מישהו לרוץ איתו?

היסטוריון זאב שטרנהל הגדיר את הפאשיזם "לא ימין ולא שמאל". אכן, אך מכך נובע גם כי הפאשיזם משגשג במקום שבו נמחקו ההבדלים בין ימין לבין שמאל. השקפת האין-מוצא של נתניהו איננה חדשה, אך ברק הוא שקבר את הסיכוי והתקווה לאלטרנטיבה על קרקעית הבצה. עתה פולטים מימיה רק אדי ייאוש מחניקים ומופעי שנאה ופחד כלפי העולם וכלפי כל מי שאיננו "יהודי נאמן". וכן, גם סגידה לצבא וזעם נואש כשנגרמת לו השפלה.

הציטוט מתוך מאמר מצוין של אבירמה גולן בשבוע שעבר בהארץ. היאוש כולו שלנו. השמאל למי שלא שם לב נמצא תחת מתקפה חסרת תקדים בימים שמאז המשט. רגשות לאומנות שוצפים את הארץ. חברה מסחרית (עדן טבע מרקט) פרסמה לפני שבוע מודעה על שני עמודים בעיתון שמבשרת על כך שהרשת עומדת לצד חיילי השייטת (רשת לממכר מזון אורגני עומדת לצד חיילי שייטת מול.. לא ברור. קצת מצחיק לא? אולי עצוב), אחוזי התמיכה בנתניהו בסקרים מרקיעים שחקים. וזו הבעיה האמיתית. עברנו את השלב של יותר גרוע יפיל את הממשלה ועברנו לשלב של יותר גרוע יקצין את הציבור (ומשכך את הממשלה) עוד יותר. זה השלב שבו נמצאות מדינות נחמדות כמו סוריה ורוסיה. מפרשים את הבידוד העולמי כקרב שהפטריותיות מחייבת לתמוך במדיניות הממשלתית לא חשוב כמה דפוקה היא. זה מביא לכך שאנשים באמת בטוחים בזה שהפעולה על המשט היתה ממש מוצלחת. בו נניח לצורך הדיון שהמצור על עזה הוא הדבר החשוב ביותר לבטחונה של מדינת ישראל, כל בדיקה אובייקטיבית תראה בקלילות שהפעולה ומה שקרה אחריה פגעו קשה במדיניות המצור (ביבי בעצמו כבר מדבר על הסרתו).  תהיה העמדה לגבי המצור על עזה אשר תהיה, פעולת המשט היא כשלון. ואחוזי התמיכה בממשלה עולים, והמזון האורגני תומך בשייטת.

* יחסי ישראל תורכיה מעולם לא היו רעים יותר. המסקנה המתבקשת על ידי הישראלים- להחרים את התורכים. להחרים= לא לסוע, לא להזמין דברים מתורכיה, לא לקנות מוצרים שיוצרו בתורכיה, לא לאכול אוכל תורכי במסעדת אסטנבול בתל אביב. מדהים שאנחנו מוכנים להחרים את תורכיה על זה אבל אנחנו מתנגדים בתוקף ומגדירים כאנטישמיות כל נסיון לחרם עלינו. העניין הוא שהחרם על תורכיה צפוי להשיג תוצאה בדיוק הפוכה לרצוי, בדיוק כמו שהחרם עלינו ישיג תוצאה הפוכה- חיזוק הגורמים הקיצוניים והאיבה.

*התקשורת הישראלית קנתה בשמחה את אשמתו של ארדואן בכל הסיפור. אנחנו אוהבים "ווילינס" כמו בסרטים. נסראלה אשם בכל הבעיות שיש לנו מצפון, הנייה אשם בעזה, אחמיניג'ד אשם בכל הבעיות שיש לנו עם אירן. מה עשינו לפני אחמיניג'ד? מזל שהיה לנו את סדאם חוסיין. לפני הנייה היה יאסר ערפאת. עכשיו מצאנו את ארדואן.

השינוי במצב לא התחיל עם הבחרותו של ארדואן. לא, דוקא לממשלת שרון היו יחסים מעולים עם תורכיה ל ארדואן. תיאום בטחוני מלא, הקשרים הכלכליים פרחו כמו שלא פרחו מעולם, כמעט חתמנו חוזה ליבוא מים והעברנו צינור לנפט, תורכיה גשרה בין ישראל למדינות מוסלנמיות נוספות, תורכיה תווכה בין ישראל לסוריה ובתקופת אולמרט בין ישראל לחמאס בנושא שליט. אלא שאז, ערב המבצע עופרת יצוקה, שר הבטחון אהוד ברק היה בתורכיה לדיון על הפסקת האש עם חמאס ועל שחרור שליט. הוא הבטיח לנהוג באיפוק וצוות ישראלי נשאר בתורכיה. התורכים הבטיחו לחמאס בשמנו שהכל בסדר. בערב התחיל צהל בעופרת יצוקה. כבר אז אמרו שהתורכים נעלבו, ושהיחסים נפגעו. אבל אף אחד לא מאשים בזה את ברק שתקע להם סכין באף. לא, מי שאשם זה ארדואן.

נכון ארדואן הולך מזרחה. הוא מנסה לבנות את כוחה של תורכיה כמעצמה בעולם האסלמי. פעם זה היה טוב לנו, רצינו שארדואן יהפוך למעצמה כנגד הכוח של איראן. עכשיו אנחנו שמים אותם באותו סל כי הסתכסכנו עם שניהם. בעבר הרחוק ארדואן היה דווקא פרו-מערבי. הוא נבחר לשלטון לראשונה תחת ההבטחה להכניס את תורכיה לאיחוד האירופי. הוא היה מוכן לעשות הכל על מנת להכנס. אלא שסרקוזי הבהיר לאירופה שזה לא יקרה, תעשה תורכיה מה שתעשה היא לא תכנס לאיחוד. האיחוד האירופי נתן לארדואן בעיטה כואבת. ארדואן פנה למזרח, אנחנו לא השכלנו למצב את עצמנו נכון בדרכו של ארדואן והותצאה לפנינו, עוד אויב.

* מהואקום הפוליטי בישראל עולה שמו של יאיר לפיד בשבוע האחרון. נדמה שזו יותר תחינה של אנשי התקשורת המרכזיים שהרעיון להשאר תקועים בארץ לא קוסם להם והם מחפשים הנהגה חלופית ולא מוצאים. האם מיאיר לפיד תבוא הישועה למרכז שמאל? אני מעריך שממש לא. בניגוד להערכות אני חושב שכוחו האלקטורלי של לפיד קטן מאוד. 20 אחוזי רייטינג בערוץ 2 לא אומרים 20 אחוזי תמיכה בקלפי. הסיבה המרכזית היא שהקהל של יאיר לפיד איש הטלוזיה זה לא אותו קהל של יאיר לפיד הפוליטקאי. הדיסונאנס בקהלי המטרה כה גדול שהוא עתיד להשאר קירח מכאן ומכאן. יאיר לפיד לא ישתלט על קדימה. יותר סביר שהוא יקים מחדש את שינוי. אולי הוא יצליח לגנוב שבעה מנדטים בבחירות- זה יהיה על חשבון קדימה. הוא יכנס לכל ממשלה בתמורה לתיק מתאים. התוצאה היא שגוש המרכז  שמאל יחלש ולא יתחזק.

* בנימה  זו הבלוג מתחיל במבצע חדש מעכשיו ועד הבחירות בעוד שנתיים- מישהו לרוץ איתו? דרוש מנהיג כריזמטי לשמאל. קריטריונים: א. ינהיג שמאל ריאליסטי ויהווה אלטרנטיבה לימין של ביבי וברק. ב. יש לו יכולת למשוך מצביעים מהימין בדרך כזו או אחרת. ג. יש לו סיכוי לנצח פריימריז פנימיים במפלגה גדולה או להיות מספיק טוב בשביל להקים אחת בעצמו ולנצח. הסיכויים הם 1 ל7 מיליון. בין המוצאים יוגרל עתיד המדינה. בהצלחה.

5 תגובות

  1. א. רוחו של הציבור שכה מעוררת חלחלה אצל הרבה אנשים היא דבר חולף. כמו כל רוח. לכן אני לא מתחלחל מגלי גזענות, שטחיות מחשבתית וכן הלאה. אלה לא תופעות שלא היו ופתאום נוצרו בגלל המנהיגים. תמיד היינו כאלה פחות או יותר, ולאורך השנים אנו דווקא מתנרמלים אט אט.
    ב. אני חושב שהידלדלות החומר – הכספי והאנושי – בגופי העיתונות השונים מהווה גורם משמעותי בהעצמת הסערות הציבוריות לכאן ולשם. זו, כמובן, אינה תופעה ייחודית לנו.
    ג. אני בז לקריאת ה"דרוש מנהיג" שיוצאת שוב ושוב מפה ומשם. מנהיגות לא צומחת יש מאין. זה לא שדורם של ביבי וברק הצמיח מנהיגים מדהימים שמשום מה אנו מתקשים למצוא אותם. דורם פשוט כשל בהצמחת מנהיגים פוליטיים מתאימים למאה ה-21. הדבר החשוב ביותר בעיני הוא לבדוק ממה נבע הכשלון, והאם שממת המנהיגות עתידה להימשך, ואם כן -כיצד מתמודדים עם זה, וכיצד מפריחים את השממה הפוליטית.

    אגב, אני לא שמאלני, אבל אני חושב שהדברים שלך נכונים לימין כשם שהם נכונים לשמאל. כי הבעיה של המערכת הפוליטית בישראל היא לא של ימין ושמאל.
    כל המערכת הפוליטית נראית כמו אוסף של טוקבקיסטים נלהבים – כל אחד מייצג את הדעה שלו, אבל הוא לא יותר מטוקבקיסט נלהב(נכון, יש כמה יוצאי דופן. אבל הם טובעים בזרם העכור הכללי)

    • הקריאה למנהיגות כריזמטית היא לא משאת נפש, היא קריאה אינסטרומנטליסטית של המציאות. לצערי במצב הנוכחי אין שום סיכוי למהפך פוליטי ללא מנהיגות כריזמטית בשמאל. אנחנו נמצאים בלולאה של הקצנה ימינה כאשר אין שום סיכוי פוליטי ראילי להביא לשינוי המצב ללא צמיחה פתאומית ולא צפויה של מנהיגות. על כן דרוש מנהיג. לא "מנהיג חזק" מנהיג כריזמטי.

      • מכיוון שלא הובנתי נכון, אסביר את עצמי: הטענה שאין בנמצא מנהיג שכזה היא קריאה אינסטרומנטלית של המציאות. אין טעם להשקיע מאמצים בחיפוש אחר מנהיג שאיננו קיים. אבל ציפייה לניסים איננה דבר רע בהכרח, גם בלוטו יש כאלה שזוכים, אבל אי אפשר לבנות על זה.
        והציפייה למהפך פוליטי ותו לא – ובכן, זהו שורש כל הרע. לציבור הישראלי אין יותר מחוייבות למדינה, רק לצד הפוליטי אליו הוא משתייך. זו איננה בעיה של שמאל או ימין – כולם כאלה. אז היום ההקצנה היא ימינה, קודם לכן היא הייתה שמאלה – אין בזה חדש. מה שחדש הוא המחוייבות לצד הפוליטי במקום למדינה.

  2. שלומי-

    מה שכתבת בסעיף ג' לא סותר את הצורך בקריאה לאנשים חדשים להכנס למערכת הפוליטית.

    אני מציע את דמותו של מצנע. אולי הוא כבר "נשרף" בניסיון הקודם- אבל מישהו כמוהו עם עבר צבאי, כריזמה ושמאל מתון יכול אולי להצליח.

    • קריאה לאנשים חדשים – סבבה. אבל בתנאי שיהיו איכותיים ושיהיו מקצועיים. פוליטיקה היא מקצוע. כמו שלא הייתי רוצה ששאול מופז יהיה המנתח שלי אם אהיה זקוק לניתוח – כך לא הייתי רוצה שהוא ינהיג את המדינה שלי. זה לא התחום שלו.
      מצנע אדם ישר דרך ומנהיג ראוי בעיני(הגם שאינני מסכים לדעותיו). אבל עידן המנהיגים שבאים מן הצבא תם. כל זמן שהציבור הישראלי ימשיך להאמין שהצבא הוא בית הגידול הראוי למנהיגים בתקופתנו – אנחנו נישאר תקועים במקום. אם כבר מצנע – אז הייתי רוצה שהציבור יבחר בו למרות הרקע הצבאי שלו שעומד בעוכריו. אבל התקשורת ה"שמאלנית"(?) ממשיכה לטפח את האתוס הצבאי ואיתו את התפיסה שמפקדים ראויים אך טבעי שיהיו פוליטיקאים ראויים ומדינאים ראויים. ובסוף התקשורת גם תשכנע אותנו שבוגי יכול להיות שגריר באו"ם. הוא הרי היה רמטכ"ל, אז הוא יכול לעשות הכל, לא?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: