השמאל הריאליסטי

תחילה הקדמה, מבוא למבוא ליחב"ל (יחב"ל= יחסים בינלאומיים, תחום לימוד במדעי המדינה):
כמו שכל תלמיד מתחיל ביחב"ל לומד לדקלם מהר, ישנן שלוש גישות מרכזיות ליחב"ל ואסטרטגיה: גישה ריאליסטית, גישה ליברלית וגישה מרכסיסטית. ממש על רגל אחת:
הגישה הריאליסטית מבוססת על מצב טבע הובסיאני של מלחמת כל בכל ורואה בכל המדינות בעולם את השחקניות המרכזיות במשחק רציונאלי. הגישה הזו מקבילה לגישת הבחירה הרציונאלית בכלכלה והיא דומינטטית לחלוטין בלימודי היחב"ל. הגישה הליברלית נותנת חשיבות גדולה לגופים בינלאומיים וטרנס מדינתיים ומכניסה אלמנטים ושיקולים של מוסר למערכת, הגישה דומיננטית באיחוד האירופי. הגישה המרכסיסטית או גישת התלות מדברת על תלות כלכלית בין מדינות המרכז לפריפריה כאשר אלה הראשונות מנצלות את האחרונות ידה ידה ידה.
רבים נוטים לשייך את הגישות לרצף של ימין שמאל כאשר הריאליזם הוא הימין והליבליזם בשמאל (המרסיסזם כרגיל מיוחס לשמאל הרדיקלי והאנרכיסטי). זו גם הסיבה שבחוגים ליחב"ל יש הרבה יותר סטודנטים ימנים מאשר הממוצע במדעי החברה. יחד עם זאת, אין טעות גדולה מזו. הריאליזם אינו ימני! אדם ימני יכול להיות בעל גישה ריאליסטית ליחב"ל (נגיד פרופ' ישראל אומן) אבל גם אדם שמאלני. יתרה מזו, אדם יכול להיות ליברלי בגישתו ליחב"ל ולהיות ימני במדיניות החוץ בה הוא תומך (ראה למשל ג'ורג' בוש). הריאליזם הוא כלי, גישה דרכה מנתחים את העולם, סדרה של הנחות מוצא. המסקנות יכולות להיות שונות לחלוטין מאדם לאדם ותלויות גם בנטייה הפוליטית.
אסביר את עצמי: על פי הריאליזם המלחמה היא מצב טבעי וחוזר אך גם מסוכנת והרסנית. המשחק הריאליסטי הוא משחק של מטרות, אינטרסים, ואסטרטגיה להשיגם באמצעות עוצמה יחסית. למדינה יש מטרה, נגיד להיות הכי טובה; ויש לה אינטרסים, נגיד לשמור על מלאי הזהב שלה; והיא מגבשת אסטרטגיה להיות הכי מוצלחת תוך שמירה על מלאי הזהב באמצעות הכלים העומדים לרשותה (בקצרה עוצמה). אם שתי מדינות מגיעות להסכם אין לו שום תוקף (אין דבר כזה תוקף משפטי בזירה בינלאומית) אלא מדובר בהוכחה ששתי המדינות הגיעו לאינטרס משותף, או למצב הבנה שבו שתיהן מרויחות משיתוף פעולה ולא כדאי להן לסכן את שיתוף הפעולה בהפרת ההסכם. שיווי משקל. איך כל זה מסתדר עם "שמאל"? זה מסתדר עם שמאל ריאליסטי הרבה יותר מאשר עם ימין רומנטי.
מדינת ישראל צריכה להבין את יחסי הכוחות ואת עוצמתה היחסית. נכון יש לנו צבא מאוד חזק וכלכלה מאוד חזקה. אבל אנחנו לא מעצמה עולמית. הבדיקה של העוצמה חייבת להיות אובייקטיבית ויחסית. השאלה היא איך אנחנו מגדירים את האינטרס הלאומי של מדינת ישראל. זו החלטה "ערכית", אידיאולוגית או פשוט פוליטית. אם האינטרס שלנו הוא אדמה אזי יכול להיות שנגיע למסקנות של הימין (גם לא בטוח, אבל לא בא לי להכנס לזה כרגע). אם האינטרס שלנו הוא חיי אדם, המשך קיומה של מדינת לאום יהודית, שגשוג כלכלי, המשך הדמוקרטיה, אז אנחנו צריכים לגבש אסטרטגיה אחרת לחלוטין ממה שמציע לנו הימין הישראלי כבר שנים. זוהי לא שמאלנות ליברלית אלא שמאלנות ריאליסטית.
דוגמא הפוכה; השבוע למדתי שאביגדור ליברמן הוא בוגר החוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. ככזה הוא ודאי מכיר את כל המושגים שנקטתי בהם. הוא למד שם שהמלחמה יכולה לפתור בעיות. אלימות, לצערנו, מביאה להישגים. הוא גם שמע שם שהסכמים ומשפט בינלאומי זה שטויות, אין דבר כזה מוסר בחברה בינמדינתית שבה אין ריבון עליון והכל מונע אינטרסים. אבל ליברמן לא הקשיב לחלק השני של השיעור: נכון הגופים הבינלאומיים הם לא באמת בינלאומיים ואין משפט בינלאומי, אבל זה לא אומר שהם לא קיימים. הם קיימים כי הם הביטוי של האינטרס במאזן בין המעצמות הגדולות שמנהלות את העולם. אנחנו לא אחת מהן. ליברמן חזר אתמול על המנטרה שלו שחמאס זה לנו כמו הצ'צ'אנים לרוסיה. רוסיה נלחמת בצ'צ'אנים באמצעות פשעי מלחמה של ממש שלידם עופרת יצוקה שלנו היא גן שעשועים. אבל מה שמותר לרוסיה אסור לישראל. זוהי לא מסקנה ליברלית; להיפך, הליברליזם מדבר על מוסר אוניברסלי שמנחה את כל העולם, ועל כן לפי הליברליזם אם משהו מותר לרוסיה אז הוא מותר גם לנו ואם משהו אסור לרוסיה אז הוא אסור גם לנו. ליברמן בעצם הוא בעל גישה בינלאומית ליברלית- הנחת המוצא שלו היא שהמוסר העליון הוא "הקם להורגך השקם להורגו" או במילים אחרות מוסר לאומני- העם קודם. השמאל האירופי (שיש לו נציגים גם בארץ, או מה שאנחנו יכולים לקרוא השמאל הישן, או השמאל הרדיקלי יותר ופחות) הוא ליברלי באותה מידה רק שאצלו הנחת היסוד היא שהמוסר האוניברסלי הוא זכויות האדם והזכות לחיים.
המסקנה הריאליסטית היא שונה. הריאליזם רואה את המצב היחסי של ישראל, מבין אותו, ומסתכל מה אפשר לשנות ומה אי אפשר. הוא שואף להגדיר מטרות ולגבש אסטרטגיה בת קיימה (ריאליסטית!) להשגתם במחיר הנמוך ביותר ובמהירות הרבה ביותר.

ברק אובמה איננו ג'ימי קרטר. ג'ימי קרטר היה נשיא ליברל קלאסי במדיניות החוץ שלו. מהצד השני של המטבע גם ג'ורג' בוש הבן היה כזה- הוא יצא להלחם בשם צדק אוניברסלי וקריאה משמיים. ברק אובמה הוא ריאליסט אמיתי. זה לא אומר שהוא לא עושה טעויות, אבל חשוב להבין גם את הטעויות שלו במסגרת הנכונה.

ובארץ? לצערי אין בארץ שמאל ריאליסטי אמיתי. זה בדיוק הדבר שחסר פה כבר שנים רבות. הימין בארץ נע בין ימין משיחי ורומנטי לימין ריאליסטי (שבמיעוט אך בהחלט קיים, אני פשוט לא מסכים עם הנחות המוצא שלו אבל הניתוח ריאליסטי). תנועת השמאל הלאומי, שמפגינה בשבת הקרובה, במידה רבה משקפת מצע שאמור להיות שמאל ריאליסטי. יתכן שהם באמת כאלו ואם נכון הדבר הרי שהיוזמה מבורכת ואני אשמח אם הם יצליחו. יש לי רק בעיה קטנה עם השם שלהם. למה דוקא "לאומי"? אבל זה כבר נושא ליום אחר…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: