מובהקות סטטיסטית בכלל.

לסיכום, נתעלם לרגע ונגיד שלא היתה כל בעיה מתודולוגית, תיאורטית, היסטורית או לוגית עם הדו"ח זה. אני יכול להעיד על עצמי שהייתי נוכח בכל הקורסים המוזכרים שם תחת הסילבוסים של אוניברסיטת תל אביב. בנוסף יש לי הכרות לא רעה עם הסילבוסים המקבילים בירושלים ועם המרצים. ואני יכול להעיד, לפני שבכלל נכנסים למחקר שלהם, שזה פשוט שטויות. הקורסים הללו לא עוסקים בציונות כמעט. מיעוטם עוסקים בלאומיות. לא מציגים רק גישה אחת ואין שום שטיפת מוח בכיוון כזה או אחר. חלק מהמרצים המוזכרים שם הם פרימורדיאליים. חלק ימניים בדעותיהם הפוליטיות. רובם המוחלט ישמחו להגדיר עצמם ציונים אפילו. לא שיש לזה איזשהו קשר למה שהם מלמדים.

הארכתי במילים על משהו שאפילו לא שווה התייחסות. אבל דעו שהיה רעש גדול מהדו"ח הזה. המסקנות שלו פורסמו בהרחבה ב"ישראל היום" והוזכרו בעיתונים האחרים. אין כמעט סטודנט למדע המדינה שלא שמע על זה משהו. בעיקרון הם ניצחו. אף אחד הרי לא באמת קורא פרסומים מורחבים. מה שנשאר זה רק המסקנות המופרכות שלהם. "אם תרצו" יחזרו על המסקנות הללו שוב ושוב כעובדה. מי שתומך בהם יצטרף. מי שיבקר את הדו"ח יואשם בעצמו באנטי ציונות ובהגנה על מבצר מושחת. הרושם הכללי בציבור ובדורות הבאים של סטודנטים באוניברסיטה יהיה שהם צודקים.

במחשבה שניה, אולי לא קומדיה. טרגדיה.

10 תגובות

  1. אינני חושב שיש לייחס מנת משכל גבוהה במיוחד לרוב קוראי העיתונים בארץ. כולל פוליטיקאים. זה פשוט לא נראה לי הגיוני שאדם אינטילגנטי יעשיר את ידיעותיו על סמך הכתוב ב"ידיעות" או ישר"ה. תאמר ודאי: אבל אלה קהל הבוחרים שקובעים את עתידנו וכו'… ובכן:
    הטרגדיה של הדמוקרטיה היא שהשלטון בה ניתן תמיד לרוב הטיפש ולא למיעוט הנאור. בדמוקרטיה, המיעוט הנאור מצליח לשלוט רק באמצעים כמו-דיקטטוריים.
    וכמובן, זה לא קשור לימין או לשמאל.
    וכמובן, כדי לשכנע את עדר הפרות ללכת לכיוון מסויים, אתה לא צריך להתאמץ במיוחד. רק אומץ להיות חסר-עכבות(משהו שיש בשפע לאויבינו, ואולי בגלל זה גם אצלנו אין גבולות ואין אסור ומותר).
    הצרה היא שחוסר עכבות מאפיין לא רק חבר'ה כמו לאטמה – אלא גם פרופסורים באוניברסיטה. יש באקדמיה פרופסורים לא מעטים(מימין ומשמאל) שמגייסים את הפרסומים שלהם לטובת אג'נדה מסויימת, לפעמים בצורה מגוחכת בעליל. ואז מה יש להלין על סטודנטים שלוקחים את זה עוד כמה צעדים קדימה?

    • יש הרבה פחות פרופסורים כאלה ממה שאפשר לחשוב. יש הרבה יותר עורכי דין ועיתונאים לדוגמא שמשתמשים במקצוע שלהם בשביל למנף אג'נדה פוליטית. זה חלק מהמשחק. אפשר להצטער על זה, אבל זו לא תופעה דומיננטית באקדמיה. המתקפה על האקדמיה בחודשים האחרונים היא כבר כן תופעה. מי שחושב שלמתקפה הזו לא תהיה השפעה הרסנית על הדמוקרטיה בישראל הוא יותר אופטימי ממני. והלוואי וצודק.  

      • לגבי מספר הפרופסורים האלה – אולי אתה צודק. אכן לא בדקתי את זה כמותית, וכתבתי את שכתבתי מחוויותי כסטודנט.
        אני מעולם לא ראיתי באקדמיה גורם משמעותי בדמוקרטיה הישראלית. זה לא שאני יודע שהיא לא משמעותית: גם אם היא משמעותית – זה לא נראה. לכן היא יכולה להיות טרף קל. ואני רואה בכך סוג של כשלון של החברה הישראלית: מדוע הצבא כמותג כ"כ נחשב והאקדמיה לא? הרי האמא היהודיה דווקא חלמה על בן רופא/עו"ד/רו"ח ואפילו מדען, לא על גנרל? האם הדומיננטיות של הצבא היא גם "חלק מהמשחק"?

      • המשחק הוא משחק פוליטי במסגרת המוסדות הקיימים. אם רוצים לנהל שלטון עם- דמוקרטיה- צריך לקבוע כללים מסוימים שבמסגרתם מתנהלים. אפשר לשנות את החוקים הללו. אבל צריך לדעת שיש לזה השלכות. אני בגישה שהתרבות הפוליטית היא חשובה, אבל היא בראש ובראשונה תולדה של שיטה פוליטית. של מוסדות. המוסדות קובעים את חוקי המשחק. ההתנהלות של השחקנים במסגרת המשחק יוצרת את התרבות הפוליטית. חוקים שונים לכן יצרו התנהלות שונה. בישראל הצבא בהחלט משחק תפקיד מרכזי בחברה, במדינה ובפוליטיקה. זה נובע מסיבות היסטוריות. אבל גם מחולשת הרמה הפוליטית והבינוניות של הפוליטקאים המפלגתיים. בן גוריון לא היה איש צבא, ובכל זאת הוא פיקד עליו ללא עוררין כראש ממשלה והיה הסמכות העליונה בנושאי בטחון. היום זה הרבה יותר חלש.
        השיטה הנוכחית מצמיחה בינוניות. במסגרת השיטה הנוכחית הדרך היחידה ליצר מנהיגות פוליטית דומיננטית היא באמצעות מנהיגות כריזמטית.
        תמיד אפשר לשנות את השיטה כמובן. הבעיה היא שזה לא תמיד נעשה בכיוון החיובי. 

  2. דבר ראשון רז, יפה אמרת! 🙂
    דבר שני, הקושי בסיווג הוא דו צדדי, לא רק מבחינת המקובל בחקר הלאומיות, אלא גם מבחינת הציונות עצמה, וזה עוד מאז שאבותינו התנצחו בשאלה של איך בכלל להוציא לפועל את הציונות…. -היש לציין את הרצל -כיום- כלא ציוני רק מפני שבחר באוגנדה?
    דבר שלישי, מבחינת שיטות מחקר – ברור שהם בחרו "בדרך הקלה" של ניתוח תוכן של סילבוסים, ולא ניסו בכלל לשלב עם שיטה נוספת, כדי לתת נפח לממצא שלהם, כביכול.
    דבר רביעי, עניין המעורבות של אג'נדת החוקר במחקר היא סבוכה, בייחוד בתחומי החקר של מדעי החברה, אבל לא רק. יש שיאמרו שראוי לשאוף לנייטראליות ויש שלא יתמכו בעיקור של החוקר עד כדי ניכור מוחלט ממושא המחקר.
    דבר רביעי, האמת שציפיתי מהם, מ-"אם תרצו", ליותר… חנכתי את ארז תדמור כשרק נרשם (ולא המשיך, יש לציין) ללימודי פכ"מ בעברית… והתאכזבתי מהכיוון שהתנועה הזאת מושכת אליו. המחקר, לכאורה, הזה הוא עוד מכה – דווקא לציונות.

  3. הרבה אחרים כבר הגיבו פה, ברשת מדעי החברה וגילוי דעת בNRG שפורסם לפני כמה ימים, כך ככול שאוסיף רק אגרע.

    בכל אופן, הדו'ח לא מדאיג כשלעצמו, אלא חלק מעננה כבדה מאוד על הפלורליזם האקדמאי ובכלל במדינת ישראל.

    כסטודנט באוניברסיטה מתויגת ע"י אותם אנשים כ"שמאלנית", אני לא חש בטון כבד אנטי/פוסט מצד המרצים, ואם יש כאלה, הרי שחלקם מבהירים היטב שזאת דעתם האישית ומפצירים בנו לחשוב ביקורתית ואחרת.

    מבלי להזכיר שמות, גם הד"ר הנכבד שלכאורה פיקח על העריכה המדעית והמתודולוגיה התנער ממנו, לפחות חלקית, מהתוצאות.

    ישנם שיחשבו שעל האקדמאיה להתאחד כנגד אותם כוחות, אחרים יגידו שגם זה חלק מן השיח הישראלי. יהיה מה שיהיה אנו צועדים לכוון לא טוב.

  4. עוד קישור רלונטי בנושא. ביקורת נוספת על אותו עניין: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1177387.html

  5. […] דו"ח קומי – רז שיינרמן, פוליטאה, 21 ביוני, 2010. […]

  6. […] ייסוד הבלוג הוא הפוסט על תנועת אם תרצו שבו ביקרתי את דו"ח הסילבוסים ההזוי שלהם. הפוסט השני הנקרא ביותר הוא פוסט על מה רוצה […]

  7. I don't get your argument. You do not like their methodology, fine, please propose a better one. Apart of clinically diagnosing them as delusional (which is a know tactic, you don't want to know who used it very often!), and some petty name calling, I don't see any substance here. If you were my student, you would get a D (that's not something very nice to hear about what you wrote, is it? You did that a lot in this shameful pamphlet).
    Regardless of Im Tirzu, this is something you cannot dismiss by name calling. The fact of the matter is that political science departments, and yours falls well within those. are seriously biased. In Beerseba, 8 out of 11 faculty members are actively anti-Israel and pro-BDS. How can that be? What is the likelihood of impartially selecting 8:11 with these esoteric, non-electable views? Do you see a problem?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: